30.8.63
הזמן יש לו מדים שונים. ישנו השעון, כמובן, המודד את הזמן בקפידה אך נשימתו של זה קצרה והוא רושם שניות ושעות. וישנו לוח השנה המביט רחוק יותר. וישנם הילדים הזאטוטים, ההופכים לבני אדם, גדולים והמודדים את שנותינו בעצם קיומם.
אבל ישנו עוד מודד שנים, שאיני יודעת אם שמתם לב אליו. הוא אינו מודד שעות וימים, ושבועות ושנים. הוא מודד תקופות-חיים שלמות. בקפדנות. בראש חוצות. באותיות גדולות. בתוך מסגרת עליזה, עצובה... הכל לפי התקופה של חיינו, בהתאם לגילנו הסגולי.
תאמרו – אין גיל סגולי? אין, אולי, ביטוי כזה. אבל יש מושג כזה. לפיו, ולא לפי הגיל שבתעודת הלידה, מסווגים אותנו. תגידו לי מי הם חבריכם ואגיד לכם בני כמה אתם. תגידו במה אתם מתעניינים, בביזנס, באמנות; כיצד אתם מבלים את ערב שבת, למשל; איזה עיתון אתם קוראים ואיזה מודעות מעניינות אתכם.
וזהו, למעשה. הגענו אל מד-השנים של האדם המודרני. המודעה. נא לא לצחוק. יותר מכל תסגיר מודעה את גילך האמיתי לזולתך, לעצמך.
הנה, כשהיינו עוד קטנים וקוראים בעיתונם של "בעלי הבית", איזה מודעות חיפשנו? המודעות הראשונות שהיו בעלות חשיבות לנו, (ולא נדבר על מודעת קולנוע כמובן, שהיא חשובה ועומדת לעד) היו הזמנות לבר-מצווה. לא של בני חברינו – של חברינו.
*
אחר כך באו מאורעות דמים. בין המודעות השחורות משחור חיפשנו בחרדה ומצאנו את שמות חברינו. דוידקה שלנו, אחד קרוב ומודע ויקר, שפניו פני נער, כשלנו – נקטף, לא בנם של... שלנו. בכל ארץ אחרת אלה אינם שייכים למד הגיל הפרטי. אצלנו, לדאבון הלב, תמיד.
נו – ואחר כך היינו שומעים "קול חתן וקול כלה", מתרוננים מכל מודעה. כאילו לא היו מודעות אחרות בעיתון. אמרנו: "ובכן, גם יוסי נשר מאילן הרווקות" – בקמצוץ של צער, בטיפה של לעג, ברעדה של שמחה מטופשת. היום הוא. מחר אנחנו...
וכיוון שנכנסנו לעול של מצוות-נישואין התחלנו לחפש במודעה מה נולד למי. ואז יכול היה לנחש, גם מי שאינו נביא, מה נשמע אצלנו.
בשולי מצוות הנישואין מזדנבת מצוות החטא. קצת בהחבא, קצת בהססנות. ככל מצווה הקשורה ביצר הרע (או הטוב) היא אוהבת סודיות. אז אם תראו איזו אישה צעירה ונאה, או בעל בלורית מתמרדת, קוראים במודעה הקטנה ומחפשים חדר לשכירה – דעו: הם רבו. הם הגיעו לגיל משבר הנישואין והם רוצים לברוח. לברוח בכל מחיר... בדמיון. נתגרש הו, נתגרש, כן, ההתעניינות המרובה מדי בדירות קטנות ובייחוד בפינות שידוכין, שאיש מעמנו אמנם לא יפנה לכתובת המצוינת בהם, חלילה, אך שמרביתנו מציצים אליהם כדי, כדי להעלות את המוראל שלנו; כדי לבדוק מה אנחנו שווים בשוק הזיווגים – באה במקום מודעות גירושין שמשום מה אינן נהוגות אצלנו, לדאבוננו.
ובכן, באיזה גיל היינו? בגיל של מודעת גידול משפחה. לזה עוד שייך בר-מצווה. של הבן, כמובן – ומכאן והלאה הידרדרות תלולה לחתונה של הבן; לנכד הראשון, השני וכן הלאה.
ופתאום אתה מגלה כיצד נודדת העין אל השכול. כיצד מתחילים לנשור ממחרוזת חיינו, לא שמות מופשטים של אנשים אשר לא הכרנו אישית, כמו מנהיגים ואנשי ציבור, סבים של חברינו ואף אבות. למי מאתנו לא זכור פצע, שכמו זב דם, כשמת אביו של חבר שלנו?! איך רצנו הביתה לפנק את אבינו...
ופתאום אנו מוצאים את עצמנו בשורה אחת איתם כי לפתע פתאום התחילו להיעקר מתוך שורותינו – חבר אחר חבר, ואתה יודע-לא-יודע שהרגבים קוראים גם לך. ואתה מנסה לזכור את מאור פניו של יקירך. ואתה מנסה להבין מה זאת אומרת שהוא איננו. מה אמר לך כשראה אותך בפעם האחרונה. מה אמרת אתה לו. למה לא ידעת שהוא עלול ללכת לתמיד למה לא היית טוב יותר עמו. סלחני יותר.
עם כולם צריך להיות סלחנים יותר. כי כולם הולכים. כולם. רק אנחנו נשארים לעד. כי העד הוא כל עוד חיים. ואנו הלא מתים רק לזולת, לאלה שיחזיקו את המודעה בידיים רועדות, אחרינו...