31.11.72
אליק פתח גלריה חדשה בירושלים העתיקה. וכיוון שהוא אמן יוצר, נראתה לו דרך המכירה המקובלת, מוכר – מצד זה וקונה – מנגד, כלא נאה לו וליצירותיו. הוא רוצה, כי ירכשו את עבודותיו, ולא יקנו אותן. שתהא בידי אדם השהות להסתכל, להתרשם, לאהוב ולאחר מכן לרכוש.
חשב וחשב עד שמצא: יקנה פסנתר-כנף עתיק-יומין, שבנוהו נגרים-אמנים מעץ משובח, חרטו בו עיטורים. פסנתר שכבר אינו מנגן ושעיקרו הצורה והעץ.
יוציא ממנו את הקלידים, ירחיק את הנֵבל על המיתרים, ירים את המכסה, ובפנים, כמו בוויטרינה פתוחה, על קטיפה שחורה ואולי על פרווה, יערוך את יצירותיו – יכסה בזכוכית כדי שלא ידבק בהן האבק ולא ידבקו ידיים מהירות וחומדות.
והרי לפניכם תכשיטים שמנגנים בעצמם – כמו שאומרים.
ידוע ידע שפסנתר כזה אין חפץ בו, ועל כן ישיגו בזיל-הזול. בעליו ישמח להיפטר ממנו, כי כנפיים מתות אך תופשות מקום, ומאשימות בעצם נוכחותן. כמו כל גוף שאין דורש לו ושאינו מצדיק עוד את קיומו.
פרסם, אפוא, מודעה בעיתון בנוסח הולם והגיעה אליו אך הצעה אחת, בודדת, מאיזה כפר קטן ליד עקרון.
*
ופה, בעצם, מתחיל הסיפור.
יום אחד קם עם שחר ונסע עקרונה, והיה כועס עם עצמו שיליד הארץ הוא וזו לו הפעם הראשונה שהוא נוסע שמה, וכל מה שהוא יודע על עקרון הן בדיחות של חלם. בעקרון חקר ושאל והתרוצץ הרבה, עד שמצא מישהו שידע היכן מצוי אותו כפר, וכאשר לבסוף הגיע לשם, מצא פזורות של מבנים, כמו גל אבנים אחד גדול מקרי ושכוח. מיני בתים קטנים על חלקות קוצים. מיני חצרות מגדלות עשבי פרא, בלי מבנים. מיני בתים מתים, עם חלונות עיוורים. ישוב מסכן, עקום, פרוץ ועצוב. האוויר בכה.
דפק על דלת אחת, על שנייה ושלישית, ולא קיבל מענה. לבסוף מצא בית אחד חי ונושם בריח צלי מיטגן. הקיש והקיש בעקשנות ואחרי זמן רב מאוד של שתיקה מתה, חרקה לפתע הדלת על צירה, ובדלת עמדה אישה סמוקת לחיים ומזיעה, שכנראה רצה ממרחק רב כדי לפתוח. ניגבה את ידיה:
"טוב שבאת, אחרת היה התבשיל נשרף. שכחתי אותו על האש. בוא היכנס, היכנס בבקשה," אמרה במאור-פנים ובקול נעים עד מאוד, עד שנהיה לאליק חם בלב, וכל הדרך המבולבלת באוטובוסים ובטרמפים היתה כדאית.
"אתה בעניין הכנף שלי, מה?!"
"אני הוא. איך ידעת?"
"וכי מי יבוא הנה וידפוק על דלתי? איזה איש עירוני, עם שערות ארוכות כאלה יבוא הנה, אם לא בעניין הכנף? עכשיו לובשים שערות כאלה, מה? כמו של בטחובן..." וה"הא" ב"בטהובן" קשה וגרונית כמו חית.
"את מרוסיה?"
"מרוסיה. ראסיאה, מטושקה מאיה," צחקה בכל קול ושוב ניגבה ידיה בסינרה וריח חריף של משהו זכור מימים רחוקים עלה באפו.
"מה זה?" שאל.
"מה, מה זה?"
"הריח הזה."
"יש פה ריח?!" נעלבה.
"ריח טוב, ריח מצוין, ריח שאני זוכר מימי הילדות."
עמדו וחשבו מה יכול להיות הריח הזה מימי הילדות, עד שצחקו. והצחוק הדחיק דמעות לעיניהם.
חלב. חלב טרי של פרות. חלב אמיתי עם קצף.
"אתה רוצה כוס חלב ישר מן הפרה?"
אליק הביט בה נבוך.
"אל תפקפק. הפרות שלי בריאות. מגדלת אותן מינקות. חלב של פסיה הוא שם-דבר. באים מרחוק ומקרוב. לא מספיקה לשלוח לתנובה, אני לא מספיקה. בוא אראה לך את הרפת."
"אולי תראי לי קודם את הכנף. הלו בשבילה באתי."
"יהיה פנאי, יהיה פנאי ידידי הצעיר," אמרה. אך הלכו אל הפסנתר. שתיים וחצי פסיעות הלכו ועמדו לפניו.
*
הבית היה בנוי בנוסח השיכונים הישנים של הסוכנות. שני חדרים, חדר ליד חדר. "הסלון" עם הספה ההופכת מיטה בלילה, עם ארון בגדים שהוא גם מזנון. כזה שהיינו רואים בשכבר הימים בשיכוני הלוקסוס של מעונות-עובדים. עם כורסה גידמת ידית אחת והשנייה מתנדנדת. נברשת עשויה צלחות צהובות מלאות אבק דקיק, שכאילו ערמו אותו שם במכוון. ועוד מיטה לאורח שיבוא ואולי לילד, ושולחן-כתיבה מיושן, של כל שנות החיים בארץ-ישראל שבדרך, ומכונת-תפירה גבוהה עם ראש של זינגר המציץ מבין ערימת כבסים שהונחה לתיקון לפני שנים, ובינתיים גדלו הילדים ואין בשביל מי לתקן. וכן – שולחן עם ארבעה כיסאות ושני כיסאות עומדים בצד על משמר כבוד-הבית ורדיו עתיק. בקיצור, ריהוט לדירה שלמה בחדר קטן אחד. ובחדר השני – פסנתר-הכנף.
*
עמד אליק מביט על פסנתר-הכנף וחשב. ויותר מאשר חשב על הכנף חשב על בעלת הכנף. על חייה בחור נידח זה, שנשכח על ידי אלוה ומחלקת ההתיישבות. מביאים עולים, מביאים בלי סוף. מטפלים בהם, בונים להם. ואלה שהקדימו ובאו מזמן, ואשר בסכנת נפשות באו הנה משם, וחיו כאן בסכנת נפשות, שכוחים כמו ששוכחים את האישה הראשונה שהזקינה, כיוון שבאה אהבה חדשה.
"קשה כאן, מה?" שאל את הפנתרה הכסופה.
"קשה?" הרימה האישה גביניה בהשתוממות ולא נכנסה לתפקיד שיעד לה הקונה-לעתיד. "למה קשה?"
"אני יודע?" התגונן המתקיף. "פינה שכוחה כזו. שניים וחצי בתים וגם הם הרוסים. שום דבר אין פה."
"ומה חסר פה?" הטתה את ראישה לצד ועיקמה עין אחת – "יש פה כל מה שצריך הבנאדם. ואפילו יותר מאשר הוא צריך. מתחשק לבנאדם ללכת לדיסקוטק, זה מה שאתה מתעניין, מה? אז שתדע – מתחשק לך ללכת לדיסקוטק, אז קמים ויורדים לעקרון ויש שם דיסקוטק ביום שישי בערב. מתחשק לראות סרט, אז מי הולך היום לסינמה? דופקים על דלת של שכן, הוא אומר יבוא. באים ויושבים ערב שלם ורואים גם סרט וגם חדשות. יופי של תוכניות יש בטלוויזיה. ועוד מקבלים כוס תה. לתיאטרון, נו מילא. אני קוראת בעיתון שבכלל אין עכשיו הצגות טובות. אז למה לבזבז כסף וזמן? נו, ואוויר טוב יש לנו. נקי. בלי זיהום. ושקט פה. ועל בגדים לא צריך להוציא הרבה כסף, בשביל מי כבר יש פה להתלבש, ולאן כבר יש פה ללכת? אז מה נשאר ללב לרצות שאין בכפר שלנו? ועכשיו, אם תיקח אצלי את הכנף אז יהיה לי עוד חדר. לוקסוס יהיה לי."
*
אליק ניגש אל הכנף, הרים את המכסה לבדוק עומק הארגז והאישה מיהרה אליו, מגוננת על הפסנתר בזרועותיה. "אל תנגן, מפני שלא יהיה מזה כלום. אתה רואה, אני פה עוד מעט שלושים שנה וסחבתי אותו הנה ממוסקבה. בחיי. ממוסקבה. ופעם ניגנתי טוב. אפילו טוב מאוד. אבל מאז שאני פה, כלומר, מאז שהבאנו הנה את הכנף אז מטלטולי הדרך לפולין, לגרמניה, לצרפת, לאיטליה, הוא התבלבל ואיבד את הטון שלו.
"הייתי אומרת, מחר אזמין מכוון-פסנתרים. אבל זה היה ביוקר ולא היה לנו כסף. נעשה קצת כסף נזמין מכוון-פסנתרים. כשאספנו חמש-עשרה לירות, אז עלה לכוונן עשרים וחמש. וכשהיו מאה – מת בעלי. כשהתגברתי על האסון, ואמרתי, את יושבת לבד, לפחות תנגני קצת, כבר לא בשבילו, לפחות בשביל חברה לעצמך, אכל העש את הפסנתר. החלטתי שאולי מוטב כך. לא לנסות אפילו. ולא לראות את הכאב-לב. רפתנית היא רפתנית ופסנתרנית היא פסנתרנית. לפחות תישאר לי האילוזיה, אתה מבין? אז עכשיו אני קראתי את המודעה שלך בעיתון, ואמרתי, הנה הזדמנות לשנינו. כי מי עוד יקנה פסנתר-כנף שאינו מנגן?"
"כמה את רוצה?" כעכע אליק בגרונו, כואב להתמקח על מחיה של היסטוריה יהודית.
"אני? – שום דבר."
"מה זאת אומרת, שום דבר. הרי כתבתי שאני רוצה לקנות ואת הודעת לי שאת מוכנה למכור." דיבר אליק לעצמו יותר מאשר לאישה. ליתר דיוק, התייעץ עם עצמו אם בכלל כדאי לו לקחת את הפסנתר הזה אפילו בחינם. ההובלה בלבד ממקום זה. הסבלים, הצרות, ותיקון החורים והנקבים שחוררו בקפידה ובחריצות התולעים, הפוליטורה...
"בכל זאת," חזר אליק לומר. "כתבתי רוצה לקנות ואת השבת יש למכירה. ואת הרי אפילו אינך מכירה אותי. כמה את רוצה?"
"כמה שתתן."
"את זה אני לא אוהב. כמה שאתן אחשוב שקיפחתי אותך, וכמה שאתן אחשוב שאני טיפש והגזמתי במחיר ויכולתי לשלם פחות. אנא, נקבי בסכום. יתאים לי – אקנה. לא יתאים – לא אקנה ונישאר ידידים."
"אבל אני לא רוצה כסף."
אליק נבהל. וכי מה עלולה אישה זו לרצות ממנו. הרגיש את עיניה מהלכות עליו. זוחלות עליו. בולשות אותו ואת תוכו. זיעה התחילה לבצבץ על מצחו מתחת לתסרוקת בטהובן הפואטית שלו.
האישה צחקה, כריסה מתנדנדת. הסינר עולה ויורד. עולה ויורד. תפסה את שולי הסינר ושוב ניגבה את ידיה. הרפה ונגב. ושוב עלה באוויר ריח חמצמץ, כרמז דקיק של חלב טרי, של קצף החלב הטרי. בקצה לשונה ליקקה את שפתיה, סביב סביב בכיוון השעון. הביטה ישר לתוך עיניו. התחרטה והשפילה עיניה.
רק שני צעדים עמדו בינו לבין דלת היציאה. במקרה חירום, צעד גדול אחד עם קפיצה קלה, והוא בחוץ. איך עושים זאת בלי לפגוע? באלגנטיות? תפנית קלה לכיוון הדלת – ואחר – זינוק! המוח מחשב בקדחתנות, הרגליים נטועות ברצפה, כבדות, יצוקות לרצפה במיקשה אחת.
האישה מושיטה ידה ותופסת בשרוולו. "אגיד לך," היא אומרת וקולה ניחר. "אני רוצה, אני רוצה, עגל שאינו משלשל. זה הכול. בן חודשיים שיהיה. זה הכול."
"מה אמרת?"
"כמו ששמעת. תשתה כוס תה?"
"אני לא מבין!"
"חה-חה-חה, כמו ששמעת. חשבתי על עגלה שאינה משלשלת. אבל מצאת חן בעיני. ובשבילך אסתפק בעגל."