30.5.69
רוצים להכיר אחד המפקדים ש"באשמתו" שוב אין החבלנים הבאים לזרוע הרס בישראל מצליחים לעבור את טבעת המגן שלנו והם נופלים שדודים בטרם נעל הגנבים השקטה עשוית הגומי, מצליחה לדרוך על יותר מפס צר של אדמתנו?
רוצים להכיר את האיש שלזכותו יש לזקוף את המספר המועט של אבדות שלנו במלחמה הבלתי פוסקת המתנהלת בבקעה הבוערת?
כל אימת שאני יורדת אל הבקעה, ואני יורדת לשם לעתים מזומנות, אני אומרת לו: המפקד, אני רוצה לראיין אותך. והוא – מה פתאום? מה יש לי לספר. כתבי על הבנות. כתבי על החיילים שבמוצבים. כתבי על הסגן שלי...
"ולך, לא מגיע?"
אין תשובה.
"למה אתה מזלזל כל כך בנו. הן אחרי ככלות הכל, מה נשאר למפקד מכל עמלו. מה נשאר לו לאחר שהוא פורש מצה"ל בו השקיע את מיטב שנותיו, לבד מאותן מילים כתובות שחור על גבי לבן?"
"מה צריך להישאר לו. מה מגיע לו?! כל הסיפורים האלה על חלל ריק וקיפוח לאחר שפורשים מן הצבא – אין בהם טעם. צבא הוא דרך חיים שגבר בוחר לעצמו, ואם נשארים לו זכרונות גם זו לטובה, והוא חייב הרבה תודה להזדמנות זו שניתנה לו לחיות כרצונו ולאשתו שהסכימה לחיות חיי אשת מפקד. לא כל אדם זוכה לחיות לפי בחירתו."
"רצונו של אדם, כבודו" – אמרתי אל ליבי והנחתי למפקד הסרבן. ואין גם טעם להתוכח עם האיש. תמיד פניו מתוחות בארשת רצינית. בלשכתו ובמשרדים הסמוכים רובצת אותה מתיחות, ויש רצון להתפעט, לתפוס מה שפחות שטח בסביבה. לעשות, מה שבאת לעשות, במהירות האפשרית, ולהסתלק.
המפקד החדש מגיע
אבל בשבועיים אחרונים אלה, בהם התבשרנו על "ניסיון להסתער על מוצב צה"ל בבקעת הירדן, עלה לחבלנים שקיבלו חיפוי גם מהצבא הירדני ב-12 הרוגים, שנהרגו ליד גדרות המוצב. מבין אנשי המוצב כולם אנשי מילואים, נהרג רב"ט מאיר סגל, בן שלושים, החובש..." ובימי השרב הנורא בו היתה השפלה כולה זוחלת מתעלפת אל הים, והבקעה הבוערת בערה כשאול תחתיות – שוב נתבשרנו על חמישה חבלנים שנהרגו ותשעה אחרים נתפסו במרדפים – בלי אף אבדה לנו, ואלה אחרי שורה ארוכה של מרדפים מיגעים ומרובים שבקושי נזכרו בחדשות. חשבתי לי: אמנם, רצונו של אדם כבודו, אבל לכבודו של העם הזה כי יסופר גם משהו על אחד המפקדים שהרבה תודות לו ידענו טעמם של חג ושבת וסתם יום חול...
הוא יאמר לכם: שטויות. בזכותי?! מה זה בזכותי. מה זה אני עשיתי בצבא. בצה"ל, יותר מכל מקום אחר, איש אחד אינו עושה שום דבר. עושה הצוות. – יאמר בכובד ראש שחור שיער, שרק פה ושם חוטי כסף מתגנבים לבלוריתו הסדורה, ומתוך פניו השזופות ולא משפת הים, אלא מ"פלאז'ה של מרדפים", יבריקו עיניים ירוקות חומות של כוכב קולנוע.
היה זה יום שישי, העשרים ושישה ביוני 68. הוא היה בדרום, עם היחידה עימה היה במלחמה. הזמינו לו הליקופטר ובשעה חמש הגיע לבקעה. הגיע יחידי. איש לא חיכה בשדה לבד מדמדומים ונהג עם מכונית.
עבר את החצר בצעדו המתון. מביט אל הקרקע, כהרגלו. ובמחנה שקיעה אדומה של להט מדברי.
המפקד נכנס למשרדו, לחדר המשמש לו כיום לשכה. עיניו לא העיזו לנדוד מסביב. קרא אליו את הקצינים שנשארו במחנה. הם באו בלא חיוך על שפתיים. שאל מה הפעילות המקצועית שמתבצעת לקראת מחר. קבע את המועדים להתחלת סיורים ולימוד בעיות.
אם כי ההערכה והיחס אל המפקד אינם נמדדים במעשה אחד, אלא בשרשרת ארוכה של מעשים וחוויות של חיים בצוותא, בכל זאת קובעת מאוד ההופעה הראשונה, השיחה הראשונה, המפגש עם המפקד החדש. והוא לא כבש את היחידה. הם פחדו ממנו ופוחדים עד עכשיו. הוא אדם שקט מאוד. לפחות כך במחנה, ממעט בדיבור, וממעט בחיוך. אבל כשהוא מחייך הוא מפצה על "חודשים של עננים."
למה כובע?
מישהו העלה זיכרונות מאותם ימים ראשונים כאשר הגיע לבקעה ועימו מטר פקודות קפדניות. איך דרש לחבוש כובעים, להצדיע בתוך המחנה, לקום כשהוא נכנס. כן, הוא דורש לחבוש כובעים, להצדיע, לקום כשהוא נכנס. אך הוא אינו דורש מאנשיו את מה שאין הוא דורש מעצמו. והוא מחמיר עם עצמו הרבה יותר מאשר הוא מחמיר עם אנשיו. הבט – הוא אומר לחייל – כאשר נכנס לביתי אורח שעה שאני שרוע על מיטתי וקורא בעיתון, לא אמשיך לשכב, אני אקום. זוהי מידת נימוס אלמנטרית בחיים האזרחיים ולא כל שכן בחיי צבא. הוא אינו דורש כבוד לעצמו. הוא דורש מידת נימוס למפקד שהוא מייצגו. מכאן גם מתחילה המשמעת. וצבא בלי משמעת אינו צבא. ובטחונו – אינו בטחון.
ולמה כובע? ובייחוד כך לגבי הבנות המתענות בכובעים בהוראות מטכ"ל ותיקו. כל הוראה יש לכבד עד קוצו של יוד. אנשים ישבו וחישבו כל פרט ופרט ולא סתם נקבע מה שנקבע. הכובעים גולשים לתוך עיני הבנות – הנה כאן, משום שמדובר בבנות שהוא רוחש להן חיבה מיוחדת בכלל ומעריך את עבודתן כחיילות בפרט, כאן הוא מוכן ללכת לפשרה. קשה להן לחבוש כובע כבד בשממה הזאת, הדבר מקלקל להן את התסרוקת. הוא אינו רוצה לקלקל תסרוקות. הוא מוכן שתחבושנה כובעים קלים כנוצה ואפילו עם נוצה. וכבר דיבר על כך עם "הדודה" והיא הבטיחה. ובקרוב תקפצנה פה נערות עם כובעי נוצה. ולא איכפת לו שתהלכנה, אחרי שעות העבודה, במיני-מיני, בתנאי שיש להן רגליים יפות. אבל כשהן יורדות העירה, תלבושתן תהיה מלאה, קפדנית, גאווה ללובשת. וכך הוא גם אומר לחיילים. אל תסתובבו מרושלים. אתם בחורים כהלכה. גיבורים. למה ירחמו עליכם בשל הופעתכם. ולא איכפת לו, גיבור, לא גיבור, הוא ירתק כל חייל שלא יהיה רחוץ כהוגן, שלא יהיה לבוש כהלכה.
ארבעה ירדו אל הבקעה
פעם שאלתי את המפקד, אם לפני שהגיע לבקעה, הכיר את המקום.
"עברתי פה כמו כולם, אבל לא הכרתי."
"וכשבאת הנה, לשבת פה, האם היה לך איכפת אם המקום יפה. האם לא הדהימה אותך השממה הצהובה הזו?"
וכי באתי להשתקע כאן?... לראות אם השכונה מוצאת חן בעיני או לא? זוהי גישה אזרחית מאוד. כשבאים הנה כאיש צבא, באים כדי לעבוד, לבצע משהו, ואז מסתכלים על המקום בעיניים צבאיות. נאמר שאת, ואני איזה צייר ואיזה מהנדס, נגיע לאיזה גשר. את אולי תחשבי על האנשים העוברים על הגשה הזה; מי הם, מה מאוויהם, איזה חלומות נשאו במזוודות. המהנדס יחשוב מה הן בעיות הקונסטרוקציה. הצייר יחשוב על כתמי צבע, קומפוזיציה, אני יודע... מפקד יחשוב כמה עשרות קילו חומר נפץ דרוש כדי לפוצץ אותו. ואם יהיה הגשר בשטח שלנו – יחשוב איפה צריך לשכב כדי לאבטח אותו.
אבל – הוסיף – שהמוצב היה כבר מסודר ונקי ומאורגן, חשבתי שלוא ידעתי לכתוב, הייתי יושב שם וכותב שירים. מוצב מסודר, נקי, מאורגן ויפה כמו ארמון ושהמפקד גאה בו מאוד.
אבל – יש לו עוד "אבל" – אחרי שנצלים בבקעה הזו הרבה זמן, העין מתחילה להיות אזרחית ומתחילה לאהוב את המקום.
האם נקשרים למקום גם בשל אובדן חברים? (ועד אשר הגיעה הבקעה למצב אליו הגיעה כיום, ידעה אבדות...)
לא הוא. להיפך. הוא כועס על הטופוגרפיה שלה. הוא נוטר לעיקולים הבוגדניים. הוא אינו אוהב לחזור למקום שלמשל, האלוף, רץ פעם לוואדי קלט, למקום בו היה המרדף של צביקה...
כאן, בבקעה, קורה משהו הנוגד את הטבע, האופי והחינוך של החיילים. חייל יודע שברגע שהוא בא במגע עם אויב, עליו להסתער. לנצל את יתרון המיידיות. ואילו עכשיו – יושבים ומתחפרים. אפילו המרדף אינו הסתערות. הוא הליכה סחור סחור. הוא יצירת מלכודת, זהירה, מחושבת. מעשה הדורש הרבה אורך רוח והתאפקות.
נוסטלגיה וכל השאר
לא פעם חייב המפקד לחזור ולהסביר, חבר'ה, את ההר הזה כבר כבשנו ואין שום סיבה להסתער עליו. הוא שלנו. הבעיה היא לחסל את האויב. את אלה שחדרו אל השטח שלנו. שלא יעברו לתוך הארץ פנימה.
האם קיימת נוסטלגיה לשיטות הישנות?
נוסטלגיה? כל אדם מתגעגע לנעוריו. אבל כל מלחמה מפתחת אותנו ללא שיעור. ודאי שזה יותר מחמיא לגאווה להסתער, "לכבוש את ההר" – מאשר להתחפר, להמתין ולבסוף לרדוף אחרי קומץ ערבים. שאם כי הם מאומנים היטב, אינם צבא. ודאי שיותר נעים ללוחם להתמודד עם אויב בעל מקצוע, הפועל לפי כללים צבאיים, מאשר להתמודד עם כנופיות. אפילו הן מאומנות היטב וכלל אין לזלזל בהן. אבל כשמשווים מה ידענו במלחמת השחרור לעומת מה שידענו במלחמת קדש, למה שאנו יודעים כיום – מוכרחים להודות שהטאקטיקה שלנו אז היתה נאיבית מאוד.
"איך בכל זאת ניצחנו?"
כי הערבים היו עוד יותר גרועים. יש אמנם הרבה זיכרונות, וכולנו חוטאים בזכירה, אך אין במה להתפאר. מזל שעשינו – לשעתו – מה שעשינו, עם מה שהיה לנו וב"ידע" שהיה לנו.
"ואולי ניצחנו אז גם בשל הנשק הסודי שלנו. הציונות שהיינו חדורים בה ובעיקר כך הנוער?"
ציונות אז?! ההיפך הוא הנכון. אז אולי היתה יותר ציונות מדוברת. היום יש יותר ציונות מעשית. עושים אותה בלי אומר. מה עוד אפשר לדרוש מנער בן שמונה עשרה, החוזר אחרי מרדף קשה בהרי יהודה, והוא אינו מדבר על שום דבר אחר זולתי: "המפקד, ביום העצמאות הזה הם לא יזכו להגיע לירושלים. אחד מהם לא יעבור..." ופניו זוהרות בזוהר הרקיע.
דאגות פרנסה לא היו לו, הרי היה חבר משק ועבד יופי בחקלאות. באחד הבקרים הגיע ג'יפ וקראו לו לבוא מיד. קיבל עליו משימה של החסימה בפעולת קלקיליה, בה נפצע פצעים אנושים. "הפעולה היתה מוצלחת, אך היו לנו אבדות כבדות מאוד" – הוא אומר, וחבריו יודעים לספר שעד היום "זה אוכל אותו."
דרכו של מפקד
לא היתה זו הפעם הראשונה בה נפצע. גם בקרב על ג'נין, ועוד פה ושם. ועוד הוא זז בקושי, התחיל לנסוע עם היחידה לסיני, הגיע עד באר שבע ואז התברר שיש לו כדור, בריאה. לא נעים. בגלל אותו כדור ישב במפקדה, בדרום. אחרי כן הורידו אותו במטוס, ואז גם החליט שאין טעם לעשות צבא בקפיצות. פעם חקלאי ופעם חייל. ולא חקלאי ולא חייל. זה היה בשנת 1957.
האם הוא מצטער?
לא. אינו מצטער. אם כי אולי לא היה מיצר לוא נשאר אזרח. הכל מקרה. לולא נתקל באותה חבורה, היה חי לו חיי שיגרה רגילים. האם רע לחיות בארץ הזאת, סתם. האם לא לשם כך נשארים בצבא, כדי שייתכנו חיים סתם. הרי בסך הכל הוא יצטרך לחזור לחיים אזרחיים. "לא אשאר פה קצין זקן."
"אתה בן ארבעים, לא כן?"
"בערך."
"הרי אתה יכול להישאר בצבא עד חמישים וחמש. אם איני טועה."
"חלילה."
"למה חלילה?"
"כל הצבא שלנו חייב להיות צעיר."
"ומה על הניסיון שצובר לו מפקד?"
שטויות. הסתבר מעל לכל ספק שהצעירים שלנו יותר טובים מאיתנו. הנה, למשל, ישנו קצין שקוראים לו דני. הוא נער מאשדות יעקב. הכיר אותו כשעדיין היה ילד. ובכל אותם גילגולים בין צבא למשק, ראה איך גדל ואיך חכם. אחר כך היה חייל בפלוגה שלו. היה מפקדו בקורס מ"כים. והיום הוא נתקל בו כקצין. (יד על החזה): הבחור הזה הוא קצין יותר טוב מאשר הייתי אני בזמנו. אני זוכר את עצמי, ואני חוזר ואומר: הוא יותר טוב ממני. הזדמן לדני ולבני דורו לעבור יותר, להתנסות יותר, תפישתו מודרנית יותר ומותאמת יותר לטכניקה של היום. ולדור של היום. מסוכן מאוד להיות מפקד שזוכר מפקד צעיר ממנו ממרחק של "אני מבוגר והוא נער." אחת הסכנות הגדולות לצבא הוא פיקוד של אנשים הזוכרים כי הקצינים הצעירים היו תלמידיהם. כמו שקיים קונפליקט הכרחי, טבעי בין הורה לבן, כך עלול הוא לצוף בין המפקדים שעשו כבר שלוש מלחמות לאלה שיכלו להיות בניהם...
ועוד, הוא טוען, אם הוא והדומים לו יישארו בצבא עוד עשר שנים, אז דני ובני דורו יצטרכו לחכות. והיתרון, שהם בחמש עשרה שנים צעירים מאיתנו יבוזבז, וצה"ל יפסיד אותו. נעורים טובים, הכרחיים לצה"ל. ולנעורים אין תחליף.
"המפקד" – נכנס ללשכה קצין צעיר, רחוץ ומסורק ומגולח, כעולה מן הרחצה, "המפקד, יש משהו חדש חדיש."
"כמו?"
"חדירה. השתגעו לגמרי."
"שיפתחו את העיניים."
"ואחר כך?"
"אם זהו – שירביצו..."
אינטרמצו קצר זה בשיחה שלנו, שהתנהלה בלשכתו של המפקד אי שם בבקעת הירדן – לא היה הראשון, וגם לא האחרון. דווקא אותו ערב היה המפקד נינוח ונוטה לשיחה יותר מתמיד, ואף הראה למסובים "כלים" נאים שקיבל שי ממפקדים חברים ו"מחברים" לא כל כך ידידותיים מעבר לגבול.
הבקעה הולכת הביתה
יותר מתמיד הבנתי את המתח בו נתון האיש, שמביא עימו את הבקעה גם לביתו, אליו הוא מצליח להגיע לעתים. ולמרות זאת איזה בית שקט וחם וטוב. איזה רוגע בבית זה שמצפות לו "שלוש הנשים שלו", אשתו המורה ושתי בנותיו, זוהר ומיכל. הטלפון מן הבקעה מטריד בלי הרף, אך החיים מתנהלים כסדרם. הבנות מכינות שיעורים. האב מנסה לקרוא בספר. והאם עוסקת בשלה. מאז ירד לבקעה לפני שנה, לא ידע שני ימי נופש ביחד. האין אנשים עליהם אפשר להשאיר את הפיקוד ולהיות שקט?
"אוי ואבוי היה לנו לוא הכל היה תלוי באיש אחד. ודאי שישנם ביחידה שלו אנשים עליהם אפשר להשאיר צבא שלם – הוא אומר. אבל הוא המפקד, ומפקד אף פעם אינו שקט. בכל אופן "לא אני." ישנם מספר דברים שאת שיקול הדעת עליהם איני משאיר על הזולת בשום אופן. ישנן החלטות שמפקד אינו יכול, ואינו רשאי, אפילו מטעמים מצפוניים, להתחלק בהם עם אף אחד. זוהי אחריותו הבלעדית. ואני עייף. נורא. לא כל כך פיסית, כמו בעיקר, מן המתח. זו אחריות שכובדתי בה, ואני מקווה שהצלחנו לבצעה, לסגור את ישראל, לעשות אותה בלתי חדירה לאוייב, בגיזרה שלנו. זו גם חרדה – לא חרדה שיכבשו את מדינת ישראל. לא יכבשו אותה. לא יוכלו לצה"ל ולעם ישראל. מה שמעיק עלי בעיקר, זו החרדה לנערים האלה. שלא יקרה להם שום דבר..."
הנוער שלנו ושלהם
כאשר חזר מן המרדף בו נפלו לוחמים, איש ששמע אז את קולו ואת שבועתו, שעה שנטמנו הגוויות בבית הקברות – לא ישכח את המעמד הנורא. זה לא היה רק חבר שאבדו לו רעיו לנשק; זה לא היה מפקד שספד לפקודיו; זה לא היה רק אב ששכל את בניו. זה היה גם ריע, גם אח, גם מפקד וגם אב. זה היה קולה של אומה שלמה שחוזרת ונותנת את מיטב בניה. שנותנת את כל כולה, בעיניים פקוחות, באהבת מולדת שאין למעלה ממנה, בתקווה לחיים שיש בהם כבוד ויושר ואמת. זה היה קול שמהלך בין המוצבים, שניספג בדמו של הנוער הזה והעם הזה ועושה אותו למה שהינו.
"והדור הזה של הצעירים שלנו, הוא נפלא – ממש נפלא. – ואני מדבר כמפקד בצבא, מקום שם האדם עומד למבחן מסכם מאוד." ולא חשוב אם הפאות יותר ארוכות ובמקום הורה רוקדים שייק, והולכים לדיסקוטק ולא לספריה העירונית. הדור הזה הוא נפלא, לא רק בשל ההורים. אולי למרות ההורים. ולא רק בשל המורים. איפה יש מורים? יש רק מורות... אלא למרות. אני רואה מה שהבת שלי לומדת בגימנסיה אפילו על מלחמת השחרור...
הנה למשל אחד הקצינים הצעירים שלנו. ו'. בשבילי יש תחליף. בשבילו – איני בטוח. שיקול דעת צבאי; ידיעת הארץ. כל אבן הוא מכיר. בגרות כזאת. וכל הזמן במלחמות. ולמרות זאת בן-אדם, ישר, אוהב ספר, מוסיקה, אוהב לחיות ולרקוד ולאסוף פרחים. בקרב, אין כמוהו פייטר, אבל לא יאכל תרנגולת וצריך לדאוג שיכינו לו חביתה...והפת"ח?
והפת"ח הם פת"ח. גם הם וגם הירדנים עושים את החדירות. האחרונים נותנים להם חיפוי כדי להציל מעט את הכבוד העצמי שלהם. ואולי גם מפחד. אבל הם יודעים יפה שאינם מהווים יותר ממטרד. הפת"ח אינם אנשי צבא, אף כי עברו אימונים בכמה בעיות טכניות של תפעול נשק. הם יודעים שבדרך זו לא ישחררו את פלסטין וממשיכים לחדור. נלחמים עד שנופלים. מן המעטים שנכנעו. למדנו שלפני שהם יוצאים, מכניסים להם היטב לראש שאין דרך חזרה וכי היהודים רוצחים את השבויים. כשמגישים לפצוע מים, הוא אינו מאמין לעיניו. חושב שנמצא כבר בעולם האמת. אחר כך, כשבא אליו רופא, צריך לשכנע אותו כמו ילד, שיעשו בשבילו בדיוק כמו בשביל חייל פצוע ישראלי. וכשהוא תופס מה קורה – הוא פשוט מנשק את הידיים. ולא נעים.
"אחרי המלחמה – נחייך הרבה"
מאז אפריל אשתקד ועד האחד באפריל השנה, חיסלו היושבים בבקעה למעלה ממאתיים פת"חים. וזאת, לבד מאלה שנהרגו בפעולות חיל האוויר הישראלי.
וכמה ניספו בתאונות.
תאונות – מנפח יהודה את חזהו – את העניין הזה גמרתי. אף חייל אחד לא נהרג בתאונת דרכים. אין. אין סאפארי. אין נסיעות לטיולים. אין ריצה מטורפת של בני נעורים. בבקעה נוסעים אט-אט. שום דבר אינו בוער בבקעה הבוערת. כל חייל שנתפס בעבירת תנועה נשפט על ידי המפקד עצמו, והוא מטיל עליו את העונש המקסימלי. והקצינים משלמים קנסות כספיים כבדים. שירטנו, שיקללו, שישנאו את המפקד שלהם. מספיק שאני אוהב אותם. ובאמת, אני אוהב אותם. את החיילים שלי. הם לא תמיד מחזירים לי. הם לא תמיד יודעים. אז מה. אבל מספר הנופלים הולך וקטן – חיים צעירים ממשיכים ללבלב. וזה העיקר.
אז למה אתה על פי רוב מזעים פנים. למה אינך מחייך יותר. מה רע בחיוך?
"אשתדל לתקן דרכי. מבטיח לחייך הרבה. אחרי המלחמה."