18.7.63
ועכשיו מה?

היא כבר עשתה את התעמלות הבוקר. היא כבר עמדה את עמידתה המהוללת על הראש וכבר יצרה סביבה מעגל של מתפעלים. היא כבר רחצה את חול הים הדביק מגופה האתלטי בצריף העיריה המסכן. היא כבר ביקרה אצל לאה התוססת, שגרה על החוף. ועכשיו לאן?

תודה לאל, יש לה בן. ויש להכין לו ארוחת בוקר. היא קונה מעט ירקות בשוק – קצת נגועים, קצת מצומקים, וגם מעט פירות הדומים במפתיע לירקות – תופסת את האוטובוס, ומתנשמת-מתנשפת היא מגיעה הביתה, לקומה החמישית, פותחת את הדלת אט-אט וליבה עוד מעט יפול לרגליה, כרץ שהגיע למחוז חפצו. הבן עוד ישן, תודה לאל, תודה לאל. ריח הקפה מעיר אותו, והוא זולל ממאכלי אמו, בעיניים נסוכות שינה, ברעבתנות של תינוק.

מורינקה, - מלטפת את ראשו בידה הגדולה; היתה לוחצת אותו אל לבה, לוא רק נתן.

באמת, אמא! – ושפתיו הצבריות מתהדקות לקו דקיק וסולד. 

למה נחפזים הילדים לגדול מהר כל כך?!

ואחר כך יורד שממון על הבית. הבן נסגר בחדרו ועושה שם מה שעושה. היא שומעת את הדלת נסגרת אחריו ברעש של נעורים. אחר כך היא שומעת את צעדיו הצעירים מקפצים כפרסות של סוס במירוץ, ואחר כך בולע רעש המכוניות והצופרים את הדי צעדיו של בר-בטנה. לצאת למרפסת ולהביט אחריו – מתביישים.

לאה אומרת, שכך לא טוב. שכך לעולם לא תגיע למשהו. שהנה הקיץ עובר, הלימודים שהסתיימו – יתחילו מחדש, ומה יהיה עליה? בבוקר – לבית הספר. שבי ולמדי את ילדי ישראל אלף-בית-גימל. "חיזרו, ילדים: בבוקר, אבא בא בבוקר."

ואחר הצהריים – תחילה רצים לשוק, אחר כך מבשלים לבן, ומדיחים כלים ומכבדים את הבית ומתקנים גרביים ומגהצים חולצה. ואחרי כל אלה – שבי על מחברות התלמידים והכיני את השיעור למחר. וכיוון שיש לך אמביציות ללמד תנ"ך גם בכיתה ו', שבי ושנני, למדי את רש"י ואת גורדון ורוצי להרצאות וקראי ספרות מתקדמת – כדי שתהיי מורה מתקדמת, כדי שלא יאמרו המורים הצעירים, שגמרו השנה את הסמינר ושהיו בעבר תלמידיך: - מה? זו עוד מלמדת?!...

שמעי בקולי, - אומרת לאה. – מזה לא יצמח לך שום דבר. את צריכה להתחתן, את מבינה. את עוד אישה צעירה, את מבינה?

אם היא מבינה?!

"אסור לך להקריב את כל חייך לבן שלך. הוא יגדל ויפרח מן הבית לפני שתספרי עד עשר, הוא כבר אינו צריך אותך...

היא מספרת לה...

ובכן, למה את מחכה?

הנשים הנשואות הן כנראה עיוורות. בעיניהן עניין הנישואין קל ופשוט. הן שכחו, האווזות האלו, שהן נישאו בגיל הזיווגים, כשאין פשוט מזה. אך כיוון שעוברים אותו גבול, נפלטים ממכונת המיון, הפועלת רק עם כרטיסים זוגיים, ושוב לא פשוט להיכנס למעגל. ואם כבר נכנסים הרי מתרוצצים בו כאותו רקדן במשחק שלא הספיק לתפוס לו בן זוג והוא חייב לרקד עם מטאטא. ואיפה תמצא לה בן זוג? היכן תמצא גבר, בן גילה, השווה משהו? גבר שאינו נשוי מאוד לאשתו, אולי יימצא כזה לשעה קלה, לטיול בשולי החיים – אבל בעל-של-ממש?!

שוב היא רוצה לשאת לפני לאה הרצאה מקיפה, ציונית, על עיסוקיה הרבים: על חידושי לשון, על טיולי חוג חובבי הטבע, על "היו זמנים" בקיבוץ; על שבעצם אין היא רואה אושר רב אצל חברותיה הנשואות, ומכיוון שכך – רוצה היא ליהנות מפיתוח אישיותה החופשית-עצמאית, לתפוס את משמעות החיים תפיסה כוללת. אולם היא שבה ונזכרת בבנה הישן והריהי נמלטת אל התירוץ הנצחי.

*

אותו בוקר, משנדמו הקולות הקרובים, ורק הרחוב צעק כמו להגביר ולהבליט את השממון שבין כותלי ביתה – אמרה לעצמה: "צריך לעשות משהו." התוכנית היתה ערוכה במוחה מזמן. לאה, היא שזרעה אותה במוחה. הזרע נבט, חי בתוכה, קומם אותה והפך לה ודאות, שאין עוד מפלט ממנה.

– לכי לאולפן. שם יש עולים חדשים, כאלה 'ירוקים', המגששים באילמותם כעיוורים באפלה. את, עם העברית שלך, עם הבית המשותף שלך...

אז, כשאמרה לה זאת לאה בפעם הראשונה, עלה הדם לראשה ופניה צרבו כאילו סטרו עליהם. בורה שכזו, - רתחה. גסת רוח שכזו! היא, רחל כרמיאלי, אשתו של כרמיאלי ז"ל.

היא, שהיתה המשענת הרוחנית למאות עולים, שבביתה שתו את התה הראשון שלהם, שכרמיאלי סחב אותם על גבו במים; היא, שהיתה נוסעת למעברות לעזור ולעודד; היא שהיתה האמא-הסלע לאחינו האומללים – היא תלך לבקש אצל אלה מגן, חבר לחיים, בעל שיתן לה את שמו. הה, לוא חי כרמיאלי ושמע דברים אלה!...

*

"שלום רב שובך ציפורה נחמדת..."

כל אות ניצבה על הלוח לחוד, כפרימאדונה עלי-במה. חשובה, מצועצעת, שלמה עם עצמה, ומרשה, ברוב חסדה, לאחרות לעמוד בקרבתה.

על ספסלי התלמידים הקטנים ישבו פרצופים זקנים ויגעים. אף לא גבר אחד. ממשי. אף לא אחד. לשווא טרחה וביקשה מחברתה לשמוע שיעור באולפן ערב בו היא מלמדת. לשווא נחנקה בערב קיץ לוהט, במקום... במקום מה? וכי מה רע בישיבה זו בין ספסלי תלמידים מבוגרים, הדומים לתינוקות. וכי מה רע שהיא רואה בעיניה, באוזניה ובידיה, איך מדובבים עם שלם, עם אילם.

היא רצתה להתרגש, לומר לליבה שיתפעם ויתפעל למראה הפלא. אותו פלא, שהחזיר לאלפי אנשים מבוגרים, שכבר הגיעו לפרקם גם בהשכלה, את ענוות התינוקות הצמאים לדעת. וכי קטנה היא זו? והיכן עוד נשמע בדברי-ימי אנוש, שרבבות ידחו את הגאווה לפינה. יישבו על ספסל-הלימוד ויתחילו מחדש ב"אלף בית."

היא ידעה, שהיא חייבת להתפעל. היא ידעה, שצריכה היא לשלוח את הגדולה אל הראשים היגעים וללטפם, אחד-אחד, ואף ללחוץ אותם אל לוח לבה. ואם תעשה זאת – גם זאת ידעה – לא יתכווצו השפתיים לפס לעגני וסולד. אולם היד לא נשלחה. היא לא יכלה ליהנות מחווייה זו, כי היא לא היתה מספיק גדולה, או אולי מספיק זקנה, או אולי מספיק צעירה, כדי לשמוח בשמחת העם.

רק אלה שיש להן איש בבית, איש משלהן, יודעות ליטול משמחת הכלל. אלה שאין להן איש בבית, בורחות החוצה לחפש להן שמחה, אך אין הן מסוגלות לשמוח בחוץ, כיוון שאין להן איש בבית שימתין להן בדאגה שאיחרו לשוב.

עצם המחשבה, שהיא, רחל כרמיאלי, באה לאולפן לחפש גבר! רחל, אינך שפויה! תודה לאל, אין כאן איש הראוי לתשומת-עין. כולם פליטים מובהקים, נולדו עם פרצופים של פליטים. זהו אופי, זהו עם. עולה חדש מריחים מרחוק. ולא, חס וחלילה, שהוא נחות דרגה. חס וחלילה... אך תאמרו מה שתאמרו: יש הבדל בינינו, הוותיקים, שעלו ארצה לפני המלחמה, לבין עולים חדשים אלה, מהגרים, שמביאה הסוכנות...

*

שוב איחרת?! – נזפה המורה אט אט, כל הברה לחוד – בגבר שנכנס אותו רגע ועמד בדלת. גבוה ונאה, נבוך מאוד עמד. רחל זזה מעט כדי לפנות לו מקום על הספסל שלידה, ולבה זע אף הוא. על אצבעו לא הבריקה טבעת נישואין שלווה. גם לא על אצבעה. היא הביטה באצבעותיו. הוא הביט באצבעותיה. אחר כך הביטו שניהם זה בזו, ונתחייכו.

– תל-מי-דה ח-ד-שה, - גמגם. 

– כך היא נראית? – התערבה חברתה המורה, כאילו ביקש זאת מישהו ממנה. – היא אחת המורות הטובות בארץ ואני משפיעה עליה, שתבוא ללמד באולפן.

– מה? ב-ב-ק-שה עוד ה-פ-עם. 

– היא מורה.

– אה! – כבה האור שבעיניו. ואולי רק נדמה לה שכבה.

אך למחרתו מצאה רחל את עצמה מלמדת את כיתת חברתה, שיצאה לארבע ימי חופש. בחוץ השתולל החום ואף בכיתה עשה שמות. רק רחל, האחת, לא חשה בו.

*

ארבעת הימים חלפו חיש. אך במשך ימים ספורים אלה נסוגו שנים לאחור. האיפור הדביק שעל פני רחל, הסמיק. עיניה הכחילו. להילוכה נתלווה מעין נגן, והפירות שהביאה לבנה מן השוק, מוצקים היו ומבריקים.

מה קרה לך, אמא'לה? – שאל הבן.

היא אימצה אותו אל לבה, והוא רטן: - אוף, אמא, מה אתך?! – אך שפתיו לא נתכווצו לקו דקיק וסולד.