11.9.70
גבריאל עשה חיל. קרוא וכתוב ידע אך בקושי, ועובדה זו בצרוף שכל חריף, נועם הליכות ועוז רוח בצבא, קנו לו הרבה ידידים ועשו ממנו אחד הגבירים בארץ.
היה בנאי פשוט, לפני שהלך לצבא. נהיה ראש קבוצה כאשר חזר משם עם צל"ש ושלושה פסים על השרוול. ולא עבר זמן רב ונהיה לקבלן. וכיוון שלא סמך על ידיעותיו בהנהלת ספרים, ברישום, בתכנון וכל השאר, ידע שבשביל שירותים כאלה משלמים, וע"כ שכר את הטובים בכל שטח ושטח ואף נהג לתת הטבות שמנות. הטובים, כפי שנאמר, עבדו אצלו והיו שבעי רצון וע"כ השביעו רצונו ורצון לקוחותיו. ואילו הוא, היה לו פנאי לטפל בהשגת עוד עבודות, היה לו פנאי לארח כיד המלך את נותני הטון בשוק העבודה – אם בשוק הפרטי ואם בשוק המוסדי – וכך נהיה לאחד הגדולים.
והעבודה זרמה אליו, כמו בני נעורים אל דיסקוטק. בחשק.
וכיוון שהצליח בעבודה ובחשבון הבנק שלו, הצליח גם בחברה ושמו הלך לפניו. לפניו ולפני מסיבותיו. ועוד כמעט קט נכנס לחברה הגבוהה. אלא מה? חסרה לו הנון-שלאנטיות הזו של מבלי-עולם, של אזרחי העולם הגדול. וכל משפט כמעט, הרוג אותו, היה מסיים אותו, ב: וכמו שאומרים אצלנו בשכונת הצריפים...
"יש רק דרך אחת שהג'וק הזה ייצא ממך. לנסוע. לנסוע בעולם".
קל להגיד זאת ובייחוד לאדם מלא עבודה כרימון בשל בגרעינים. אחר ככלות הכל, עם כל האורגניזציה שלו, ומיטב העובדים שלו, רחוק מן העין רחוק מן הלב. ובידיים זרות טוב לחתות גחלים. ומי שמתרוצץ בעולם, סופו שאין לו לאן לחזור. ואם חוזר, חוזר כמו אייבי נתן למכור את העסק. עם תכניות שלום ובלי תכניות שלום... מוכרים, מתחסלים, חביבי. ככה הוא העולם.
שטויות. שטויות במיץ עגבניות. חודש באמריקה למשל, לא יהרוג אותך. ותשוב משם, יא חביבי, אדם חדש. אדם שראה כבר משהו.
שמעתה כל אלה זוגתו והתלבשה עליו. נו – ומה אפשר לעשות. קמו ונסעו ולקחו עמם גם מתורגמן, והיה באמת עליז.
איפה לא היו? אל תשאלו אותי. היתה להם רשימה מדויקת של כל המקומות היפים לתיירים, וכל המקומות היפים לאמריקנים מלידה, ולא עבר חודש, ואמריקה כולה היתה מונחת בכף ידם, כמו פנינה בקונכיה.
"אני משתגע ממנה. אני משתגע מן האפשרויות שלה..."
באותו שבוע אחרון של "גילוי אמריקה" פגש בניסים. ניסים שהוא כמו אח לו מאז נולדו, מאז הלכו ביחד לצבא, מאז טיילו ביחד ב"אפטר", מאז הלכו ביחד לעבודה על פיגומים. "לא בשבילי" אמר ניסים יום אחד. עד שאראה פה משהו, עד שאוכל לגור בפייבל, כבר לא יהיה מקום ב"נחלת יצחק". כבר אין מקום שם – וסוחבים את הבן אדם לחולון. וגם בחולון כבר לא יהיה מקום. זה לא בשבילי. יש לי חיים רק פעם אחת ואני לא הולך לגמור אותם עם פיתה ופלאפל ובמקרה הכי טוב עם מעורב אצל שאול. נשבר לי גם מן המילואים האלה. עד שאני ממלא קצת את הכיס, באים המילואים ומרוקנים אותם. שמע בקולי גבריאל, יחד נלך קצת לאמריקה, עם העיניים שלך והנימוסים שלך ועם החיוך שלך ועם השכל שלי וכתב היד שלי ונגיע רחוק.
וניסים באמת הגיע רחוק. בטקסס מצא אותו. בעיר הזאת, איך קוראים לה שם, איפה שקנדי נרצח. אמא של ניסים נתנה לו את הכתובת, ואמרה: לך, תראה מה הוא עושה הניסים שלי ולמה שכח את האמא שלו. תגיד לו, שמניסים קשה מאוד לחיות אפילו בשכונת הצריפים. שכל הבנים עושים בשביל האמא שלהם ואין אפילו אחת ברחוב שלי שעוד עושה כביסה בתל אביב. רק אני. יה-בלילי, רק אני שיש לי בן עם אוטו, ראית איזה אוטו יש לו לניסים. תביט. ואיזה לבניה יושבת אצלו עם רגלים ארוכות, כתב שהיא בת של איזה רב. לא היה כותב שהיא בת של איזה רב, הייתי אומרת היא אחת שרמוטה מכביש חיפה. אין נחת. בשביל הבלונדינית הזאת יש לו, לוקח אותה לטייל באוטו שלו, ולאמא שלו כותב מילים יפות. תביט איזה כתב יש לו. יותר טוב הייתי שולחת אותו לעבודה כשהיה קטן, ולא הייתי הולכת לשפשף את הידיים שלי עד העצם בשביל שיילך ללמוד ב"סינגלובסקי". עכשיו הוא כמו שאומרים מלומד, ואני עושה ספונג'ה. כשאין מזל לבן אדם, יותר טוב שהוא לא נולד. טפו, שלא אחטא בלשוני. תודה לאל יש לי כוח ואני לא חולה ויש לי ברוך השם גג מעל לראש.
*
אז ככה, בשבוע האחרון שהיה בניו יורק, אמר לזוגתו, אני נוסע לדאלס. אמרה לו – אתה משוגע. נלך יותר טוב לראות את ה"רדיו סיטי". ואני רוצה שתקנה לי קצת בגדים אצל הלורד והטיילור כמו שכל החברות שלי קנו, ואצל המשי זקס מהשדרה החמישית. וברחוב ארבעים ושתים מוכרים יורדים יהלומים יפים מאוד. מה אכפת לך תקנה לאשתך איזה יהלום לא גדול ולא קטן ובזיל הזול.
"הם קונים אותם בארץ. בארץ אקנה לך, מותק."
"אני יודעת. בארץ תעשה לי חשבון שזה שיגעון להשקיע כסף ביהלום קטן לאשתך. שלקחת עכשיו כסף ולקנות יהלום מה זה טרוף. כי משלמים שישה-עשר אחוז ריבית וגם כך קשה להשיג קרדיט."
טוב. אז השאיר את זוגתו ללכת לקנות יהלומים אצל היורדים. זאת אומרת, קרא לאחד שהוא מומחה והטיל עליו משימה, ובעצמו לקח אווירון וטס לטקסס.
איך שהוא קילל את עצמו. חשב, מי יודע את מי יפגוש. והכתובת, איזו כתובת זו היתה, של איזו מסעדה. גבריאל המסכן, ישב וחיכה יומיים עד שהפרחח הופיע לבקש את הדואר שלו, אולי יש. בא, ובחיי העיניים שלו, במצב כזה אף פעם לא ראה את החבר שלו. היו לו עיגולים שחורים תחת העיניים. הידיים קצת רעדו. היה לא בן אדם.
ישמרנו אלוהים מלהיות יהודי לא מצליח באמריקה. – הודה ניסים. אני מסתובב פה כמו משומד בגן עדן. לא יכול לעבור את המפתן לשום דבר טוב. לא הולך לי. עובד כמו פועל שחור, יום כאן יום שם. אין רישיון עבודה. בהתחלה עשיתי קצת כסף, אז איזה פורטוריקני עלה עלי והלשין, וכמעט גרשו אותי. אז אני נודד. מניו יורק לניו ג'רסי, מניו ג'רסי לבוסטון, מבוסטון לשיקגו. בכל מקום יושב קצת, ועד שמתארגן ועד שמוצא איזו עבודה נופל עלי פחד שיתפסו אותי ויגרשו ונודד הלאה. זה לא חיים ולא מוות.
הלב של גבריאל התכווץ בו. התכווץ בו כמו שכבר לא התכווץ מזמן. וכי לא נולדו באותה שכונה, דלת ליד דלת. וכי לא הלכו ביחד להוריד בקופסאות שימורים ישנות צברים בגדר הפרדס, וכי לא מכרו אותם בשוק, ואחר כך הלכו למגן דוד אדם עם ידיים נפוחות מקוצים...
וכי לא פתחו אחד לשני את הראש באבנים. וכי לא תפסה אותם המשטרה מזדנבים לקיוסק של קונילמל האשכנזי ומפלחים קצת וופלים בשוקולד.וכי לא אהבו את אותה הסמלת. וכי לא שכבו בכל החרבונות בקלקיליה, בבית ג'וברין. ואיך הלבישו פעם ביחד שק למ.צ. והוא שתק כמו דג כשחבשו אותו בקלבוש. אף פעם לא אמר חברו שבעצם היה זה גבריאל שהגה וביצע את כל המבצע הזה.
"יא אחי, יא ניסים," דיבר אליו כמו בהצגה שעושים על השכונה. "מה אתה יושב פה. למה אינך חוזר הביתה. יש פרוספריטי בארץ. אתה בנאי אלף אלף. ידיים של זהב יש לך."
"למה אני לא חוזר. פשוט. אין לי כסף בשביל כרטיס."
"מה זה כרטיס ביני ובינך. אני נותן לך ובוא..."
"איך אני יכול לחזור ככה אחרי חמש שנים, הייתי מכניס את הראש שלי בחול מרוב בושה."
"אל תהיה תינוק. אני לא יכול להבטיח לך הרבה, אבל תאמין לי, כמו שאתה רואה אותי, אני רואה חיים טובים. בוא תעבוד אצלי. תהיה שותף שלי לכל עבודה שתעשה. אתן לך משכורת ורבע מן הרווחים. הוגן? וכל עבודה שאתה תשיג, אתן לך את כל האפרט שלי לבצע אותה, נוריד את ההוצאות, ותיתן לי רבע. צודק?"
"לא. יא רוחי. אני צריך להתבשל במיץ שלי. יש לי קצת חסכונות, וגם מכונית יש לי. אני מתכנן איזה עסק. לא יילך אני מחזיק אותך במילה שלך, אני כותב לך ואתה שולח לי. יילך – אני חוזר ארצה עם הכבוד שלי. מבין. הבן אדם צריך שיהיה לו כבוד לעצמו. אף אחד לא יידע איזה חרבון אני, אבל אני אדע וזה יאכל אותי. מוכרח לתת לעצמי עוד שאנסה אחת.
*
"שמעת מי כאן? ניסים. ניסים חזר..."
גבריאל לא האמין לאוזניו. איך זה? חזר ולא הודיע לו. הלא גמרו ביניהם משהו.
"איך הוא נראה, המסכן?"
"המסכן?! - תמה המבשר, - ניסים חזר כמו לורד. עם מכונית לבנה, ספורט, פתוחה, עם נהג במדים, לבוש בגדים איטלקיים ונעליים רכות. דבר כזה לא ראיתי בימי חיי – אמרה לו אפילו האשה. אתמול הלכתי לבקר אצל האמא שלך, והוא עבר בשכונה, וכל השכונה גלשה אל הרחוב ורצה אחריו. דבר כזה רואים רק בסינמה. ומה שהוא הביא לאמא שלו. יושבת כמו נסיכה ומלטפת את הפרווה שהביא לה אפילו שזה אמצע הקיץ. לא מורידה אותה."
"לא מבין. שום דבר לא מבין."
"אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי גמורות."
"ואתה, כאב לך הלב לקנות לאשתך טבעת ברחוב ארבעים ושתים ואומרים שאתה מצליח, חזרת מניסים וחשבתי שהלב נשבר לך. חזרת מניסים והראש שלך היה יותר גבוה מה"אמפייר סטייט בילדינג". באמת חשבת שאתה גאון עולם. שאין עוד נער בשכונת הצריפים שהצליח כמוך. כבר אמרת לי שבקונקורנציה השנייה, איך אומרים, קדנציה השנייה, אתה הולך להעמיד את עצמך לכנסת. ואיפה אתה ואיפה הוא?!
גבריאל אהב את ניסים כמו את העיניים שלו. מה לא היה מוכן לעשות בשביל החבר שלו. אבל כמו בכל אהבה כואב הלב שכל הטובה צומחת בלי עזרתך. זו מין אכזבה שקשה מאוד להתגבר עליה. כאילו בגדו בך.
נבלה – נבלה ולא יותר הניסים הזה. הלוואי שיחרב ביתו. כך למתוח אותו, את גבריאל, אחד שאוהב אותו ונאמן לו יותר מאמו...
"אני הולך לראות אותו. אני מוכרח לשאול אותו..."
"לראות אותו... לשאול אותו... איפה אתה חושב אתה תמצא אותו, בשכונה? אם לא אכפת לך אז החבר המסכן שלך יושב בקינג-דיוויד, יושב בדירה שלמה. ומי בכלל יכול להגיע אליו. יש לו מזכיר ומזכירה ונהג ושומר ראש. ניסים, בעלי היקר, הוא מיליונר. כמו שאתה שומע. מיליונר מאמריקה ולא אחד שעושה קבלנויות משנה אצל רסקו ובונה לשיכון עממי של מדינת ישראל. זה קנה מידה אחר לגמרי..."
הסרגל שאחז בידו עם סימון "קנה המידה" בער בידו כמו מטיל אש. הוא הטיל אותו על השולחן בעוצמה כזו, עד שחתך את התכנית שהיתה פרושה שם ביחד עם תכנית של שכונת עתיד של מיליונרים בירוחם.
"ייקח אותי האופל," פסק ולא יסף. האשה הוציאה סיגריה ארוכה בידיה שהתעדנו. נטלה מצית משובח משובץ אבנים קטנטנות, פיצוי לטבעת. הוא ידע שיתעלף אם תעלה אש בציפורני הלכה האדומות כדם. הוציא את המצית מידיה, ובתנועת אבירים העלה בו להבה כחולה. באותו כיפוף נועם של אצילים מלידה ומחזרים בעלי ניסיון. היא ליכסנה אליו מבט יודע סוד – והדרמה המשפחתית הפכה לפלירט של ברים, בין שני תיירים מארצות רחוקות, שדרכיהם הצטלבו, ומי יודע אם יצטלבו עוד אי פעם. ואך אהבו זה את זו. ממש כאילו היו זרים.
*
למחרת היום, כיוון שצריך היה להיות בירושלים ולראות שם את ראש העיר, ולברר גם אם ינתן לו להשתבץ איכשהו בבניה, באזורים המופקעים, אצל המקרקעין – החליט גם לבקר אצל ידידו. הוא יראה אותו את השובב הזה...
"מר ניסים מזרחי? כן הוא במלון שלנו. אם הוא ישנו – נא להתקשר למזכירה שלו". המזכירה שלו, גימגמה משהו באנגלית ובעברית רצוצה, מי מדבר? היא תברר. נא להתקשר שנית. מר גבריאל נמצא במלון גני שיף... היא תמסור לבוס שלה...
משך כל היום כולו היה טרוד מאוד. העניינים לא זזו כפי שציפה כי יזוזו. לשוב הביתה? להישאר בעיר? הלך עם העוזר שלו לבר ושתה. טוב למוראל, טוב לקשירת קשרים ופגישה עם החשובים מחוץ לשעות הקבלה. אבל, כיוון שהטיפה המרה לא באה אל קיבתו בצורה טבעית, ותמיד היתה נשארת בפנים כמו גוף זר, הרגיש ברע. כאשר הגיע למלון, שמח שהשאיר את המפתח בכיסו. נכנס לחדר וצנח על המיטה בכל תפארתו.
למחרת היום, עוד בטרם הנצה החמה, כמו שאומרים – העיר אותו צלצול טלפון עצבני:
"האלו," אמר לתוך השפופרת עם שורוק בסוף.
"יאחרביתכּ! – כך עונים לידיד נעורים?"
"מי זה?"
"מי זה? מי זה יכול להיות. ניסים, החבר שלך!"
"לך לכל הרוחות. בשעה כזאת מעירים בן אדם, יא פדלאה אחת..." דיבר בלשון האינטליגנטים של ימינו.
"בן אדם שאומר להתקשר איתו ונעלם. מאתמול אני לא עושה כלום רק מצלצל אליך. והאצבע כבר נגמרה לי. מה אתה שוכב שם. בוא לאכול אצלי פת שחרית."
גבריאל גרד את ראשו הכואב. עיניו לא רצו להיפתח. עד שיתרחץ, עד שיתלבש, עד שיקרא לאיזה טקסי. נתן את המכונה לעוזר שלו...
"יא אחי, אולי אשלח את המכונה לקחת אותך?"
עוד גבריאל עומד ומגלח את זיפי זקנו ליד החלון, ומה רואות עיניו לחצר המלון נכנסת מכונה, מה מכונה, ספינה לבנה ומבריקה. ומן הספינה קופץ נהג לבוש במדים כחולים ירוקים והמון כפתורי זהב. פותח את הדלת, ומי יוצא ממנה? שכך אחיה, לא אחר אלא ניסים. ואיזה ניסים. משהו שרואים רק בסינימה.
מה שהכסף יכול לעשות לבן אדם לא יכול לעשות הטוב באבות. יפהפה זאת לא מילה. אציל – סתם קיפוח מעמדות.
מלך!
"איזה כבוד, איזה כבוד – הלשון הרעה שיושבת בכל בן אדם," דיברה מעצמה, והעיניים תפסו את הרושם שעשה הביקור הזה על כל הסביבה הנאורה, על המלצרים, על נערי השרות, על שתים שלוש תיירות מזדקנות ועל אחד האחים שיף.
"חשבתי שזה לא נאה שאשלח אליך את הנהג. ובכלל – כבר לא היתה לי סבלנות לראות אותך. אני לא שוכח כשמושיטים לי יד."
"הוד רוממותו..."
"אל תלעג".
"טוב. אז תגיד לי. מה זאת כל הפנטזיה הזאת. לפני חצי שנה היית כמו הספר של הצרפתי הזה, איך אומרים..."
"עלובי החיים? – אתה מתכוון?"
"איך ידעת."
"יודע צדיק נפש בהמתו. היה לי הרבה פנאי לקרוא ספרים. לא היה מה לעשות, הלא אתה יודע. אבל מניין לך כל התורה הזאת."
"יש ספרים בקיצור. אפילו קצת פילוסופיה אני יודע. רוצה לשמוע?"
"לא עכשיו. בפעם אחרת."
"תהיה לי הזדמנות לראות את הוד רוממותו שוב."
"בחייך, גברי. אל תתחיל לי את הבוקר עם כוס רעל. מה יש לך. מה כואב לך."
גבריאל התבייש. טפח על שכמו של ריעו. "תסלח לי. בעצמי אני לא יודע."
"אבל אני יודע. אתה, כמו שאומרים באנגלית, אתה מריח עכבר... אבל לא הרבה זמן. עוד קצת ואני על הסוס."
"אתה כבר על הסוס. מה חסר לך?"
"לוא ידעת מה חסר לי..."
"אני רואה שאתה בכספים גדולים. לבוש כמו מלך, מכונית של מלך, יושב בקינג דיוויד..."
"נכון, יא רוחי, לך אני אספר את הכל. אבל תשתוק כמו דג. כל מה שאתה רואה לא בהשאלה, שלי הוא. המכונה, הנהג, הבגדים, זה הכל שלי, אבל רק זה. בקיצור. כשראיתי אותך אמרתי לך שיש לי חמשת אלפים. יש לי עכשיו רק ארבעת אלפים. ובסוף השבוע הזה זה לא יהיה שלי. בקיצור קניתי לי כרטיס לרומא. וברומא קניתי את המכונה הזו מאיזה דיפלומט. מכוניות אמריקניות זולות שם. שכרתי את הבחור הזה, הלבשתי לו בגדים של נהג, ובא איתי בשביל הכיף. על כל אלה הוצאתי שלושת אלפים, אלפיים השארתי בשביל הוצאות בית המלון, בסוף השבוע יהיה השולחן שלי נקי לגמרי..."
"השתגעת. איך בן אדם עושה דבר כזה. מה תעשה אחרי שבועיים, תתאבד? איך תשוב לשכונה?"
"אני לא חוזר לשכונה אף פעם. עשיתי השקעה הכי טובה בעולם. בתוך שבועיים אלה אני החלטתי שאמצא כלה עשירה, מיליונרית. הן באות הנה לתפוס חתנים. ואחד עם עיניים שחורות ושערות שחורות, ועוד עשיר. יא חביבי."
"השתגעת לגמרי."
"לא השתגעתי. וכבר מצאתי אחת. היא מטקסס דלאס. מכיר את המשפחה שלה. זאת אומרת שמעתי עליה. איפה הם ואיפה אני. שמה אף פעם לא הייתי מגיע אליה. קרה לי נס – כמו שאתה רואה אותי... וזה למה שאני מתרוצץ לחפש אותך. אתה רוצה להיות השושבין שלי. מחר אנחנו עושים קוקטייל פארטי, וביום השישי אנחנו מתחתנים".
"אני מתעלף".
"אל תעשה את זה. איפה אמצע עוד אחד מן השכונה שנראה כמוך..."
*
השבוע זה קרה. איזה קוקטייל פארטי זה היה. כל טוב הוגש שם. ואילו האורחים הגיעו. סולתה ושמנה של ירושלים היתה שם. וכולם אהבו את הבחור הנהדר הזה ששמו ניסים ואשר עשה ניסים באמריקה ובא לחוג את ארושיו בביתו. אמו, ישבה כמו מלכה ושיפשפה את עיניה. ובני הדודים והדודות משכנו את הנשמה עד דורי דורות כדי לקנות חליפות ושמלות אצל החנות האמריקנית. כולם לבשו מקסי. היה כל כך יפה.
והכלה? נו טוב. ניצן כבר לא היתה. גם לא פרח. אך לעומת זאת היתה פרי בשל לקטוף. איזה בגדים, איזה תכשיטים, איזו תסרוקת... הכל, המילה האחרונה של האופנה. מסכנה. אף אחד מבני משפחתה העשירים לא הספיק להגיע. זה היה כל כך פתאומי.
על כן החליטו לחוג את חג הכלולות שם, בחוג משפחתה, בטקסס.
"ואת האמא תיקחו אתכם?"
"נראה, נראה."
והאמא הזקנה שלו יבבה. מה יהיה. מה יהיה. כבר הזמינה את כולם, את כל המשפחה, ואת הגברת שלה הזמינה לחתונה, ופתאום הוא מבטל ונוסע לאמריקה...
איזה חיוכים הלכו שם. ואיך הצטלמו. גבריאל כבר רצה ללכת, אבל ניסים ביקש שיחכה. דברים חשובים יש לו אליו...
*
באישון לילה הם חמקו מן המלון. כמו שכתוב בספרים. הכלה לחוד והחתן לחוד. הכלה עם עיניים נפוחות. החתן – לחתן חיכה גבריאל, הידיד, מימי הילדות. הידיד לכל החיים.
"את החשבון סילקת?"
"סילקתי."
"הנה כרטיס. ומחר אפרסם את המודעה: "ניסים כך וכך, והעלמה כך וכך נישאו בחוג המשפחה."
"אל תצחק ממני. אל תצחק. וכי איך יכולתי לדעת שגם היא הוציאה את כל החסכונות שלה כדי לתפוס כאן מיליונר."
"נבלה כזאת..."
"למה נבלה. היא פשוט שלימזל. כמוני. אנחנו זיווג מן השמים..."
כך מצא מין את מינו. "וכך חיו מאושרים עד סוף הימים," יהיה כתוב באגדה לבית ניסים, הנער משכונת הצריפים.