18.3.77
כילד – הייתי בא מלבנון ללמוד בחיפה
הוא יושב בכורסת מינימום מימי "תועלת". בכורסה השנייה יושב המארח. ואנחנו על הספה הסלונית הכפולה, המוכנה למקרה של אורח-נוטה-ללון. על השולחן הסלוני הקטן נערכו כלי קפה ועקרת הבית הביאה עוגת אגוזים עם קרם. בחיוך טוב אמרה: "הכל תוצרת בית. הכל מעשי ידי אשתי להתפאר," הוסיף המארח וליטף בעיניו את רעייתו בחיבה.
בפינה דלק תנור-נפט משכבר הימים והפיץ חום נעים בבית כולו. אנשים צעירים בתוך ארץ ישראל של פעם, של איכות חיים, של אושר שאינו נזקק לעושר. דירה שהיא בית וילדים בתוך הבית. שלושה בנים ובת אחת קלועת צמות. קטן הבנים הוא בגיל בנו של האורח החשוב מן הלבנון. ומה שם קוראים לו?
"רמי."
"ושם בני היה פייר."
"היה?"
האורח מתבלבל. ברך אחת מתחילה לקפץ. מניח עליה את כפו, בתנועה שמרגיעים כלב, אומרים לו "ארצה!" הברך השנייה לוקחת את ה"תפקיד". כולם מביטים על הברכיים שאינן נשמעות לבעליהן. צריך לעבור לנושא אחר.
יצא לשעה חזר אחר שנתיים
ישב בכורסה ושתק. לולא היו עיניו אדומות מדם, אפשר שהיה יושב ומקנא. כפי שטבעי לאיש שאיבד את ביתו, רכושו, עסקיו. שראה את משפחתו בפעם האחרונה לפני שנתיים. לפני שבעה חודשים הגיעה אליו ידיעה אחרונה מהם...
בוקר אחד קם איש עסקים מצליח, לובש מדים מנומרים, כהרגלו מדי סוף שבוע. "כמו שהיה אצלכם בימי ההגנה..." נושק לאשתו ולשמונה בנים ובת אחת, נכנס ל"קאדילק" שלו ונוסע להתייצב במקום פלוני, אי-שם בפאתי ביירות. בדרך נזכר, שזהו יום רגיל בשבוע, שהיו אי-אלה צ'קים שצריך היה להכניס לבנק לגבייה, שצריך לשחרר סחורה שהגיעה לנמל התעופה. חושב, שאולי כדאי לשוב ולתת הוראות לפקידים – אחר כך נמלך בדעתו, לא יאחר לעשות זאת גם בשובו, אחר הצהריים, לכל המאוחר יסדר זאת מחר בבוקר.
ועד שחזר, עברו - - - שנתיים. חזר לראות את המגרש הריק, במקום שבו היתה חנות האופנה שלו, ואת תלי החורבות במקום שבו היה ביתו.
לבו חלש לרגע, משנהו עשה אחורה-פנה וחזר לפקד על "כוחותיו" בדרום לבנון.
אז איך יהיה סתם איש, איך יקנא ב"איש תחת גפנו", והוא מופקע מחיי הפרט. הוא שכח, שקיימים חיים של הוא והיא וילדיהם ואבותיהם ועוגת-קרם מאפה בית. אסור לו לזכור זאת. ישנה מלחמה עקובה מדם, ישנה מולדת עולה בלהבות, ישנם המוסלמים שצריך להרוג בהם.
"אבל יש גם מוסלמים טובים..." – אנחנו.
"המתים!" – הוא.
מפקד הפלנגות
אמרו לי: "יהיה אצלנו מפקד הפלנגות בדרום לבנון. רוצה לראיין אותו?..."
רתמתי את מכוניתי, עליתי לירושלים, והריני יושבת לפניו. איש כבן חמישים, נמוך-קומה, שזוף-פנים, עייף, עיניו אדומות מדם. אולי במדים הוא גברא רבא, אולי בשדה, בין קציניו ופקודיו, בכפרים בהם הוא שולט, אולי שם מעניק לו התפקיד את "הגובה" ואת הסמכות. כאן, בדירה הקטנה והצנועה, בין מיטיבים, הוא ידיד עייף.
"תאמיני לי," אומר האיש המלווה אותו בישראל "תאמיני לי, כמו שאת רואה אותו, הוא נמר, לא אדם. כמו שאת רואה אותו, הוא, ביד שלו, חתך 168 מוסלמים. ביום אחד. הוא סיפר לנו אתמול בבית בן-דודו, בחאפלה שעשינו לכבודו. כולנו השתגענו..." מתלהב מלווהו הערבי הישראלי, ועורי סומר עלי.
"זה ביקורך הראשון בישראל?" אני שואלת את אורחנו.
המפקד מחייך פעם ראשונה, כמי שנזכר במאורע נעים.
"אתה מבין עברית?"
"בטח."
"מאיפה?"
"מחיפה. למדתי בבית ספר בחיפה, כשהייתי נער. הייתי בא מן הלבנון ללמוד בחיפה" אומר הוא בעברית של לפני המדינה.
"גם יידיש הוא יודע..." מוסיף המלווה ואנחנו צוחקים. "א שיין מיידעלע – הוא יודע..."
"גברת," אומר המפקד, "קודם היית לבנה. אולי חושבת, הנה אני יושבת עם רוצח. 168 אנשים הורג בחרבו, עושה עליהם צלב ביום אחד. ועוד חמישים ושניים במבצע אחד של יחיד, ועוד מי יודע כמה אלפים תחת הפיקוד שלי. זה שומעים כמו אלף לילה ולילה. זה שומעים גם כמו טוש של דם. כמו רצח. זה שומעים ככה פה, איפה ששלום לכם. איפה שתנור מחמם, ואמא עושה עוגות, ואבא בבית. זה שומעים אחרת במקום שאין חיים, אין בתי ספר, אין מסחר, אין יופי, אין לחם, אין אישה, אין ילדים, אין אבא. זה שומעים אחרת אם זוכרים, שיש רק מדינה אחת נוצרית בים של מדינות מוסלמיות."
"כל ארצות ערב הן מוסלמיות, ורק מדינה קטנה, אחת, נוצרית. לבנון. אנחנו היינו ג'נטלמנים. היה לנו רוב נוצרי – 60 אחוז נוצרים, 40 אחוז מוסלמים. ונשיא נוצרי וראש ממשלה מוסלמי, ונשיא מוסלמי וראש ממשלה נוצרי. להיות פייר. מוסלמים רוצים לבוא ללבנון – תפאדלו, בואו. לא עושים עניינים. נוצרים רוצים להגר לאמריקה, לוונצואלה, לאפריקה, לא קוראים להם שמות. תפאדלו, תלכו. תעשו כסף. שיהיה לכם טוב. מה יש?"
"אז התהפכו אצלנו העניינים. עכשיו יש מוסלמים שווה עם נוצרים. עם ה'פתחים' יש יותר מוסלמים מנוצרים אפילו. ואנחנו גדולים בעיניהם. וצריך להשמיד אותנו. תנו למוסלמי אצבע ויקח את כל היד. הם התחילו לרצוח, לאנוס, לשדוד. אם אין עין פקוחה כל הזמן, מאחורי המילים המתוקות של המוסלמי יושב אויב עם סכין ביד. כמה שנהרוג בהם לא יהיה די."
לולא מדינת ישראל – לבנון היתה מתה
"אם יבינו זאת במדינת ישראל, אם ממשלת ישראל תבין, אם העם יבין – מצבכם לא יותר טוב ממצבנו, ממצב הנוצרים בים המוסלמי... לולא מדינת ישראל, לא היינו בחיים עוד. איזה שכן יבוא לעזור לכם?! לא רק שמדינה דו-לאומית לא היתה קיימת, אף נוצרי אחד לא היה נשאר בחיים, לולא ישראל. גם אתם גוף זר. אין אתם הסכמים. רק החרב. וזה שאני אומר, וזה שאמרתי לכתב 'לה מונד' שבא לראיין אותי. אמרתי: אם הסורים ינסו להיכנס לדרום לבנון, נעשה דבר שישנה את המפה. נעשה דבר שישנה את העולם. והם הבינו יפה וישבו בשקט."
"אתם עוזרים לנו במזון, בעזרה ראשונה, בבריאות, בעבודה. מוכרים לכם תוצרתנו וקונים אצלכם מזון. היינו גוועים ברעב, לולא הגדר הטובה של פרס. וזאת שאמרתי. אילו היינו ביחד, אילו נתנו לנו להצביע בוועידה, היה היום פרס המועמד לראשון הממשלה..." מוסיף המפקד ברוח של לצון.
"אני יכולה לכתוב את זה?"
הוא לא מבין את שאלתי. ואחר שהבין, נבוך. הוא אורח בישראל, אפשר לומר אורח רשמי, מבקר בבית פרטי, לראות איך חיים "עמיתיו" – "אוף דה רקורד", כמו שאומרים – בין ידידים, "בנעלי בית" – והנה טומנים לו פח ומזמינים עיתונאי. הוא בולע את הגלולה: את מכבדיו יכבד. עיניו מאדימות עוד יותר. ברכיו חוזרת לסורן.
היינו גוועים ברעב בלבנון לולא הגדר הטובה של פרס
"המפקד," אני אומרת לו, "אנא יאמין לי," אני אומרת ומאמינה שזאת האמת. אם לא רצוי לו הדבר, לא אכתוב שורה אחת, מילה אחת לא אכתוב. אבל הרי כותבים כל כך הרבה בעיתונים שלנו על הגדר הטובה, מי עבר אותה, מי נמצא בבתי החולים, מי קיבל טיפול אחרי פציעה. הנה ביום ראשון עזב תת אלוף מהפלאנגות את בית החולים וחזר לביירות דרך קפריסין...
"אני מכיר אותו," אומר מפקדנו "לא תת אלוף. אצלנו אין דרגות על הכתף, יש דרגות בלב, כמו שהיה אצלכם, בהגנה... אני מכיר אותו, אני מוקיר אותו ומרחם עליו מאוד. הוא לא יושב בדרום לבנון, בריכוז בלעדי של נוצרים. במקום שאליו הוא נוסע יקראו את הידיעה בעיתונכם, ויש שם גם צבא מוסלמי. מדינת ישראל הצילה את חייו, הידיעה בעיתון תהרוג אותו... אני מתפלא למה אתם עושים זאת..."
*
שתיקה יורדת עלינו. "דימוקרטיה, חופש העיתונות" – אני אומרת ונחנקת.
"צריך שיהיה יותר פיקוח. שתהיה יד אחת שעוסקת בנושא" אומר המארח שהזמין אותי.
"אצלנו אין דיקטטורה. יש רשויות שונות, איך אפשר?"
"אפשר. אפשר לתת הוראות לצנזורה. אפשר להגיע להסדר עם העורכים. חיי אדם תלויים מנגד."
"הוחלט מפורשות לא לנקוב בשמות הנעזרים על ידינו. ואפילו שרים נכשלו..."
"נורא ואיום. זה נוגד את הדת והמסורת היהודית של מתן בסתר. עושים משהו – ומיד מצלמים, כותבים בעיתונים, מתפארים, מבקשים תמורה בפירסומת..."
"כל פעם שאני שומעת 'גדר טובה', אני נתקפת הרגשה לא טובה. הגדר הטובה הזו כמו זועקת: תראו כמה אנחנו טובים! כמה אנחנו נהדרים!..."
"אתם באמת טובים. אתם באמת נהדרים" אומר האורח "גם אנחנו קוראים לה הגדר הטובה. ובלב שלם."
"אתה אומר זאת כדי להנעים לנו."
"אני אומר זאת עם כל הלב. רק חבל, שאתם בעצמכם צריכים לדבר בשבחכם. אולי זו השגיאה שלנו. אנחנו היינו צריכים לפרסם זאת בעולם, אנחנו, הפלאנגות. אנחנו, כפרי הדרום. אדרבא, אני מסכים שתכתבי, לא אכפת לי שתכתבי. אני מבקש שתראייני אותי, ואני סומך עליך. אני אגיד לך תודה, אם לא תכתבי את שמי. יש לי אשה וילדים בביירות. אני מקווה, שיש לי עדיין... לא יזיקו להם. אבל אם זה לטובת מדינת ישראל, אם יקבלו יותר ברצינות את דברי, תכתבי את שמי. כמו שאת מבינה. כי יש לי גם הצעה, שהייתי מבקש שהשלטונות שלכם ישקלו אותה. ואני למדתי מן הדימוקרטיה שלכם, שדברים אפשר להעביר בייתר תקווה לקיומם, אם מציעים אותם בעיתון..."
והרי ההצעה: "תעשו איתנו קונפדרציה. קחו אותנו תחת חסותכם. אנחנו אנשים עובדים. אנחנו סוחרים טובים. אנחנו חיילים מצוינים. אנחנו חקלאים טובים. אנחנו כוח עבודה טוב לישראל. אנחנו נאמנים. יש לנו אינטרס משותף בים המוסלמי הגדול הזה. אנחנו לא רוצים את הסורים, כמו שאתם לא רוצים את הסורים. קשר איתכם יביא סדר ללבנון השסועה והיא תחזור להיות מה שהיתה, כיוון שתדע שיש לה חוט-שידרה. שמדינת ישראל חוסה עליה.
מחנה המחבלים הרוס ושבור ולא יתאושש. הסורים יידעו עם מי יש להם עסק ולא יוכלו להמשיך בתרגיל הצביעות שלהם, כאילו באו לגרש את ה'פתח' ולעזור למשטר אזרחי לשוב ולשכון בגבולות לבנון. הם יצטרכו לומר גלויות, שבאו להגשים את חלומם הישן, להשתלט על לבנון. לחסל את הרוב הנוצרי, הזר באיזור, ולהרחיב את הגבול עם ישראל, שנואת-נפשם. במצב הנוכחי, לא יוכלו להרשות זאת לעצמם הסורים וייסוגו.
"ואז," חולם האיש, שלצורך הכתבה נקרא לו אבו-אוליוויה, "כאשר תשוב לבנון להיות מה שהיתה, כאשר יבוא השלום לשכון בארצה, נינתק מכם. נחתום איתכם ברית שלום לעולם, ברית ידידות ועזרה הדדית. המסחר יפרח בינינו. התיירות. נוכל לתרום לכם לפחות תיירות, ארזי הלבנון ימשכו תיירות לישראל. מדינתכם לא תהיה עמוסה באזרחים ממיעוט אחר. הנוצרים שבישראל יוכלו למצוא פורקן לאומי, בית לאומי בלבנון... אם ירצו בהגדרה עצמית משלהם. יהיה טוב... ובבקשה, אל תחכו עם ההחלטה, פן נאחר. גם אתם, גם אנחנו..."
*
"סליחה, אבו-אוליוויה, אם תרשה לי לשאול. לא ראית את משפחתך כבר שנתיים. ממה הם חיים? הצבא משלם להם משכורת?"
אבו-אוליוויה מעלה גביני עיניו. הוא משתומם, שאנחנו חיים מעבר לגבול, ממש שכנים, את מלחמתם העקובה מדם אפשר לשמוע באוזן בגבול הצפון שלנו, אנשים רעבים ללחם מסתובבים בלבנון, - ואנחנו שואלים בתוהו-ובוהו הזה שאצלם, אם משלמים משכורת לאשת המפקד.
"היה קצת כסף. היה הרבה כסף – אכלה אותו. אחר כך נסגרו הבנקים." מה קורה עכשיו – אין הוא יודע. כבר שבעה חודשים לא היה לו קשר עם הבית.
"והוא, ממה הוא חי? הוא מקבל משכורת?"
לולא היה עייף, היה צוחק. משכורת – בטיח. האם קיבלו אנשי ה"הגנה" שלחמו במלחמת השיחרור, האם קיבלו משכורת? הוא יודע לספר, שכמו שאנשי הפלמ"ח חיו בתוך קבוצים, כך הם, אנשי הפלאנגות, חיים בתוך כפרים. הכפרים מקיימים אותם.
"והכפריים יכולים לשאת בזאת?"
"וכי יש ברֵרה. וכי לא צריך לדאוג למי ששומר על ראשך? מתחלקים במה שיש ובמה שאין. בטח מתמרמרים. אבל זה טבעו של אדם. יש להם גם הסדר, לאנשי הפלאנגות, שהעורף ישא בהוצאות הצבא וחייליו. יש הסדר, שסוחרים יפרישו שמונה אחוזים מהכנסתם, או מן המחזור שלהם, לא ברור לי, לכוחות הפלאנגות. אבל העורף מרמה. כמו בעולם כולו. זהו מין 'מס ערך מוסף'," – הוא מוסיף בחיוך.
"והנפגעים, האם קיים במשרד הביטחון שלכם אגף לנפגעים, להנצחת חייל, לטיפול בהורים שכולים, אלמנות, יתומים?"
"מה?!"
אני מסבירה את הסדר שלנו. המפקד מקשיב. נדהם. אינו מאמין – פורץ בצחוק.
"תשמעי. הבן הבכור שלי נפגע קשה. הייתי באמצע המלחמה ולא היה לי פנאי אפילו לשמוע מה קרה לו. הוא לחם ביחידה שלי. נפגע בגבו. מישהו העביר אותו דרך הגדר הטובה. שכב ארבעה חודשים בצפת. עשו שם כל מה שיכלו לעשות, אמרו לי. לא היה לי פנאי לבקר אצלו אפילו. לבסוף אמרו, שאי-אפשר לעזור. שאולי כדאי לקחת אותו לאמריקה. אז בפעם הראשונה ביקשתי חופש, מה שנקרא, דאגתי שמישהו אחר ימלא את מקומי, ולקחתי את הבן שלי לאמריקה. אני בעצמי. בכסף שלי. נסעתי, השארתי אותו שם, וחזרתי. לא היה לי פנאי לטפל. לא יודע באיזה בית חולים הוא עכשיו. איזו אגודה משותפת ליהודים ממדינת ישראל וללבנונים הולכת לראות אותו לפעמים. כתבו לי הנה, לגדר הטובה כותבים לי. אני לא מסכים שמישהו ישלם בשביל הבן שלי. כשיצטרך לשוב, אינשאללה, נמצא איזו דרך לשלם את הכרטיס. אפילו נשלם את החוב עד דור רביעי..."
"אתה בפעם הראשונה בישראל?"
"לא בפעם הראשונה. הרי אמרתי, כילד הייתי בא ולומד בחיפה. הייתי גר אצל הדוד שלי. אבל עכשיו אני בא הנה בכל 'אפטר' – אם המצב מרשה זאת. הגדר הטובה היא גם הגדר שלי. יש לי הרבה 'עסקים' עם ישראל. הגדר הטובה נחשבת בלבנון לגדר נוצרית. גדר של הפלאנגות. אבל מגיעים גם מוסלמים. מחפשים פרוטקציה ומגיעים. אפילו הם מוסלמים, הלב כואב, ואנחנו עוזרים. למשל – באה אם עם ילד קטן שיש לו סרטן. באה אישה, שיש לה רק כלייה אחת וגם זו חדלה לפעול, והיא זקוקה להשתלה...
"אפילו מביירות מגיעים מוסלמים ומתחננים: תפדלו, תעשו לנו קשרים עם היהודים..."