25.3.65
לאברשה פוטק מנהל קבוצה בחברת החשמל
משה רצה לשתות מים. כוס מים אחת. אולי לחטוף גם שיחה של כלום, אם תזדמן כזו, ואחר לשוב אל קבוצת הפועלים שעסקה בהתקנת רשת החשמל.
היה יום חם ויובשני. עמד ההר כלועג לעמלם של בני אדם. עמד עיקש באבניו החלקלקות המידרדרות, שקנו להן כאן חזקה מדורי-דורות, ומיאן להיכנס ביחסי-שכנות עם הבתים החדשים על כרעי-תרנגולת, שעלו והתיישבו עליו.
אפשר שטות היא לבקש כוס מים קרים בבתים אלה, הרהר משה עת תר בעיניו אחרי דלת מזמינה. אם גם התנוססו פה ושם כבסים צבעוניים על חבלים – דומה היה שהבתים ניטשו וריקים הם מאדם. מוטב, מוטב לגשת אל הבתים שבמורד, אל המושב "הותיק" בן השמונה, אל ביתו של חבזי הסנדלר או שבח המוהל, מקום שם חיכתה לו בת-צחוק נבונה עם שיחה מתנגנת, פלפולי לשון ופירושים מדרשיים לחדשות היום.
בשנות עבודתו הרבות כמנהל קבוצה המביאה חשמל לנקודות מרוחקות, רכש לו משה ידידים בין העולים החדשים. וכל אימת שחל קלקול ברשת – היה הולך לבקרם. הפועלים עולים מטפסים על העמודים, הזרם נותק – הולך אפוא משה "לתור את הארץ" וכי מה יעשה? ישב במכונית ויפהק?
וכבר עמד לשוב על עקבותיו ולרדת למושב התימני שבמורד, כשאישה בהירת שער, פשתן ממש, הופיעה בפתח בית סמוך הביטה אליו בעיניים מלאות פליאה.
– אנו עובדים פה ברשת החשמל – הסביר לה. תוכלי לתת לי בבקשה כוס מים? חם כל כך – הצטדק.
– ניא פאנימאיו אמרה האישה באכזבה.
חזר משה על מבוקשו ברוסית. והאישה החלה צוחקת. ובין גל צחוק למשנהו ניגבה עיניה בסינר מבהיק שהיה קשור לה במתניה. – איש רוסי! חה-חה! ידעתי שתבוא. לבי ניבא לי שתבוא. משמים נשלחת אלי."
– אני לא משמים – הבטיח לה – אני עובד פה ברשת-החשמל וחם, וכל מה שאני מבקש הוא כוס מים. אבל אם אין לך...?"
– אין לי מים?! ודאי שיש לי. אתן לך עשר כוסות. וגם עוגה אתן. אני פה הרוסיה היחידה. איש אינו מבין אותי, איש אינו יודע לשוני, עם איש אינני יכולה לדבר. וכל היום, וכל הימים, אני שותקת. לפעמים אני מדברת עם עצמי – אבל זה לא אותו דבר... היכנס, בבקשה, בבקשה...
מאחר שראתה שהאורח מהסס, מיהרה לתוך הבית, הוציאה עוגה על צלחת כפרית ותה בספל חום, ספל גדול ושבור ליד האזנית ועת לגם משה מן התה, הביאה שרפרף וישבה מולו.
– עוד כוס? אל תתבייש. יש עוד הרבה תה חם. מים קרים עוד אין אבל תה חם יש. ועכשיו, כיוון שהאלוהים שלח אותך הנה, תעזור לי. אני במצוקה איומה, אנא איש רוסי, אמור לי מה אעשה.
וכאן החלה לספר סיפור ארוך היא, קאטיה מאודסה, הכירה את סטפאן בעלה. הוא היה פליט מפולין. שנתיים הם גרו באודיסה, ואפילו דירה קטנה כבר היתה להם, וגם רהיטים. ואז אמר לה סטפאן שהוא רוצה לנסוע לפלשתינה. נסעו אפוא לפולין ומשם ביחד עם עוד בחורה ובעלה נסעו לפלשתינה. בדרך נולד להם ילד, שהיא קוראה לו איבנושקה ובעלה קורא לו בני. וכאן התחילו כל הצרות. לא, לא בגלל איבנושקה-בני אלא בגלל אותה זושה, הבחורה השניה. סטפאן התאהב בה, וזושה התאהבה בו. וכל הימים הוא יושב בדירתם, זו הסמוכה שמעבר לקיר... ומאז אין לה לקאטיה עם מי לדבר, כי כל האחרים אינם מדברים רוסית. והם, כלומר בעלה שלה ואותה זושה, יושבים שם ואוכלים וצוחקים... והיא יושבת, מעברו השני של הקיר ושומעת – – – ובוכה – – –
– ומה אומר בעלה של זושה? הוא לא כועס?!
– בוודאי שלא. הוא לא יכול להוליד ילדים, אז לא אכפת לו. כך הוא אומר. אמרתי לו פעם שזה לא טוב, והוא אמר שאני טפשה, ואם אדבר יהיה עוד יותר רע. ואני דיברתי – אומרת היא, ודמעות גדולות וכבדות נושרות על ידיה הגדולות והאדומות.
– לא טוב, לא טוב – נאנח משה. וצר לו על בעלת שערות הפשתן, שהלכה אחרי בעלה היהודי אל ארצו, אל ישוב הררי מבודד, מקום שם רק צרתה מבינה את לשונה. וצר לו גם על הבעל היהודי, שלפי סיפורה של הנכריה, צעיר הוא ויפה ודמו תובע את שלו: מעט שובבות, מעט אהבה אחרת. ואלה הופכים, בתנאים שבהם חי הזוג, לחטא בל-יכופר, לעוול.
– זה יעבור. זו דרכם של גברים...
– רציתי לשוב הביתה, לאודסה. אבל אני פוחדת לכתוב לאמא. היא זקנה והיא כועסת. תמיד כועסת. כשבא סטפאן היא אמרה שהוא רע, ואז, ואז אני ברחתי מן הבית. ואני גם פוחדת לכתוב לממשלה. אתה יודע איך זה... ואני גם מתביישת.
– את יודעת, אישה חביבה, זה יעבור. אל לך לשוב. אני אומר לך, מנסיוני אני אומר לך, זה יעבור. יום אחד, יום בהיר אחד, סטפאן יקום בבוקר ולא יזכור אותה בכלל. הוא ישכח אותה ויאהב אותך שבעתיים. כי את אשתו שלו, והיא זרה. ובלבו פנימה הוא יתבייש ויגיד: "הביטו איזה פרצוף יש לה לזו. מה ראיתי בה? איזו אישה מכוערת ודי."
– היא לא מכוערת ודי. היא יפה. כמה יפה! והיא לא זרה. אני הזרה! היא מבשלת לו את המאכלים שהוא אוהב מן הבית. היא שרה לו שירים שהוא זוכר מן הבית, והם צוחקים יחד מהמון מילים שאני לא מבינה. ואני תמיד הגויה, והיא תמיד אחת מן המשפחה...
– והילד, והילד שלכם. של שניכם. ודאי שהוא אוהב אותו.
– אוהב, כן, אוהב אולי. אבל אתמול הוא אמר לי: "את יודעת, קטרינה, איבנושקה שלך הוא חם. ראש של גוי יש לו. לעולם לא יהיה ממנו בן אדם." הוא תמיד קרא לו בני, עכשיו הוא קורא לו איבנושקה שלך.
– הבעל שלך הוא גס רוח. זהו זה...
– הוי, לא. איך אתה מעיז לומר דבר כזה! זו היא. והיא כל כך יפה, והיא יודעת לבשל מאכלים של זיכרונות, והיא, איך אגיד... היא באמת מתאימה לו יותר ממני. היא כזו אינטליגנטית, ומתלבשת יפה ויודעת לרקוד כמו גברת, ואני – אני בת כפר. אני לא בדיוק מאודסה. אני מכפר קטן ליד אודסה. ויש לה ידיים לבנות של גברת ו... היא מביטה על ידיה האדומות והגדולות, שמונחות בחיקה, כעל שני פשעים שאין להם כפרה.
*
הפועלים סיימו בינתיים את התקנת הרשת ועמדו לעבור לתחנה אחרת. המכונית צפרה ומשה הסביר לקאטיה שעליו ללכת.
– הן לא תלך כבר, איש רוסי. אנא, תשאר עוד קצת. לא לשוא שלחך הנה אבינו שבשמים. חדשיים אני כבר שותקת ואיני יודעת מה אעשה. יום-יום נהיה יותר קשה. וסטפאן אמר לי שהוא גם יפסיק לישון בבית אם אבכה בלילה. אנא, תעוץ לי מה אעשה – התחננה. ועת הלך משה אל מכוניתו, הלכה בעקבותיו קולה בעקבותיה: "הוא בחור טוב. ועכשיו הוא יהיה גם חשוב. הוא יהיה מנהל מחלקה בבית החרושת שבונים כאן. אולי אם תדבר אליו ותסביר לו, כדבר גבר אל גבר, יהודי אל יהודי, הוא יבין וירחם ולא ישלח אותי כמו ששלחו את זו מן הביבליה, את הגר. הוא יבוא עוד מעט לארוחת הצהריים – אז ארוץ ואקרא לך, ואתה תגיד לו, פאז'אלסטה!"
וכי מה יועילו דברים? – חשב משה. מה יועילו דבריו של אדם זר שנקלע למקום במקרה? האיש ירגז ויאמר שלא אתערב בעניינים לא לי. ואולי אף יצדק. משה הסביר לה זאת. הוא גם אמר לה שאין הוא האדם היחיד בארץ זו שדובר רוסית, שמחוץ למושב ההררי התימני, רבים הם האנשים היודעים רוסית; כי אין היא הנכריה היחידה, וכי אישה כמוה יכולה גם לקום יום בהיר אחד, לקום ולרדת העירה, למצוא עבודה, למצוא ידידים ולצפצף על סטפאן וזושה... ועוד כהנה וכהנה.
– וכי כיצד תלך? ומי ישגיח על איבנושקה, ומניין תקח כסף להוצאות הדרך? והיכן תחפש את אותם האנשים הרוסים, ומי יבשל לו אוכל לסטפאן שלה? אולי זושה! ובכלל, כיצד זה תחיה בלי סטפאן ובלי איבנושקה? לא, אם משה לא ידבר איתו, אז היא תלך, אבל הליכה אחרת...
– אתה תדבר איתו היום, הלא תדבר? ומשה הבטיח לה. אלא שבינתיים נסתיימה העבודה, המכונית נסעה לה, ועת רצה בעלת שערות-הפשתן לחפשו על הכביש למען ידבר בעדה, לא מצאתהו.
*
ישוב חדש בא לשכון למרגלות השיכון שבמעלה ההר. ושוב טיפסו פועלים על עמודי חשמל. ומשה רצה לשתות מים, כוס מים קרים, ואולי גם לחטוף שיחה של כלום. אפשר ששטות היא לבקש מים קרים בבתים אלה הרהר עת תר בעיניו אחרי דלת מזמינה. כאשר עבדו כאן באחרונה, מיאן ההר לקבל את המשתכנים החדשים. עתה מוריק לו השיכון שבמעלה ההר כאחד ותיק ובעל בעמיו.
כמה זמן עבר מאז התקינו כאן את הרשת והוא שמע את סיפורה העצוב של הנכריה? אותו סיפור הדריך את מנוחתו חודשים רבים. משה הבטיח לה אז הבטחה שלא קיים. מוזר – אך הוא חיכה שהאישה בהירת-השער תקדם את פניו בפתח ביתה בחיוך של ידידות. שהיא תאמר לו כי שמחה היא ש"האיש הרוסי" חזר. כי טוב עשה שלא דיבר אז עם בעלה. כי הכל חזר לטוב.
הוא דפק על הדלת ואישה שחרחורת פתחה אותה ושאלה למבוקשו.
– אנו מתקינים כאן רשת החשמל – הצטדק – האם אוכל לבקש כוס מים קרים. חם כל כך...
– רק רגע – אמרה האישה ונעלמה בתוך הבית פנימה.
אי שקט תקף את משה. מבעד לדלת הפתוחה קימעה ראה חדר גדול, שלא לפי מידות החדרים בשיכונים אלה. כאילו נהרס קיר בין שני חדרים. גם הגינה שבחוץ, לא עוד גדר קטנה הפרידה בין השתים. ובכן, ניסה להרגיע את עצמו – ובכן מה?! כנראה נקלעתי לבית אחר.
ואז חזרה האישה השחרחורת והביאה לו כוס מים. זו לא היתה כוס. זה היה ספל חום וגדול ושבור מעט ליד האזנית.
– היכן היא?! – תבע משה. – היכן היא?! – הספל נשמט מידיו והתנפץ לרסיסים.
– חוצפה! – אמרה האישה. סובבה על עקביה וסגרה את הדלת בפניו.
ועת פנה למכוניתו אותו יום, ובכל אשר ילך מאז, הולך קולה של הנכריה ומתחנן: "אתה תדבר בעדי..."