23.2.62
ההרפתקה התחילה בערב של נהגות. נאמר לנו שארבע מאות נשים היודעות לאן הן נוסעות, תתכנסנה תחת קורת גג אחת, תקבלנה תה ועוגה על חשבון המועצה למניעת תאונות דרכים וזאת לא ידענו מראש. כי לו ידענו לא היינו באות.
לאחר ששמענו שני נאומים מזהירים בשיעמום עילאי, החלטנו שמתאונה זו לא נירפא במהרה אם לא נציל את נפשנו – ומיד. האדונים הנכבדים, שישבו בשולחן הנשיאות (על טהרת הסולנות הגברית), לא הושפעו ביותר מן הקסם הנשיי הרב – שמילא את האולם. נשים טובות מראה וטובות לבוש, פיהקו לתוך הערב שהבטיח להיות מעניין ולא סלחו לעצמן שגם הפעם נתפתו.
"כנראה שהפיחות פגע במארגנים. הם יושבים כאן ולבם במקום אחר" – ניסתה מישהי להצדיק אותם. אבל אנחנו החלטנו שדי.
ובכן, קמנו והלכנו. אחרינו קמה והלכה נציגת עיתון מתחרה – (והוקל לי) ועוד עיתונאית אחת, ובטרם ידענו כיצד – הגענו להסכמה מלאה שאסור לנו לבזבז ערב, סתם ככה. שנשים יודעות לארגן הכל, יותר טוב. שלו אירגנו אנו כנס של גברים, היינו דואגות שלפחות נציג אחד מן המין הזה יישב ליד שולחן הנשיאות. שהנשים הגיעו מזמן לשווי זכויות מלא אלא שהגברים אינם יודעים זאת ושוב – שאסור לנו לבזבז ערב, סתם ככה.
ובכן, לאן הולכים?
מצאנו שאין לאן ללכת. "לו היה איתנו איזה אדון, היינו יכולות ללכת למועדון לילה."
"את מבטלת את התיאוריה שלנו. אם אפשר ללכת עם אדון – אפשר גם בלעדיו." והלכנו.
*
"פרלה מואה ד'אמור..." בכה קולה של זמרת מיואשת.
ליד הבר ישב גבר בודד מאוד והביט לתוך כוסו. ליד שולחן קטן ישבה מארחת קרועת-עיניים שחורות, בתוך פרצוף לבן, והקשיבה לשיחו של מי שיכול היה להיות אביה אבל כנראה לא היה, ועוד שנים שלושה זוגות "שמאליים". דומה היה שכולם מצפים לאיזה נס שיוציא אותם מתרדמה בהקיץ. הנס הופיע. שלושתנו. ונהיה שמח.
קרועת העיניים חדלה להקשיב ל"אביה", הזוגות השמאליים התעלמו זה מזו, התזמורת החלה לנגן שירים ישראליים, ורק הבודד מאוד ניעור ותבע מבעלת "הארמון" מארחת לחברה.
התנהל משא ומתן ארוך. לפי הבעת פניה של הגבירה הבינונו שהיא מבטיחה לו הרים וגבעות אבל – לאחר שהנשים האלה (בעיקום אף) תלכנה.
אבל אנחנו כלל לא התכוננו ללכת. היה לנו פנאי. וכי איזה משוגע ממכרינו היה מעז לקחת אותנו למקום שכזה. ועוד סיפרו לנו שמקומות כאלה קיימים רק בפאריס. בראבו! אנחנו עיר גדולה. יש לנו הכל.
עם שהתרגלו עינינו לחשיכה, גילינו עוד מארחות אחדות. חלקן הגיעו בקושי לגיל העשרים, רובן – כפליים. משראתה הגבירה שעסקיה יסבלו בגללנו, התגברה על פחד ה"רוויזור", ואחרי שידולים רבים קיבל הבודד מאוד – מארחת לחברה. ישבו השנים על ידנו, קרבו ראש אל ראש והמתיקו סוד.
על מה הם מדברים – ידענו. אבל כיצד הם אומרים זאת – מתנו לדעת. התקרבנו אל הזוג, ככל שיכולנו, ושמנו אוזנינו כאפרכסת:
"אתה חושב שרק לך יש צרות? טוב. אז עיקלו לך את הסחורות בנמל, איכשהו תסתדר, אבל מה אעשה אני? יש לי משכנתא צמודה."