ניו יורק 21.1.72
אחד הבילויים של האדם המודרני, הוא כידוע, המסעדה.
מצלצלים לידיד, אומרים לו אני בניו יורק, הוא עושה לך ברוך-הבא עם כל הקול העומד לרשותו, והמשפט השני שיאמר, אם בעל נימוסין הוא, "הבה נאכל יחד ארוחת צהרים..." אם באמת קרוב אתה אליו, יאמר: "הבה נסעד ארוחת ערב..." ולך תאמר לו שאינך מעוניין בארוחת ערב, שאתה מעדיף תיאטרון, איזה מועדון, טיול מחוץ לעיר, פגישה עם אנשים מעניינים, קונצרט או משהו תרבותי אחר היאה לאיש תרבות שכמוך, שבא מציון וצריך להכין צידה לדרך בחזרה, שיהא מה לספר.
תחילה הייתי אומרת: אתה יודע, אני מבכרת איזו הצגה. או ברוח האופנה: אני בדיאטה. ואז נעשה הקול שמעבר לקו קצת קריר או נעלב. "איך נוכל לשוחח בתיאטרון... אחרי הארוחה נלך..."
בין כה וכה מסתיים כל ערב בארוחה שמנה באחת המסעדות, בלב נוקף, על עוד סנטימטרים במתנים, ובצער על עוד יום שלא ראיתי כלום.
מה עשיתי? שוב אכלתי.
*
וכך גם קרה אותו ערב שיצאנו עם הוואלטמנים. זוג אמריקנים מלידה, האמריקנים הראשונים לאחר הגלריה הישראלית שאיתה מסתובבים כל הזמן, שאותם פוגשים על כל צעד ושעל. שכבר צריך להנמיך קול בשיחה ב"סבוויי" ובחנויות הגדולות, וברחובות, כי כבר פשוט אי אפשר לשוחח בנחת, להשתמש בלשון עסיסית בלי מורא. בעברית ניתן לקנות בחנויות המזון, בחנויות הבגדים ואפילו אצל "סקס" מן השדרה החמישית יש מוכרות ישראליות. ניתן למסור בגדים לניקוי יבש אצל הבחור מבת ים, פילמים לפיתוח אצל שנים מרחוב דיזנגוף, מציאות אצל איזה עשרה בחורים ובחורות ישראליים ברחוב השלושים וארבעה. בספריה העירונית עונים לך בעברית צברית, מצאנו כבר תפריטים בעברית במסעדות – ואומרים לנו שעומדים להקים כאן בית ספר ישראלי. בשביל ילדי הישראלים.
וכי כמה ישראלים ישנם בניו יורק?
על זאת איש אינו מסוגל להשיב. פשוט לא יודעים. אפילו לא בקונסוליה. אבל הערכה זהירה אומרת שמאה אלף ישראלים חיים בארצות הברית; יורדים, יורדים בדרך, זמניים וכו'. הערכה אחרת אומרת – 200 אלף.
אבל נשוב לוואלטמנים, המארחים שלנו. היא קטנה ובלונדית ומין סופגניה כזו. בריאה ולא מתוסבכת, מין צברית אמריקנית שעומדת על שתי רגליה, בעלת שכל ישר ובריאות שופעת והוא גבר גדול ובעל שרירים של מרים משקולות, העוסק באיזשהו ביזנס גדול הקשור באריזת מזון ומוצרי חקלאות. הם גרים בבית כפרי מרווח רחוק מן העיר וזו מין פגרא נהדרת, ובפרט לאחר התרועעות עם ישראלים חצויים, שנטלו תרמיל על שכם והיו לעקורים.
הם המציאו בשבילנו מסעדה מיוחדת במינה. שמעו עליה, אמרו – שמעו שהיא חוויה מרגשת. פונדק של נזירים.
והרינו יושבים בו.
חושך, ורק נרות דולקים וריח קטורת עולה באפנו ורוח פרצים נכנסת כל הזמן מאי-שם ומכבה את הנרות הדולקים על השולחנות. וליד השולחנות יושבת "ניו יורק" העכשווית, צעירים וצעירות שאין לדעת מי הצעיר ומי הצעירה... וגברים קשישים עם נערות צעירות, וגברים מגונדרים מאוד ועדינים מאוד עם גברים מעודנים מאוד... ונציגי ה"ווימנ'ס ליב" – לבנה עם כושית, כושית עם כושית. בצד ערוך שולחן ארוך עם כל גבינות צרפת. מאות מינים של גבינות, ומאות מינים של יינות צרפתיים – ועל הכל מנצחים נזירים, לבושים בבגדי נזירות, מיני שמלות ארוכות בצבע חום חבל קשור על מתניים, נר ביד כדי לקרוא את התפריט, שיער ארוך המגיע עד הכתפים – ואב המנזר ששרשרת קשורה למתניו עם מפתחות ענק והצלוב קשור על שרשרת כסף יורד מצווארו ללוח לבו. ויש גם נזיר שראשו מגולח חלק חלק.
"לאן נדדה הדת..." נאנחת אני.
"למה לא," אומר איש העסקים המארח אותנו, "זה ביזנס טוב. טוב מאוד אפילו. מביא להם הכנסה טובה..."
"אל תהיה כל כך פשטן. ואני רואה בזה עוד דרך לקומוניקציה. אפשר לעבוד את האלוהים גם במסעדה. בעיקר במסעדה. בשעה שאדם אוכל ונזיר מגיש לו את סעודתו – זוכר האדם את אלוהיו. מודה לאלוהים. זה רעיון נהדר לדעתי," אומרת אשתו, "נהדר וגם מסוכן. מי יודע אם לא עומדים מאחוריו המיסיונרים..."
"שמעו, שמעו," אומר בעלה, "מי הכניס לך את כל הרעיונות האלה על קומוניקציה, לראשך החמוד. לא הייתי צריך לתת לך ללכת לקורסים האלה של פסיכולוגיה. זה טוב לנערות – ללמוד פסיכולוגיה כביכול ולמצוא חתן. אבל לך כבר יש חתן. לימודים כאלה מכניסים רק מיני רעיונות, לא עלינו... יש לך יותר מדי פנאי חופשי."
"וואלטי," אומרת בנועם אשתו, ראשה הנאה כמו קופץ מעלה, גווה נמתח לקפיץ – "ווימנ'ס ליב..."
*
בין כה וכה הגיע נזיר ועמד עלינו. היה זה גלוח הקדקוד. היה גוץ, פנים רחבות ומפוטמות של אחד מנזיריו של קאזאנצאקיס.
מלצר, לא אכפת כל כך לתת לו להמתין להזמנה. מקצועו הוא. אבל איש קדוש, איש אלוהים, עומד וממתין להזמנת כבודך בהכנעה – לא נעים, מאוד לא נעים ולא נאה. אולם כיצד ניתן להחליט מה תאכל במקום מיוחד במינו שכזה. ובכלל – כיצד בכלל ניתן לקרוא בתפריט בחשיכה הגמורה. ולוא ניתן היה לקרוא. כיצד אפשר להבין מה מסתתר מאחורי כל השמות הצרפתיים הללו. וואלטי, שכאיש אמריקני אמיתי, שמרני הוא – הזמין בלי שום גינונים סטייק גדול. אשתו קרבה את הנר, קראה בשם מטעם צרפתי במבטא אמריקני. הנזיר מחייך ומתקן לצרפתית. אנחנו – התחלנו להיוועץ בינינו אם קאסולט מאיזון, ואולי שוקרטו שמפאנג' ואולי פיד דה קושון, - "וואט איז פיט דה-קושון – שואלת אני את הנזיר. "השד יודע מה לבחור," אני אומרת למלווי. "אולי אתה תדבר עם הטושטוש הזה."
והנזיר, מכופף ראשו בקידה ולוחש: "לא יודעים מה לבחור – לא צריך לדאוג. הטושטוש יבחר..."
"שיקח אותי האופל, תסלח לי, לא ידעתי. מה אתה עושה כאן. כלומר – אתה ישראלי?"
"בטח שאני ישראלי!"
"אז מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה? כסף אני עושה פה!"
"ואתה לא כומר?"
"מה פתאום אני כומר?"
"אז למה אתה לבוש ככה?"
"בשביל העסק, ירצו שאלבש בגדים של ליצן – אלבש בגדים של ליצן. מה זה חשוב."
"אני יודעת. זה עניין של טעם."
"מה זה חשוב איזה טעם. אני עובד פה בערב ואני כומר, ובבוקר אני עובד במסעדה שבקומה השלושים ושמונה ושם אני אינטליגנט. ומפה ומשם אני עושה כסף, וכשיהיו לי מאתים אלף לא יראו אותי פה יותר. לוקח את האישה ואת הילדים, קונה שתי טקסיס, סירת דיג גדולה, קונה דירה אחת בטבריה ואחת באילת – ולא עושה שום דבר בחיים. רק דג דגים. זהו."
"כמה שנים אתה כאן?"
"שבע-עשרה. אז מה? הולך לאט. אבל עוד קצת, עוד קצת, ברוך השם – ואני חוזר הביתה."
בין כה וכה ניתנו ההזמנות, לפי בחירתו של הנזיר מ"טבריה". ובין מנה למנה שמענו גם מנה של תכניותיו. יש לו כבר כמעט שמונים ממאתיים האלף, חזר והבטיח – רק עוד קצת. עוד מעט ויהיה כמה שצריך. ובינתיים, מה יש. יש פה יותר יהודים מאשר בישראל. ופה הוא פוגש אנשים שאף פעם לא היה פוגש בישראל. ומה יש, כשהוא מגיש אוכל לאבא אבן, ב"טיים בילדינג", אז זה לא בניית המולדת? או כשהגיש לגולדה מאיר – "בחייתי, איפה אני הייתי מגיע לגולדה מאיר בישראל. אמרתי לה, גולדה, אל תדאגי. עוד מעט אני חוזר לישראל. מביא לי שתי טקסיות, סירה, והולך לדוג פעם בכנרת ופעם באילת. לא צריך ממך כלום. אביא את הכסף בשביל דירה בשביל הכל. כך אמרתי לה. בחייתי..."
*
כשישבנו במכונית של מארחינו הוואלטמנים, אמרה האישה: "בדיוק ככה זה היה אצל הורי. באו מירושלים לעשות קצת כסף ולחזור. הם כבר לא יחזרו... אין מי שיחזור..."
"וגם אצל הורי..." אמר וואלטי. |
|
|
|