"ימינה שלושים."
"שמאלה שלושים."
"אמצע הגה!"
"שמאלה חמש."
"כל המכונות לאט קדימה."
"שמאל עצור."
"מעניין?" – רצה לדעת איש שיחי.
איש שיחי הוא "מפקד גדול" בחיל הים. אחד המפקדים המפליג עמנו בהפלגת "כל הלילה" לאורך חופי "כל ישראל הגדולה."
"קרה משהו, או האם יקרה משהו?" – שאלתי בקול מלא ציפייה.
"להפליג כל הלילה בנחתת, עם מלחי ישראל זה לא משהו?"
"כן, זה מרתק מאוד, אבל – אני לא מבינה כלום מה קורה כאן. כל הפקודות האלה נשמעות כאילו התנהלו בסינית."
"לא לנו. אם אתנבא נכון, תשמעי עוד מעט: היכון לזריקת עוגן – היכון לנחיתה – היכון להחפה."
"אתם עם המונחים שלכם. עברית של העולם הבא..."
הדמות מן החשכה פרצה בצחוק.
"למה אתה צוחק?" – רצה לדעת אחד הקצינים האחרים שבא לשבת עמנו והביא שי – חלבה קשה כאבן.
"חלבה... את זה אתה מביא, בן אדם? אין לכם משהו ממשי כמו איזו כוסית ויסקי, למשל?"
"נגמר, זאת אומרת, ויסקי יש בבקעה... בתעלה... בחיל הים היתה בצורת ארוכה... למה צחקת?"
"כי נזכרתי בסיפור על העולם הבא... תביא משהו אנושי ואספר לכם."
הלך והביא לוף – קציץ בשר משומר הנכלל במנות קרב.
מתא הפיקוד הגיע חייל: "המפקד, צופה מדווח ירוק שלושים, מטרה רחוק."
"תגיד למוכם: עקוב אחרי המטרה, דווח נתוני תנועה. רגע – אני בא..." – והלך.
"אל תדאגי" – אמר איש שיחי – "זה שום דבר. בינתיים אספר לך את הסיפור שלי על העולם הבא, כדי שיהיה לך מה לכתוב..." דיבר אלי כמו אל ילדה קטנה שמנסים להשקיט את פחדהּ...."
ובכן, אשתי באה מבית אדוק מאוד. היא נולדה במאה שערים, למשפחה לא סתם מחמירה בקיום מצוות – קנאי דת של ממש. נטורי קרתא."
"ואיך מתיישבים חיי משפחה של בת מנטורי קרתא עם יורד ים?"
"בהתחלה היה באמת קשה. אבל מצאנו איזה שביל זהב. היא קצת התפקחה, אני קצת טעמתי מן הטעם הזה של קריאה בספרי קבלה. כובעים בלאו הכי חובשים בצה"ל, אז איני מסיר את הכומתה כשאני נמצא אצל אביה. גם כיפה אינה מבהילה אותי יותר. יש בכל זה משהו, מין נשמה יתרה..."
"אבל נטורי קרתא... חמיך אפילו אינו מכיר במדינת ישראל, לא כן?... והנה, חתנו קציו בצבא."
"אינו מכיר... אולי. אבל מוקיר. אומר לך במלוא האחריות. אבל זה סיפור אחר. אם יהיה פנאי אספר לך גם סיפור זה, אבל נשוב לזה שבו התחלנו. ובכן, חמי הוא יהודי בא בימים – אשתי היא בתו העשירית, והיא בת זקונים. והוא, תמיד יושב על הספרים ולומד. אפילו למיטה אינו נזקק, כי הוא נרדם בעודו יושב על ספריו. מרכין את ראשו על הספר, חוטף תנומה, מתעורר כעבור שעה כאילו חטא, וחוזר ללמוד. האור הקטן שעל שולחנו אינו כבה לעולם. והוא, והשולחן, והספר והכיסא והמנורה – קבוצה פיסולית נצחית. חטיבה אחת. דמות אחת.
"אשתו היתה מפרנסת אותו ואת המשפחה שהלכה וגדלה מדי שנה. פעם באה אליו, ואולי לא פעם, כנראה פעמים רבות – אבל פעם באה ותבעה: 'כך זה לא יכול להימשך. אוי וי לי. כל הימים אתה יושב על הספרים ומחפש איזה סוד להבאת המשיח. ובינתיים אני נמקה. יושבת בחנות, מבשלת בין הדלפק לכיור, תופרת, מדיחה כלים ומביאה לך ילדים. תמיד הכרס שלי תפוחה בעוד תינוק יונק בחיקי. לא יכולה עוד. מה יהיה הסוף, מה יהיה. גם אני זכאית לקצת נחת בחיים האלה. גם אני זכאית לראות אור של יום – ברחוב, ולא מבעד לערמות הבדים ומכונת התפירה.'
"נה, נה..." אמר הזקן. הרים את ראשו מן הספר, אמר עוד פעם נה-נה, והיד הוסיפה 'מה הרעש, אישה' – וחזר אל הספר.
"אל תגיד לי נה-נה, אתה חושב בזה לגמור את השיחה, ואני אומרת לך די. שני ההורים חייבים לתת למשפחה, לעבוד בשבילה. זה לא צודק שרק האישה תעבוד כל החיים, לא תדע צורת אות עברית, כיוון שבעלה אין לו פנאי לעבוד גם הוא קצת, ולהעניק משהו למשפחה שלו, לאישה שלו שיולדת לו את המשפחה שלו..."
"הוי אישה, אישה. אל תחטאי בלשונך. מה עוד יכול לשמח אישה כמו ילדים. אישה היא הבלי העולם הזה. היא יכולה לישון בשקט – ואת ישנה בשקט, אני שומע את הנחרה שלך, לעתים – אם בעלה יושב על הספרים ומכין גם לה חלק בעולם הבא, בזכותי, בזכות זה שאת מאפשרת לי ללמוד ודואגת לכל הגשמיות, הבטחת לך את העולם הבא, אישה...
"אני הבטחתי לעצמי את העולם הבא, הכיצד? מי יתן לי אותו ואני חוטאת. הלא כשעוסקים במסחר זה כמו שחוטבים עצים, כשחוטבים ומנסרים יש גם שבבים, אי-אפשר אחרת. פה ושם מוכרחים להגיד לא בדיוק את האמת. אם נכנסת קונה ורוצה לתפור דווקא מצ'ישאנצ'ו – אז אם אין לי, אני אומרת שטאפט זה מצ'ישאנצ'ו. לא – כדי לאפשר לך ולשכמותך להיות צדיקים חייבות הנשים שלהם לעשות חטאים. אתם מחטיאים את הנשים. אבל אנחנו נלך לגיהינום ואתם תלכו לגן עדן. כי אתם, אתם צדיקים. לא עשיתם שום דבר אסור או בזוי. ואם כבר עשיתם משהו הרי אפשר להתפלל, ללמוד עוד פרק בזוהר, בגמרא – והכול נמחל לכם...
"הזקן הסיר את משקפיו, הניח אותם על הספר, ובעיניו שמזמן לא הסתכלו בפני אישה – הביט באשתו ונד בראשו. 'מה את אומרת – זוגתי. הרי חצי מן העולם הבא שלי הוא שלך, אני נותן לך אותו.'
"'באמת? עד שיגיע זמני למות תשכח מזה.'
"'רוצה שאתן לך התחייבות בכתב?' – צחק הבעל הישיש.
"'כן. בהחלט.'
"'צחוק צחקת, אישה.'
"'לא. כי רוצה אני שתכתוב, שחור על גבי לבן, אני מוישה ברל כך וכך מבטיח בזה, מעביר בזה, רושם על שמה של אשתי אלטע חייה – באמת, אני יודעת בניסוחים? הלא את שמי אני יודעת לחתום רק בקושי. אתה מלומד, כל היום קורא, תכתוב לי משהו יפה, כמו בספרי הקודש...'
"הלך הזקן, קנה קלף, ורשם לאשתו כתב התחייבות, בו הוא מבטיח לוותר על מחצית מחיי העולם הבא, לזוגתו שתחיה, לאשת החיל אשר אִפשרה לו ללמוד ולקרב את הקץ.
"ומה רוצה אלוהים, לא יוצאות שנתיים ומי נפטר – לא הבעל הקשיש, הזקן מאשתו בשמונה-עשרה שנים, אלא האישה. חמותי. אנחנו לא ידענו מכל הסיפור הזה, עד שבאנו לבית הקברות ושעה שהטמינו את הגופה, התקרב האב הישיש והכניס בידי גופת אשתו קלף מגולגל ומעוטר מעשה מחשבת כמו ספר תורה קטן. ואז גם יצא הסיפור כולו. מפיו שמענוהו.
"עברו שלוש שנים והאב הקשיש, הוא כבר בן שמונים ושתיים, נשא לו אישה שנייה. כי לא טוב היות האדם לבדו – כתוב. ואשתו זו צעירה ממנו ופעלתנית, וכמו קודמתה יש לה חנות קטנה בה היא סוחרת ותופרת כדי לפרנס את בעלה ואת אחד הבנים שלו, שחזר והשתקע בבית לאחר אשתו שלו חלתה ומתה, ואף הוא יושב על ספרי קבלה, כאביו. ועכשיו אני מהרהר לפעמים מה יהיה אם תבוא האישה יום אחד, אם תבוא אל בעלה הקשיש, שאינו מש מכיסאו אלא כדי להתפלל או לעשות צרכיו, שאת מזונו יש להגיש בצמצום, וגם אז צריך לדרבן אותו שיטעם משהו – מה יהיה אם תבוא אליו בטענות והוא יסביר לה שבזכותו יהיה לה חלק בעולם הבא, כשתשב להדום רגליו בגן העדן. מה יהיה אם לא תסתפק בהצהרה ותדרוש גם היא שיותן לה בכתובים את החצי מן העולם הבא, את המחצית שנשארה לו לפליטה..."
אנחנו נעים בחשכה גמורה.
"עכשיו" – מסביר קולו של איש שיחי, קול שחוזר מאיזה מרחקים לא ריאליים – "את רואה, הכלי מתקרב במגמת הזדהות. רוצים שהכלי השני יזדהה. מסתובבים פה כלים, על פי הרוב הרי אלה הם דייגים, אבל לא תמיד... הנה, הצוות שלנו עובר לעמדות קרב. את רואה?"
"אני לא רואה כלום. לא רואה שום עמדות..."
"כל הנחתת הזו היא 'עמדה' – במידה מסוימת. הנה הם עוברים לתותחים ולכלי הירי האחרים שאסור לדבר עליהם. עכשיו תינתן הוראה לצוות להיכון להשתלטות במידת הצורך..."
מאירים על הכלי החשוד ועוצרים אותו, כי בינתיים ירדו הבחורים בסירות הגומי. ירדו עם נשק, לבושים בבגדי ים וחגורות הצלה ושאר דברים ואביזרים. לפתע מצא את עצמו הכלי מוקף "דגים שחורים" עם ראשים של בני אנוש. צעירים נעימים, אך תקיפים. הכלי הזר מזדהה, אך לא מספיקים הדיבורים, ויושביו מזדהים בתוספת תעודות.
הכול מתרחש כמו בסרט אילם. הגה לא נשמע. דומה שומעים רק את נשימותיהם של הדייגים המצרים. אחר כך הפרוז'קטור. הדגים השחורים בסירות הגומי השחורות נבלעים בחשכה, ושני הכלים, הנחתת הגדולה, וסירת הדייגים הנראית כקליפת אגוז לידה – ממשיכים כברת ים ביחד, ואחר כך נבלעים כליל בתוך החשכה. מישהו אמר שהם אמרו תודה. השיבו להם "שלום."
ואין שלום. ומי יודע מתי יהיה.
ואילו הלילה עדיין בעיצומו. לילה על ים שחופיו רחוקים, שמימיו הפכו פתע שקטים, רגועים כאלה, לילה של סיפורים.