25.2.77
גלריה של נשים עולה על במת ידלין. בזו אחר זו הן עולות במשפט המדהים ובפרשה שאי-אפשר להרגע ממנה. דראמה רצופה אהבות ושנאות, השפלה וגבורה, מין וממון וגם מוות שקספירי בהתאבדות. דרמה רצופה דמויות נשים, שכמותן טרם ידע תיאטרון החיים בארץ ישראל.

בזו אחר זו הן עולות. אחת אחת, זוגות זוגות. כל אישה מיוחדת במינה, אך יותר מכולן מיוחדת הרעיה, דליה ידלין לבית גולומב, רעייתו של אשר, זה יותר משלושים שנה, ואם בתו ובנו.

דליה לבית גולמוב

בת לאליהו גולומב. באה מבית שנמנה עם שלוש המשפחות המיוחסות, "משפחות-המלכות" של בית ישראל. אביה של דליה היה ממקימיה של תנועת העבודה, ממייסדי ה"הגנה" ומבוני המדינה בדרך. כנער, ישב אשר ידלין בבית גולומב שבשדרות רוטשילד בתל אביב (כיום מוזיאון ההגנה) ושתה שם חכמה ודעת. העובדה שנשא את בת גולומב לאישה, פילסה לפניו את דרכו והגישה לו את עתידו על מגש של זהב.

דליה מפתיעה בהתנהגותה, מפתיעה ומעוררת הערצה: הולך בעל ועוזב ביתו לטובת אישה צעירה מן הרעיה, מסתבך בפרשה של מעילה באמון, שוחד, ושחיתות – והאישה אינה שמחה, לאידו. עומדת כסלע לצדו של הבעל העוזב, תומכת בו לאורך כל הדרך, עד לגינוי שיטת הלחצים שהופעלה עליו בשעת החקירה. בדאגה לבריאותו – כותבת מכתב גלוי המעורר סערה בציבור, מאמינה ביושרו של בעלה ואבי ילדיה עד מעבר להיגיון. משווה את פרשת ידלין לפרשת דרייפוס. היא לצדו למן שלבי החקירה בטרם מעצר ועד לגזר הדין והליכתו לבית הסוהר. מופיעה בתא המעצר, בבית החולים, בבית המשפט, ובעת מתן גזר הדין – לצד הידידה.

בתוך האפלה המתגלית, כאשר ידלין מודה בחלק מן האשמה ומגלגל את האשם על "מימון המפלגה", שאביה היה מבוניה ומקימיה, ולאורה ועקרונותיה גידלה את ילדיה, יושבת דליה עם בניה, יושבת כל המשפחה ביחד עם הנערה של אבא ובוכה עמו ביחד ומצווה לו, לשאלתו "לחיים ולא למוות". מעל לאינטרס האישי-הנשיי; מעל למוסכמות חברה; מעל לטובת המפלגה; מעל לגאווה; מעל לאהבה בין גבר לאישה, מעל לקנאה עומדת הנאמנות לבן הזוג. והרי מרבית הנשים האוהבות את בעליהן לנצח, יבכרו לראותו מוטל בקבר מאשר בזרועות אישה אחרת...

אשר ידלין אמר שבבית הסוהר יעסוק בכתיבת ספר על הפרשה. יש לשער שעיסוק ביחסים שבין חבר מפלגה למפלגתו בין הממלאים תפקידים בכירים במשק הפועלי והציבורי למפלגות ששלחו אותם למלא תפקידים אלה... על הגמול שמקבל אצלנו אדם שמנהל קונצרנים ענקיים, המגלגל כספים של מיליונים, ואינו מקבל פיצוי ההולם את עמלו או את מעמדו. על "השיטה" הקוראה לגנב. אך דרמטורג שיבוא לכתוב מחזה על "פרשת-ידלין" יראה את הצד הכלכלי חברתי מפלגתי כרקע, ואילו מה שיישאר הרבה שנים אחרי שהפרשה החברתית תדעך ותישכח – תהיה הדרמה המשפחתית, האנושית.

אנשים של בשר ודם ולב וחובות לב, שביניהם תזהיר הרעיה שאחרי הרבה שנות חיים משותפים הופכת לשותפה בדם, לקרובה, לבת משפחה שאהבתה היא ללא תנאי ומעל ליחסים שבין גבר לאישה, ושאולי היא אפילו יודעת להעריך את העוז שיש לבעל לתבוע לעצמו את הזכות לחיות בגלוי עם מי שהוא חי בסתר.

הידידה-השותפה

וכאן אנו באים למרת חוה ארליכמן – שהיא עד המדינה. מבחינה ציבורית היא אולי גיבורה, שהרי הביאה לגלוי אחת מפרשיות השחיתות. שאולי תסיר את המסווה מעל ל"ידיים המלוכלכות" המטפחות את ערוגת "פרחי גן העדן" החברתי שלנו.

אין ספק, שכמאהב, לא נהג ידלין כג'נטלמן עם חוה ארליכמן. אם משום שבראשית הפרשה קרא לה "פלונית", הסביר שכסף זה או אחר שהופיע בחשבונו בבנק היה "החזר" הוצאות שהוציא עליה בשנות "הידידות". לבסוף הוא זנח אותה לטובת אישה אחרת, צעירה ממנה. הרעיה יודעת לסלוח. האהובה לא. וכשם שידלין ידע עליה בחייו עם דליה לבית גולומב, מתחילה נפילתו עם חוה ארליכמן. אין להאשים את חוה כאילו היא שהמציאה את "השיטה" שגרמה לנפילתו, אבל גם אשר ידלין לא המציא אותה.

חוה ארליכמן, אלמנה ואם לשניים, שכנה לדירת משפחת ידלין וידידת המשפחה. היא ובעלה היו מיודדים עם דליה ואשר. הבעל, שהיה קבלן – נפטר. חוה היתה פקידה והפכה אחרי מותו גם למתווכת קרקעות ממולחת, ומצד שני – ידידת המשפחה והפכה לאהובת הבעל וגם לשותפתו בעסקים. דרך העולם, שמאהב תומך בידידתו, שהוא עוזר לה להשיג עיסקות, אבל שהוא מתחשבן אתה, שהיא מעבירה חלקים עיקריים של רווחיה לחשבונו. שהוא נהנה במובן כספי מרווחי ידידתו...

סיום פרשת האהבה ביניהם אולי בישר גם את סיום הקשרים המסחריים. ואם כי חוה הוגדרה כסוחרת קרקעות ממולחת – אישה היא אישה, ובעיות הלב קודמות אצלה לבעיות כיס. הלב נפגע, הפה דיבר... איך לא ידע זאת אדם כידלין שהבין בנשים?...

רבים תוהים על סוד הצלחתו בין נשים. תוהים ואולי גם מקנאים. יש להניח  שסוד הצלחתו הוא בעובדה שהוא אוהב נשים. ונשים אוהבות את אוהביהן.

אבל הוא לא רק אוהב אותן. הוא גם מכבד אותן, מעריך חריפותן, ואת חוש הביזנס שלהן, הוא שיתף בעסקיו לא רק את חברתו חוה. מוזכרת עוד "חברה", הלא היא מרת מלכה הרצברג, שהיא גם ידידת אחותו של ידלין. "סיפור אלף התמונות" שהצטמקו לעשר לא הוזכר אמנם בפסק הדין, אבל הוא גרם לטרגדיה, ניסיון התאבדות, והצלה בנס לאחר טיפול בבית חולים. הדרמטורג שיעסוק בכתיבת הדרמה אולי יפתח דמות של קרבן-שוא, של אישה לא-שייכת, שכל עולמה חרב, סתם ככה, דרך אגב...

לא נשאיר אבן על אבן

בשוק נכסי הדלא ניידי לא תמצאו הרבה נשים. בין המתווכים לא תמצאו נשים כמעט כלל. אצל אשר ידלין רוב המתווכים נמנים עם המין היפה. ובראש ובראשונה מרת שרה הרי לבית ידלין – אחותו, גרושה העוסקת בביטוח, שמשפטה עדיין תלוי ועומד.

וכאן הגענו לידידה, לטליה לבני, גרושה ואם לילד; עורכת דין העובדת כיועצת משפטית במשרד הביטחון. יש איזה קו משותף לאישה ולידידה. לא רק השמות דומים, טליה ודליה, גם ההופעה החיצונית, גם העמידה. היא אישה צעירה ובעלת אמביציות, הקשורה בתנועת העבודה. לולא נסוגה ברגע האחרון; יכולה היתה טליה לבני להיות ח"כית לבני. ומעשה שהיה כך היה. בבחירות של 69 היתה טליה פעילה בחוגי רפ"י. הוצע לה אז מקום חמישי ברשימת ע"מ, שלא נצטרפה ל"עבודה". היא פיקפקה אם תזכה ביותר משני מנדטים – וחזרה ל"עבודה". ע"מ זכתה בארבעה מנדטים. לאחר פרישתם של בן גוריון ואיסר הראל מן הכנסת – נכנסו הבאים בתור, אלה שהופיעו במקום החמישי והשישי... השבוע השתתפה טליה כצירה לוועידת מפלגת העבודה בהצבעה המכרעת על ראשות המפלגה.

איך יראה אותה המחזאי? האם ישאיר לה תפקיד של הנאמנה או שהחיים יהיו חזקים יותר ויתבעו למענה את מנת האושר, המגיעה לכל אדם ושתובעים הנעורים מעצמם? לדרמטורג ולחיים פתרונות. בדרמה המציאותית היתה זו טליה שהשיבה מלחמה שערה, עוד בטרם עשה זאת ידלין. היא הודיעה ש"עכשיו לא נותר אלא לפתוח במערכה. לא נשאיר אבן על אבן. נגלה כל מה שאפשר. נהפוך כל אבן במדינה הזו ונראה מה מסתתר מתחתיה... – יחד עם ידלין יפלו גדולים וחזקים ממנו..."

גם התביעה והשופטת

גם התביעה במשפטו של ידלין היתה מיוצגת על ידי אישה: פרקליטת המחוז, מרת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, שבראותה את משפחת ידלין מתייפחת לאחר נאום התביעה, התנצלה ואמרה: "הכרחתם אותי – אני מצטערת, ותבעה עונש מאסר מרתיע וקנס מירבי על הנזק הציבורי וההשפעה ההרסנית של כרסום החברה מבפנים ועל רגש התסכול שפקד את בית ישראל על ידי מעשיו של אדם שנחשב בעבר לאחד מטובי בני העם הזה...

אחרונה חביבה – כבוד השופטת, מרת הדסה בן עתו, המביאה את פרשת נפילתו של ידלין לסיומה. גוזרת הדין מאפילה על כל דמויות הנשים שקדמו לה בטרגדיה זו. יותר מכל הנפשות המחפשות מחבר, זכאית כבוד השופטת בן עתו לגילום בידי סופר ברוך-כשרון שיוכל לעמוד על הדקות, על החריפות, על המוסר, על הענוה. על רגש השליחות שיש לאישה הצעירה, לשופטת בישראל, הגוזרת בדיני נפשות.

היא אומרת: "בית המשפט הוא גם מוסד וגם בשר ודם, נאמר שהקדוש ברוך הוא חלק מחכמתו לבשר ודם, אך הוא לא העניק לבית דין של מטה את מאזני הפלא לשקול בהם את מידת הדין כנגד מידת הרחמים. ובהעדר המאזניים קשה מלאכת השקילה אפילו היא נעשית בדחילו ורחימו כפי שראוי לה שתיעשה."

ניכר שהרבה חשבה ושקלה ונזהרה והיא מנסחת את דבריה עד שהמילים נעלמות ונשאר רק מובנן המזעזע. כלימה מכסה כל אדם בישראל לשמע דבריה על העברת כספי שוחד בערב חג הסוכות 1973, בעיצומם של הימים הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים. "אין צורך לפרש מדוע מעורר התאריך הזה הרהורים מדכאים כשמדובר בביצוע עסקת שוחד על ידי איש ציבור. היא מדברת בפסק דינה על האצולה הישראלית שאינה עוברת בירושה. שמקורה בחלוציות, בהקרבה עצמית וניסיון לבנות כאן לא רק מדינה יהודית – אלא גם חברה חדשה המושתתת על ערכי מוסר. אצולה שיוחדה למגשימי החלום הציוני, ואשר אשר ידלין נמנה עמה – עד אשר נתגלה מה שנתגלה.

היא אינה מאמינה לדברי ידלין, שהעביר את הכספים שבהם דן המשפט למפלגה. השופטת מסתייגת מדרך ההפתעה וניצול לרעה של במת בית המשפט להכרזות והצהרות כאלה. כאילו הוא היה רק תחנת מעבר. עם זאת "אין בקביעתי זו כדי להביע דעה או לקבוע ממצא בעניין טענתו של הנאשם, כי העביר מיליונים למפלגת העבודה - - - ויש להניח שמעתה יטפלו בכך מי שחייבים לעשות כן מבחינה ציבורית ומי שמוסמך לעשות כן על פי החוק."