2.7.76
הסוכנות חדלה לשלם בשבילך
מעשה בשמונה משפחות אקדמאים, שהיה להן חלום משותף: ארץ ישראל. מכרו את רכושם, עזבו עבודה, ניתקו עצמם מחברה, תיכננו את עלייתם במשותף בהדרכת שליחים, עלו לתור ולרגל בארץ, חזרו, הביאו את המשפחות – והרי הם כאן.
עברו שנתיים. ניסיון קליטתם לא עלה יפה. אחת אחת עזבו שבע משפחות. נשארה אחת.
משפחה בת ארבע נפשות. הגבר בשנות החמישים, האישה בשנות הארבעים ושני ילדים. הוא מהנדס רפואי, היא עובדת משרד בכירה. הבעל בירר היטב אפשרויות מגורים, עבודה, בתיאום עם השליח ובמראה עיניים. הרעיון היה להביא יחידת רנטגן ניידת. במקום שהאדם החולה יחכה לשיקוף, במקום שיעמוד בתור משעה שש בבוקר ב"זמנהוף", כשלעתים כבר מאוחר להושיע לו – יהיה אפשר להגיע לריכוזי עבודה, לבתי חרושת, לנמלים, למכרות – לעשות שיקופים במקום. לעסוק גם ברפואה מונעת... אפשר להגיע למיטתו של חולה בביתו, בלי לטלטל אותו למרפאה, יהיה זה חלק מן הטיפול הרפואי בביתך, במקום לשכב בפרוזדורים של בתי חולים.
אבל, כשאותו עולה בא עם משפחתו, מטלטליו ומכשיריו, אמרו לו: מה הבהלה, קודם למד עברית. כרגיל. אחרי שלמד עברית (תוך שהוא מתרוצץ כל הזמן להבטיח מקום עבודה) היה ברור מאוד שהמכשיר רק מכשיל. זה נורא לקבל עולה שאי-אפשר לעשות בו כעולה על רוח המוסדות. שאינו רוצה בתמיכה, שאינו זקוק לשיכון, שאינו זקוק להסבה מקצועית, שבגיל חמישים פלוס כבר יש לו מקצוע שיש בו תרומה, שיש לו כבר מנהגי חיים משלו והיודע שאין שום רע בשכירת דירה במקום הנוח לו.
לעזור לעולה עצמאי קשה מאוד לשיטה הישראלית. אפשר לשבץ אותך כשאתה קובייה קטנה חלקה. במקרה של חמישים פלוס – אפשר להפוך אותך בנקל לחצי-מקרה-סעד ולתמוך בך ובילדיך איזה שלוש שנים טובות... ואחרי ככלות הכל כמה זמן חי האדם? לא צריך לעשות מזה רעש.
אבל, אותו עולה היה מסוג אחר, ובשום פנים ואופן לא היה מוכן לעלות על סוס התמיכה, ואחרי הרבה כאב לב והתרוצצויות ניצח ואף קיבל מקום עבודה בקופת חולים כללית. אמנם בסכום אפסי כמעט – אם מתרגמים את שכרו לדולרים אפילו לא קיבל לירה אחת על כל דולר שהשתכר בארצות הברית, אבל לעומת זאת חי בארץ ישראל, ילדיו למדו וחונכו בשפת עבר, עם קצת תוספת מחסכונות ועבודתה של האישה – גבהה קומתו, אף כי ההתרוצצויות והחום קצת כופפו את גוו.
גבהה קומתו גם בשל כך שלא נזקק לשום עזרה, לשום פיקציה. שבעבודתו הביא תרומה לבריאותו של העם, וכו' וכו'. וגם שחבריו עלייה נשרו אט אט וחזרו לאמריקה ואילו הוא התגבר.
*
כאשר מלאה שנה לעבודתו בקופת חולים קיבל לפתע הודעת פיטורין. כאשר הלך לברר מדוע, האם עבודתו אינה משביעה רצון, השיבו לו: פשוט – הסוכנות חדלה לשלם בשבילך את המשכורת.
לפתע הבין מדוע איחרו תמיד בתשלום המשכורת. חיכו עד שהסוכנות תשלח... לו ירקו בפניו לא היה נפגע יותר.
כל עבודתו היתה פיקציה. הניחו לו לכלות את כוחותיו, לגזול זמנם של אנשים נבדקים – כדי שיאמין שהוא עובד? הפכו אותו למקרה סוציאלי, לטפיל, למוקיון שמניחים לו לשחק תפקיד של אקדמאי המביא גם תועלת?
לא ידע היכן להטמין את ראשו מעלבון ובושה. אבל לאחר שבלע את הגלולה המרה עמד לו הגיונו. ומה גם במקום עבודתו הבטיחו לו שעבודתו היתה טובה ומועילה. הלך לממונים בקו"ח – למי לא הלך – ופרש את תוכנית העבודה, את התועלת לאדם ולמדינה ביציאה אל המפעלים. ידידים לקחו דברים, חיפשו מקומות עבודה אחרים. לפרקטיקה פרטית של שרות טכני קשה מאוד לעבור בארץ שבה הרפואה המאורגנת בקופות חולים מקיפה כמעט הכל. להתחיל במקצוע חדש – לשבת שוב על ספסל הלימודים, קצת מאוחר בחיים. ובארץ המוצא יש הורים, ויש ידידים הקוראים לשוב, ויש תנאי חיים ורמת חיים שטרם הגענו אליהם.
חצי שנה התרוצץ לחפש מקום עבודה ולא עלה בידו. וכך – אורזים את החפצים האישיים, ומוכרים את המטען הכבד שאולי כבר אין כסף בשביל אריזתו, ושוב תהיינה שם שמונה משפחות של ידידים, שהיה להם חלום משותף...
*
המקרה המסופר לעיל אינו ראשון. רבים כמותו ידועים וכיוון שזה אינו חדש אומרים: "מה לעשות?". אבל לא כך הוא. איזו ציפור קטנה אומרת לי שזוהי שיטה בקופת חולים, באוניברסיטאות, במקומות עבודה הסתדרותיים וציבוריים, להעסיק עולים על חשבון הסוכנות ומשרד הקליטה. המשכורת מטעם מוסדות הקליטה תמה – "המשרה הפיקטיבית" תמה. למה לשלם מקופתך כשאפשר לקבל עולה חדש נוסף על חשבון הסוכנות. כשאפשר לקבל עבודת חינם?!
נדמה לי, על כן, שהגיעה העת לעשות איזה חשבון קטן: ולפרסמו כמה עולים עובדי-חינם במוסדות מסוימים? לפרסם כמה ואילו מוסדות נהנים מ"עבדים" – האם אין זה חלק מהכנסות אותם מוסדות המתפארים כקולטים עליה?
מעניין אם קיים מעקב, ומה עולה לעולה העובד ב"סטיפנדיה". האם המוסדות ממלאים אחרי התנאים? כי ודאי ישנם תנאים לקבלת עבודת-חינם מקצועית. כך וכך חודשים יעבוד אצלך במשכורת מכיס האומה – אחר כך תהיה חייב להעסיקו על חשבונך. יש לשער שתקופת הביניים היא כאילו השתלמות. השכל הישר אומר שכך צריך להיות. אפשר להבין ולברך גם על מידת הטקט שמוכיחים המוסדות כשאינם מגלים לעובד שהוא מסובסד. שתהיה לו הרגשה שאינו טפיל, שירגיש כאדם המביא תועלת.
אבל האם מותר, להוריד אדם לדרגת נתמך, בלי הסכמתו כשאין ביטחון גמור ש"הסוד" לא יתגלה, שבגמר אותה תקופה לא ייזרק כגרוטאה אין חפץ בה?
האם קיים מעקב אחרי עולים בכלל ועולים בכוחות עצמם בפרט? עולים מן השורה חיים על פי הרוב במרוכז, דרכם כוונה על ידי מוסדות, ועוסקים בהם.
אבל עולים מן המערב, עולי היוזמה העצמית המפוזרים בארץ כרצונם, האם מישהו טורח לעמוד איתם בקשר חברתי, ענייני – לעלות ולראות מה שלומם, איך הסתדרו, לשוחח איתם? לעסוק קצת ב"רפואה מונעת"?