6.10.72
משום מה, דווקא בחג שמחת התורה – נישאו והתארשו חמישים זוגות ב... רמאללה. הזמינו אותנו לחתונה, ואנו, בלי לבדוק הרבה ומבלי לברר מה הכתובת ומה השם נסענו לרמאללה, בידיעה ברורה שכאשר יש חתונה בעיר ערבית, כל העיר שם.
שאלנו את האדם שנפגשנו בו במרכז, "איפה יש חתונה?"
אמר: "אני הולך לשם. אראה לכם."
הכנסנו אותו למכונית וקדימה. מכוניות רבות עמדו לפני הבית. השבאב צפרו בהן כאילו היו מכבי אש. לחצנו ידיים, נתכבדנו בשקדים מסוכרים, ועוגות מתוקות ועראק. הנשים הלכו לעזור לעצמן, עד שגילה המוזמן שאירח אותנו – שזה אינו החתן שלו. היינו נבוכים קצת, לא ידוע מה אמרו מארחינו בינם לבין עצמם – ביקשנו סליחה והלכנו לחתונה שנייה – וכך עברנו כעשרים וחמש חתונות וארושין. וכאשר לבסוף הצלחנו להגיע לחתונה שלנו – התברר לנו, כמו שזה תמיד בחיים, שאיחרנו.
האורח המארח אותנו הוא עקשן ואינו יודע לוותר – ובייחוד שחזר והכריז שהוא מוכרח להגיע לשם. החתן – ידידו הוא. המשפחה כולה – ידידיו, ולא יסלחו לו. אז נוסעים לאבו-דיס.
הכלה ישבה בשמלת המשי הלבנה שלה, תלתליה עשויים תלפיות. ידיה משולבות זו בזו ועליהן צמידים ועדיים של זהב מתנת החתן הצעיר. אם הכלה ישבה גם היא ואם כי זו הבת הראשונה הנישאת אצלה – ידעה כבר יפה מאוד את תפקיד החמות... אם החתן התרוצצה בארגון כיבוד, ואילו החתן פשט כבר את חליפתו הכהה האירופית ולבש גופיה...
ויושבים. מקבלים גרעינים, ומקבלים סוכריות, אומרים אהאלאן ויושבים. בחדר אחד יושבים להם ככה שלושים ארבעים ואולי חמישים איש. אומרים מאברוק, ויושבים. אבל, כיוון שהגיעו היהודים ניסו לשמוח מחדש. ניסו לשיר – ולא הלך. ניסו לרקוד – ולא הלך. בחדר השני ישבה הכלה ונופפה במניפה על פניה, היה חם כאמור, חמסין.
ואז הזמינו את כל האורחים לחדר השני, הוזעק כנר שכיוון כל הזמן את כינורו ולא הצליח להוציא אף צליל אחד. התוף – טען – אינו יודע את תפקידו. בין הקרואים ישבה ישישה מופלגת ועל ראשה מין כובע רקום במטבעות זהב טהור. התחילה הישישה לשיר – וכולם אחריה. יצאה אחת מאיתנו לרקוד לקול השירה – קמה הישישה וריקדה איתה, מנענעת את מתניה בקצב התוף. והאווירה התחילה להתחמם ולא רק בעזרת השרב. מכאן לכאן התחילו השבאב לשיר. היו שם פרצופים שהעבירו מעט צמרמורת בגו. לו נפגשנו עמהם באיזו סימטה היינו מלחשים "שמע ישראל".
משהו בשירתם הצטלצל כמו "אטבח אל יאהוד". והתיירת האמריקנית שעמנו (גם כאן) משום מה מצאה המנגינה חן בעיניה. איזה מקצב יפה – לחשה לי – והיתה כבר מוכנה לצאת אל המרכז לרקד לפני הנערים...
תארו לעצמכם – באווירה מתוחה זו עולה בדעתה של אחת מן החבורה שלנו, שיודעת לשיר, לשאת את קולה גם היא. ולפתע אנו שומעים את קולה עולה ועולה והיא שרה "העושה שלום במרומיו...". "הוא יעשה שלום עלינו..." עונים כל הקרואים. הדודים והדודות החותן והחותנת, והשבאב שלו נפגשנו עמהם באחת הסמטאות היינו מלחשים: "שמע ישראל".
וכך שרנו ורקדנו עד מאוחר בלילה, שירי ציון וירושלים ושמחת תורה.
"וחַבִיבִי פאנו." ואותו שיר שנשמע כמו "אללה אכבר..."