27.5.66
הכול התנהל כרגיל. היה חם. אנשים הזיעו כמיטב יכולתם. הקיוסק שבפינה מכר משקאות קרים בסיטונות. שותים ומזיעים. ונאנחים ושותים.
האספלט מזיע באגלי זפת שחורים ודביקים. קטנוע, שהגיח בתנופה מן הפינה עוצר בבהלה. הרף עין, וכבר מאוחר מדי. הוא נלטף על ידי מכונית נחפזת. אגלי הזפת אף הם סייעו – והנה הוא שוכב, הקטנוע, באמצע הכביש, מגיר דמו הממונע וקרבי ברגיו, כמו חיה פצועה את מעיה, לקול צעקותיה של אישה, שאיכשהו תמיד נקלעת לתאונה. זקנה היא ונשחקת בין האספלט השחור, לקטנוע האדום ולמכונית הלבנה.
קמה מהומה. מכל עבר רצים אנשים "לראות". לא להושיע. הרחובות המצטלבים בפינה, קושרים פקעת של מכוניות וסותמים את "צוואר הבקבוק". אין יוצא ויש בא. והבאים צופרים וזועקים, אחוזי אימה של הריגת זמן. לא אדם.
אין פנאי בעיר שלנו. אנשים יש!
וכבר עומדת ניידת שחורה, וכבר קופצים ממנה שוטרים זריזים, מתוחים כמו קפיצים. לצבא כובשים דומים הם. לא למושיעים. וכבר סוחבים את הזקנה רסוקת האיברים, אל אמבולנס. וכבר עומדים השוטרים כשפנקסם פתוח וידם רושמת. אין פנאי בעיר שלנו.
"עמוד בצד" – רומז שוטר לבעל המכונית הסמוכה מאוד למכונית הפוגעת או הנפגעת, שספק אם היה או לא היה מעורב בתאונה. ההמולה הולכת וגדלה. הגיעה גם בתה של הישישה והיא זועקת לרחוב. ועוד אנשים רצים-טסים "לראות" והאיש שאמרו לו לעמוד בצד עם מכוניתו, מגשש בידיים רועדות את מכנסיו, את כיס חולצתו. זיעה ניגרת מפניו ומחזהו במבול שוטף, וכל כולו עומד ורועד. כי "בצד" ישנם מדחנים והוא לא מצא עשר אגורות להשביע לועו של המדחן ו"בצד" עומדים שוטרים, שוטרים חסרי סבלנות. כי אין פנאי בעיר שלנו...
*
אין פנאי ויש פחד. מן המותר – מן האסור. ומאלה שמונו לשמור על המותר ועל האסור – השוטרים ולא העבריינים האמיתיים, פוחדים. עמך ישראל פוחד.
הנה האיש הזה שידיו ריטטו ושהיה אחוז כוו אימה, אותה אימה ועווית נוראה שנתקף בה אדם מעורב בתאונה או עֵד ממשי לה, עד מה צריכה היתה תודעת הפחד מפני המדחן לחדור עמוק ללבו, כדי שיזכור בשעה כזו, את פנקסו הפתוח של השוטר. הפחד הזה הנו עמוק יותר מן התדהמה האינסטינקטיבית שנתקף בה אדם בעת אסון. ואנשים הבינו לפחדו והיה מי שנחפז להלעיט את המדחן במטבעות גואלות.
המראה העביר צמרמורת בגוף.
בעצם, מה קרה לשוטר הישראלי, לאותה דמות חביבה ונוסכת ביטחון של הדוד הטוב? כיצד הפך ממושיע למפחיד.
זו התלבושת המצוחצחת שלו והמוחקת זהות – זה האופנוע הגדול, השם מארב בדרכים כמו במלחמת גרילה. זו המכונית המצובעת שחור כשל החברה קדישא. זו הרשת הסמיכה של שיטור תנועה, הפרושה על הארץ לא כדי להביא ביטחון לנוסע אלא כדי "לתפוס" אותו בעבירה. תמצאו שוטרים בכבישים סואנים ובטוחים וסלולים היטב. לא תמצאו אותם בדרכים עזובות וצדדיות בין כפרים ובמקומות נידחים, בהם היתה הופעתו של שוטר בבחינת הופעת מלאך מן השמים.
נוסעים לירושלים, סתם ביום חול, וסופרים (בעצם עשיתי זאת) 25 פטרולים של שוטרים. מהם בודדים, מהם בקבוצות, מהם בתוך מכוניות וניידות, מהם סורקים את הכביש בגלוי, מהם שמים לך "אמבוש" (רק פעם אחת ויחידה במשך 5 השנים האחרונות קרה לכותבת שורות אלה ששוטר ניגש אליה לעזור ולא לערוך לה דוח). ותועים בדרך, ונקלעים לכביש רעוע בגליל, בין נצרת לצפת, בין כרמי זיתים, הרים מפחידים ופניות לא ברורות – ולשווא מקווים לבואו של שוטר.
*
אין תימה שהמשטרה, או ליתר דיוק, ש"השלושה המפורסמים" מסוגלים לתפוס נער ולהכותו. חושיהם קהו.
מכות אינן חוקיות, אפילו מדובר בעבריין – על כן אסור להכות. ולו חוקיות היו – מותר היה להכות? היה בהן אז מן המוסריות והצדק?
כל מה שהוא חוקי הוא צודק ומתיישב עם מצפונו של האדם – אפילו הוא שוטר?!
לדרוש משוטר שיגלה מידה של חוש לצדק ויחס אנושי למופת – קשה מאוד. מספיק אם יֵדע למלא את הוראות החוק.
אך כאשר החוק עצמו, שבא לתת נורמות של צדק בתוך חברה מסוימת, אינו צודק – ואפילו נוגד את הוראותיו הוא – מקהים את כוח השיפוט של השוטר. ליתר דיוק – מבטלים את האדם שבתוך המדים ומותירים מדים בלבד.
טלו לדוגמה קטנה את חוקי החניה. אין להחנות בתחום 12 מטר לפני תמרור להכוונת תנועה, לפני קו עצירה או רמזור. מי שמחנה את רכבו נרשם לו דוח ובקנס גדול יחויב. וכך ליד תחנת אוטובוס, לפני פינה, לפני קו חצייה. ומוסבר כי התקרבות יתר גורעת מיכולת הראייה ומהווה סכנה. והנה, מרבית המדחנים מגיעים עד קצה הרחוב. אינם מותירים 12 מטר לתחנה, אינם נפסקים ליד תמרורים, מעברי חצייה וכדומה.
הווה אומר – אם תשלשל לקופת המדינה או העיריה – חדלה הסכנה או מצפצפים עליה. העיקר הבריאות של קופת הרשות...
*
עכשיו נבין את האדם הקטן, עליו סיפרתי בהתחלה, העומד בתוך קלחת של תאונה. אישה קשישה רסוקת איברים, מפרפרת בין חיים ומוות, והוא מפרפר ליד המדחן.