6.3.70
אשה מבוגרת, מאוד לא אופנתית, ביד אחת תכניה של תצוגת שבוע-האופנה הישראלית וביד השנייה עפרון. ישבה גבוהת חזה, צרת מתניים וקצרת רגליים – יהודיה טיפוסית מאירופה של שנות העשרים, שנדדה לאמריקה ושם פתחה חנות קטנה להלבשה.
למן הרגע הראשון לא אהבנו אותה בשל אותו עפרון שהיה רץ על גבי התוכניה ומוחק באכזריות עמל של חודשים.
"אפשר לחשוב שהיא שיא של האלגנציה"...
"באיזה חוסר אהבה היא מוחקת בעפרון הזה שלה, היהודיה הזו..."
"עזבי, היא בכלל לא יהודיה. את לא רואה. היא גויה סרת טעם".
"תבלשי מה היא מוחקת שם?"
"תגידי מה שתגידי. היא מקצועית ממש והיא יודעת מה שהיא מוחקת".
"גם אם התצוגה לא שיגעה אותנו בחידושיה, הרי זה עניין שלנו. לנו מותר לחוות דעה. אבל היא?!
מי היא בכלל..."מי היא בכלל הסתבר במהרה. ראשית, שהיא באמת מקצועית. היא כתבת האופנה של עיתון איטלקי חשוב וגם, כך סיפרה, מדווחת ל"לייף" על אופנה באיטליה. שנית, הסתבר שהיא אינה מוחקת ברשעות, ושהיא הרבה יותר נדיבה מאתנו. "פשוט מחקתי את הדגמים שכבר ראיתי בפירנצה". שלישית – שהיא אמנם יהודיה, אחת שמרבה לבוא לישראל, שיש לה כאן אח ואחות בקיבוצים שונים, והעיקר – היא באה הנה לא משום שהעיתון האיטלקי שלח אותה אלא משום שהיא רוצה שאופנת ישראל תיכנס לשם איכשהו. הסתבר גם שלפני שנים אחדות פרשו לגימלאות, היא ובעלה, והם "עלו" מדרום אפריקה לאיטליה, אבל פעמים אחדות בשנה היא נמצאת בישראל. וכל הכנסותיה מכתיבה החליטה להקדיש לעזרה לישובי ספר.
*
בין כה וכה הלכנו לשתות תה. וכיוון שהתיידדנו שאלה שמא נוכל לעזור לה. היא זקוקה לפרוטקציה. דחוף!
ככה זה תמיד. את נעימה עם מישהו וכבר הוא רוצה לנצל אותך. ניסינו לא לשאול מה היא צריכה, אולם זו לא המתינה לשאלה. היא יודעת, אמרה, שבקשתה לשווא, אבל עיתונאיות, אולי יש להן, כלומר ודאי יש להן קשרים. היא צריכה קשרים לאוצר, שישחררו אותה מתשלום מסים על מכשירי הטלוויזיה שהיא רוצה לתת שי לילדי ישובי הגבול, יש ברשימה שלה עוד תשעה ישובים.
"בשביל זה את לא צריכה קשרים ולא פרוטקציה – הבטחתי לה. את רק צריכה לתת את המכשירים. יקבלו אצלך"...
"נדמה לך, כמה התרוצצתי וכמה התחננתי. לשווא. הנה שלחתי לילדי כפר רופין, מקום כל כך מופגז, ילדים שלא זוכרים לילה שלא במקלט, הנה שלחתי להם מכשיר טלוויזיה מאיטליה – 1700 לירות צריכים לשלם מיסים בשביל המתנה שלי. אני התביישתי, הבטחתי להם להחזיר. איזו מתנה היא זאת שהמסים עליה עולים יותר מהמתנה עצמה... מכשיר טלוויזיה שני שלחתי להיאחזות נח"ל, ולא שחררו אותו מן המכס עד ששילמתי גם על השני את מלוא המס. הסברתי להם, רבותי, אני רוצה לתרום לילדים מן הספר, כדי להקל על הלילות הארוכים בבונקרים, אני לא רוצה לשלם מסים לממשלה. הלא המוראל במקומות אלה אינו חשוב פחות מנשק, לא כן? והאם בעד הנשק משלם הצבא מכס למדינה? לוא רציתי לנדב טנק, למשל, האם צריכה הייתי לשלם בעדו מכס לממשלת ישראל. האם ממשלה זרה היא?
"לוא היו המיסים והמכס הגיוניים, מילא. אבל מי, בכל העולם כולו שמע על מכשיר טלוויזיה שעולה שלושת אלפים לירות, ארבעת אלפים לירות. את המכשיר הטוב ביותר אני משיגה באיטליה במאה, מקסימום, מאתיים דולר. וכמה מכשירים אוכל לקנות אם אצטרך לפדות מן הממשלה, את הטלוויזיות בכפלים ופי שלושה מן המחיר ששילמתי? ובכלל, זה משאיר טעם רע כזה בפה.
סוף-סוף זוהי מתנה. ושנית, הרי זה לישוב על הגבול. ישוב של חזית. על מעט שמחה לילדים בגבול החזית, ילדים שעושים לילות בבונקרים, שנרדמים לשיר ערש של תותחים, פגזים, מטעני חבלה – צריך להטיל מכס ומס שעשועים?!
הכיסא שהצלחנו לתפוס לעצמנו באולם המלא של הילטון, היה קצת שבור. אבל לוא היה שלם שבשלמים גם אז הייתי נופלת ממנו למשמע הסיפור. מה שהתיירים האלה אומרים... מניין הם שואבים את האינפורמציה שלהם. אבל היא מבטיחה בכל חום לבה שהלכה לאוצר, לפקידים בכירים, לכל מיני מקומות הלכה להשתדל למען יקבלו את מתנתה וישחררו אותה מן ההיטל.
בטח פנתה ל"צינורות" הלא נכונים. הנה, ליד השולחן השני אני רואה "ברז מרכזי" של אותם "צינורות", פקיד בכיר מאוד בממשלה. נשאל אותו.
הוא הבטיח שהוא כבר לא עוסק בעניינים אלה, אבל נושא הטלוויזיה נהיר לו. הו-הו! – הוסף ואמר אותו מומחה ובקיא ופקיד בכיר.
"מה עוד היא רוצה, שנשחרר אותה מתשלום המס על טלוויזיה שהיא רוצה לתת. ומחר יבואו אנשים וירצו לתת טלוויזיות לבתי חולים, אז גם אותם נשחרר?!"
"מן המס לא נשחרר. אין אצלנו 'מונקי-ביזנס'."