4.3.60
| ז'וליה היא אשה קטנה מטוניס, שהגורל המר עמה. שתים-עשרה שנה היתה נשואה לבעלה שהיה "טרֶה-טרֶה ז'אַנְטִי" – ולא הרתה לו. התפלל המסכן יומם ולילה וגם היא התפללה, והתחננה – ולא עזר. וכאשר שמע האלוהים לתחינתם והיא צעדה לצדו של הבעל כשכרסה בין שיניה, וכל המשפחה שמחה וכל הידידים מברכים, כשהנה-הנה עמדה לעשות את בעלה למאושר באדם – לקחוֹ האלוהים אליו והותיר אותה לבדה. וכך גידלה ז'וליה את בנה יחידה כשאין עזר לידה, באין שותף להתחלק עמו אפילו בשמחות. וזה עצוב מאוד להיות בודד באושר, כשאין עם מי להתחלק במאור פניו שלילד, בחיוכו הראשון, בצעדו ההססני הראשון... רק לפעמים-לפעמים היתה מקשה לפני הבורא: "למה," היתה אומרת לו – מה לקחת ממני ומבעלי אושר? למה לקחת את בעלי שהיה "טרֶה-טרֶה ז'אַנְטִי" וטוב וצדיק, ושומר מצוותיך?!" מקץ עשר שנות עמל נמלים וצער ענקים, מקץ עשר שנות עבדות למחט זעירה שתפרה מאות שמלות-חופה ושמלות-הריון ושמלות שמחה ויום-חול, תפרה ז'וליה לז'וליה שמלת כלולות צנועה ונישאה בשנית לאלמן טוב, אב לשלושה ילדים פעוטים, בן לאמו הזקנה-החרשת. המשפחה הגדולה עזבה את טוניס ועלתה לישראל. והיה יפה מאוד – חודש, חודשיים, שלושה. הבעל יצא לעבודת דחק בכביש וז'וליה היתה תופרת שמלות לשכנותיה וצופיה הליכות ביתה ברעבתנות של עשר שנות אלמנות. השעות הקטנות של הלילה ריחמו על האשה הקטנה הרכונה על שמלות-חופה ושמלות חג ויום-חול, ועל עיניה האדומות והעייפות, ועל ידיה שכיבסו כבסים, ומרקו סירים, ושטפו רצפות, וחפפו ראשי תינוקות, ולשו בצק של חלות לקראת שבת. אפילו על העקשנות והחיוך השקט שלה – ריחמו. אחר החל הבעל הטוב לבחון בעין חשדנית את צלחת האוכל של בנה של ז'וליה ומשווה אותה לצלחת האוכל שלו... אחר כך החלה האם החרשת והזקנה לרטון מתחת לאפה ולספר לשלושת נכדיה סיפורים על אימהות חורגות. אחר כך החל הבעל להרים ידו על הממזר של אשתו, אחר כך החלה ז'וליה ללטף ראשו של בנה רק בלילה-בלילה, ואחר – ביום בהיר אחד, יום חשוך, מלא דמעות ואלם-זועק, ארזה ז'וליה, את שמלת הכלולות, שנים וחצי סדינים ומגבות, ונעלמה מן הבית שבמעברה ובנה עמה. ומאז עובדת ז'וליה כעוזרת-עם-לינה באחד הבתים התל-אביביים, הבן לומד במוסד דתי, ז'וליה מתפללת יום-יום ומדי חודש בחודשו היא נוסעת לרבנות בבאר שבע לדרוש גט. ז'וליה היא שומרת מצוות קנאית. היא מקבלת את גורלה בהכנעה ובצידוק הדין. וכיוון שמעבידיה-מיטיביה אינם "שומרי מצוות" והאוכל אצלם אינו על טהרת הכשרות נמנעת היא מלאכול עמהם ומבשלת את תבשיליה בסיר קטן אותו היא שומרת בארון הבגדים שלה. בסיר זה היא מבשלת ביצה ועגבניה בתפוחי אדמה, וגם קפה. הסיר הזה הוא גם צלחת וגם ספל. הסיר הזה הוא מעין פריסת שלום מן הבית, ד' אמות שלה בלבד. ואם בני הבית מהתלים בה ומוכיחים לה שהאלוהים אינו מיטיב עם נאמניו, מתעגמות עיניה והיא אומרת בלחש-בלחש: "אלוהים הוא טוב ורואה הכל, ואם הוא עושה משהו, אז הוא יודע מה שהוא עושה... ואסור לדבר ככה, גברת... ומה שה' עושה זה טוב..." תציע לז'וליה מעדנים, תציע לז'וליה כל טוב העולם הזה, אפילו תהיה רעבה, אפילו ימאס עליה לאכול שוב ושוב ביצה ועגבניה בתפוחי אדמה וכוס קפה, היא תחייך משהו ובאוכל לא תגע. והנה יום אחד, בשובה מ"טיולה החדשי" לבאר שבע, ישבה ליד השולחן יחד עם כולם, הושיטה יד, נטלה פרוסת לחם ומרחה עליה חמאה, גם נתח דג ותפוחי אדמה שבושלו בסיר הגדול, שמה על צלחתה, ושתי דמעות כבדות נשרו לתוכה. "מה קרה? ז'וליה," נדהמו בני-הבית. היא שתקה. היא ישבה לפני הצלחת המלאה ושתקה. היא נטלה נתח בשר ושמה אותו בצלחת, ודמעות גדולות ומלוחות זלגו עכשיו ללא מפריע. "אני לא אוכלת יותר 'כשר'. די – פיני. אני אוכל הכל. אני רוצה לעשות הפגנה. אני רוצה שהוא יביט הנה ויראה. אני רוצה שהוא יידע שהרבנים שלו עשו את כל החוקים בשביל הבעלים, בשביל הגברים. אני רוצה שהוא יכעס עלי, ריבונו של עולם, ששכח את הנשים. בשביל זה אני אוכל הכל, הכל..." שלושה ימים ישבה ז'וליה לפני צלחות מלאות כל טוב, ורעבה. ביום הרביעי הוציאה את סירה הקטן ובישלה בו ביצה בעגבניה וקפה שחור ומר. |