5.11.66
בכפר עוד מתנוססים פלקטים אדומים. רק רשימה קומוניסטית תייצג את האינטרס של המיעוט הערבי – אומר הפלקט.
רק הקומוניסטים ידאגו לפלח – שהסוחרים לא ינצלוהו – אומר הכפר כולו.
"יופי של סחורה," אומר הערבי "חברה, לתת לך שני קילו? האמיני לי שכדאי לך. יופי של סחורה."
משני צדי הכביש מצטופפות מכוניות זו ליד זו. איש לא יעז להיכנס לחיפה, או לצאת ממנה בכיוון תל אביב, מבלי להתעכב ב"שוק הירקות והפירות" הזעיר שיוצרים שני הדוכנים העשויים ארגזים ושאר ירקות, שעם הכביש הראשי לפני הכפר הערבי.
קונים עגבניות, קונים מלפפונים, קונים תפוחי עץ, אגסים, חצילים, קישואים, בצלים, פלפלים, תפוזים... קונים? – חוטפים. תוקעים ידיים בתוך ערימות גדולות של פרי וירק וממלאים שקים. וערבי שוקל, וגם אשתו הראשונה, השנייה, השלישית והילדים מן הראשונה והשנייה והשלישית – והאב מצד זה ומצד זה - כולם ממלאים שקים.
האנשים אוהבים לקנות אצל הפלח. מאז ומתמיד אוהבים הם פרי וירק "אמיתיים" שגידלו ידיים של עובדי אדמה, של בשר ודם ולא איזה מכונות בלי נשמה. וזה יפה. אני מתכוונת, האהבה הזו יפה ומבורכת ולא ייפלא שיש אנשים הנוסעים באופן מיוחד מרחק די רב, לקנות אצל הפלח.
"התפוחים ההם, איך קוראים להם?"
"יונתן, חברה, יש לי גם דלישס, יש אלכסנדר הגדול."
"איך אתם קוראים להם. כלומר איך קוראים לתפוחים אלה בערבית?"
"פאטמה. את יודעת?"
פאטמה מרימה ראש תוהה:
"מה פתאום?"
"התפוחים אינם גדלים אצלכם?"
"מה פתאום? קצת בננות גדלות אצלנו, אבל, ככה, כל מה שאת רואה כאן, חברה, גדל ב"תנובה" או אצל האיכרים בזכרון, בבנימינה – ואנו קונים אצלם..."