19.1.73
הפצירו בי וחזרו והפצירו שאבוא לראות מפעל חינוכי חשוב. שלחו איגרת, טלפנו, שאלו אצל ידידים למה הבטחתי ואיני מקיימת – וכך, שבת אחת ויתרתי על המנוחה ונוסח צה"ל הלכתי לחפש טרמפ בכבישי הארץ הנדיבים.

היעד היה שלושים-ארבעים קילומטר מתל אביב. ועוד בדרך צדדית... ומי שאין ברשותו מכונית צמודה, יודע מה זאת לנסוע בשבת, בכלל, ובדרך צדדית בפרט... החיילים שלנו יספרו לכם מה רע ומר לעמוד על הכביש ולצפות להסעה (ובייחוד בשבתות), ולראות מכוניות עוברות על פניך עמוסות במשפחות שלמות או בזוגות יושבים כיונים הומות. 

"כל העולם" נוסע במעגל סגור של מותרות, ורק אתה בחוץ...

אבל לחיילים עוד יש תקווה. חבים להם חוב! מה שעובר על ציווילי ב"מעמד-לא-מכובד" זה – אין לתאר במילים. שנאתי את הממשלה הסוציאליסטית שלנו שמשלמת מס שיעבוד לדתיים בקואליציה ומזלזלת ברוב רובה של האוכלוסייה הלא דתית ובחברי מפלגת הרוב שבעצם כוננה את הממשלה, ואינה דואגת לתחבורה ציבורית בשבתות. כעסתי על צה"ל שאינו אוסף במכוניותיו גם אנשים סתם שמצווים לאסוף חיילים בדרכים, התקנאתי בחיילים שאותם אוספים – נשבעתי בכל מיני שבועות של נקמה כאשר אשוב להיות יושבת ליד ההגה – ואז – אז נעצרה מכונית של דודתי, אספה אותי ושאלה לאן.

*

הגענו למקום הכנס והמקום גדול ורחב. גנים ודשאים ובניני ציבור ומבני מגורים – ולך דע היכן מתקיים הסמינר לעולי רוסיה. אחרי נדודים פניתי לרחבה ועליה ריכוז גדול של מכוניות "לבנות" ובלי כל בעיות מצאתי את האבדה. 

מודה ומתוודה: צרפתי אותם לחשבון "הנקמות בגויים".

את האיש שבגללו באתי – לא מצאתי, לעומת זאת מצאתי את האקדמאים הרוסים ושעה שישבתי והקשבתי להרצאה על מדיניות הקרקעות בישראל, על טהרת הרוסית, הסתכלתי בפני העולים המעטים שמילאו את האולם והבנתי שלא צריך היה לצפות כי יהיו כאן רבים.

עולי רוסיה, המחרפים את נפשם להגיע הנה, בשבילם סוציאליזם משמע דיכוי, אנטישמיות, דיקטטורה. עד שהם יתפשו את מהות הסוציאליזם בעולם החופשי – ואת הימניות של השמאל שלנו – יעברו הרבה שנים. בכל אופן, עתה, רוב רובה של העליה הזו הוא לאומני, בעל נטיות רוויזיוניסטיות, ואם היינו הולכים לקלפי היום – היו רוב הקולות הולכים לגח"ל (אפילו לאחר המריבות המשפחתיות ופרשת עזר ב"חרות").

מובן שהמימסד דואג. עם כל אהבתו את העליה הרוסית, ודאי ידע המימסד להגיש לה עזרה בצורה כזו – שהעולה ידע למי הוא חב את חובו. מי סידר אותו בעבודה, מי סידר לו מגורים. מי דאג לקליטה חברתית, במי תלוי קידום בחברה ובעבודה ובייצוג...

אלה שבאו אל הסמינר אולי כבר תפשו את הפרינציפ. בכל אופן, רובם נלקטו במוסדות הסתדרותיים או חצי-הסתדרותיים, ואיפה-שהוא רגילים הם לחשוב שישנו איזה פנקס פתוח וישנה איזו יד רושמת – והלב קצת מתבייש שאנשים שלא פחדו לשבות לרגלי הקרמלין ולהיכלל בכל מיני רשימות שחורות שמזכות בנסיעה חופשית לסיביר, להינמק בבתי אסורים ו"בבתי חולים" – פוחדים בביתם בארץ המיוחלת...