25.1.74
היא לובשת ממשות – המילה "פינוי". ממשות שאינה נעימה לעין, שצובטת את הלב.
רק לפני זמן קצר כשהסתננו לאפריקה האסורה-לנשים והגענו אל התעלה מול הארמיה השלישית, מקום שם היו מעבירים מזון אל הכוח המצרי הנצור ראית מזה סוללה, גאה וגבוהה, מתוחה בקו ישר מול עיניך. במרווחים קצובים פרצות בסוללה ולפניה משטח חול ואנשים לבושים חאקי דק רועדים ולא רק מקור. אפילו מרחוק יכולת לראות את הבהילות המלווה את הפחד. יום יום בעת העברת האספקה היו יוצאים חיילים מצריים על דוברה, מגיעים אל הסוללה שבצד המערבי של התעלה עוברים בדיקה קפדנית של איש צה"ל ואיש או"ם עוברים אל "מעגן" סמוך להעמיס מים וקמח וירק, וסוכר וכו'. בצד שלנו, כלומר, בארץ גושן, היו מסתדרות שורות ארוכות של משאיות. חיילים ישראלים במלבושים השובבים שלהם, חיילי או"ם "מגוהצים" שלא שזפתם השמש, וחיילים מצריים שעיניהם מתגלגלות ופניהם רציניות וראשם מורד ועם זאת, שמחה והמולה ויריד שלם. עכשיו שקט. אין מכוניות, אין מזון, אין יריד...
עכשיו, על הסוללה שממול ששום ראש לא העז להציץ ממנה מופיעים ראשים. הרבה ראשים של חיילי הארמיה השלישית. במשקפת השדה ניתן לראות שהם עדיין רועדים אבל רק מקור. עמידתם חשופה לחלוטין, תנועות ידיים מופגנות, משחקים, ריצה היתולית, כפות ידיים מתקרבות אל הפה הצועק אל מעבר מזה קריאות שונות. תרצה, משמעותן שלום. תרצה – קריאות ניצחון.
והפנים אינן שמחות
הבחורים שלנו יודעים לספר על קול ששון וקול שמחה שבקעו משם בלילה בו נחתם הסכם ההפרדה ובלילות שאחריו.
"אצלנו," שתיקה."
אינכם שמחים שזה נגמר, שתשובו מכאן הביתה?" אנחנו שואלין קצין צעיר, סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת ירושלים.
הקצין אומר שהוא שמח, ופניו אינן שמחות.
קצין, אחר שלחם בסיני, שהיה בין הבולמים ושיחידתו תישאר, כנראה, גם עתה עוד חודשיים רבים בחזית אשר בקו החדש – יצא לראות את ארץ גושן בפעם הראשונה, בטרם יחזירו את הרצועה שכה נאבקנו עליה. עד עכשיו לא היה סיפק בידו לעשות כן. הקו עליו הוא יושב עדיין חם גם בימים אלה. להרבה כוחות נפש הוא נזקק כדי לא להשיב להתגרויות הרבות מצד הכוחות המצריים היושבים מולו. ומאז הפסקת האש היו ביחידתו נפגעים, פצועים וגם שני הרוגים. ומעבר לגדר, בשטח ההפקר, עדיין עומדים טנקים שרופים וגויות חיילים ישראלים מצויות בתוכם, ולא ניתן לגשת אליהן. אותו איש עשוי ללא חת והוא גיבור מלחמה והוא איש צבא ותיק היודע לגרום לכך שיצייתו לו והיודע לציית לפקודות והוראות שניתנות לו. והוא עומד מול הסוללה שמאחוריה פרושה הארמיה השלישית, ואינו מצליח להסתיר את כאבו ואכזבתו.
"שנים – הוא אומר – בנינו את הביצורים שממול. שנים רבצנו בחולות ההם והסתכלנו משם הנה במשקפות. עכשיו נלך מפה ונלך משם... עד שלא רואים בעיניים ממש – לא מבינים..."
ה'לוף' האחרון במוצב קיסינג'ר
קר ורוח קרה חודרת אפילו מבעד למעילים החמים. הבחורים הצעירים שבמוצב קיסינג'ר במחפורת ליד התעלה, מטגנים על מחבת ופרימוס עשן פרוסות לוף. בתוך המחפורת גם שם רטוב. והסוללה שבתוכה חפורה "דירת הפאר" של החיילים הנערים בוצית וחלקלקה. זה לא כיף לשבת שלושה חודשים כעכבר שדה. עד שבאו הגשמים עוד איך שהוא ניתן היה להעביר את הזמן במשחק השש בש ובשיחה היתולית ולהשתובב "בחצר". עכשיו מוכרחים להחבא בתוך החור. הבחורים שמחים, מה יש להגיד, שמחים ללכת הביתה. "מטגן הלוף" קורא לחבריו לצאת מן הבור: "בואו, לוף נוסח הילטון!"
"קדימה!" – אומר אחר בחצי לעג – "הזדמנות אחרונה לאכול לוף מטוגן."
"אתה עוד תתגעגע לימים היפים שעשינו כאן. והבטן שלך עוד תאכל כל כך הרבה לוף... אם תרצה ואם לא תרצה. זה בכלל עוד לא נגמר..."
האדמה רועדת
כשהמכונות הגדולות נעות – רועדת האדמה. טרקטורים ענקים, דחפורים, מכונות ענק עם מנופים ארוכים. כל הארץ כמו נתרוקנה מהם, וידוע סיפורם של העוסקים בעבודות עפר, פורצי הדרכים, סוללי הכבישים, בוני הבניינים ומקימי המבנים הטרומיים. ידוע עד מה קשה מנת חלקם של הבונים באין כלים במידה מספקת כדי להתחיל בעבודות פיתוח, כדי להמשיך בעבודות שהוחל בהן. ידוע גם מה יקר ונדיר שירות זה של שימוש בציוד כבד שכבר מישהו מצליח להשיגו. אבל, כשחוצים את התעלה ומגיעים אל ארץ גושן ורואים את השימוש שנעשה בכלים הללו, מוכרחים להודות שבלעדיהם אי-אפשר. בלעדיהם אי-אפשר היה לפרוץ את הדרך, למתוח גשרים. להבקיע דרכים חדשות לכוחותינו, ואפילו בעלי הכלים מבינים זאת ומוצאים נוחם בעובדת היות הכלים שלהם לתועלת בטחונית.
לא פעם ראיתי קבלן לעבודות עפר מחפש אחרי הכלי שלו, ולאחר שמצאו בסוף העולם ניגש אל הכלי, נותן לו לטיפה ומבקש מן החייל הצעיר המפעיל אותו לנהוג בו בדרך ארץ ולהתייחס אליו במידת הרחמים.
עכשיו פוגשים בכלים הללו ופניהם מזרחה, בחזרה לארץ ישראל. והם נושאים עליהם מטען מוזר מאוד לגבי ציוד כבד, הם עמוסים במזרנים ופק"ל.
ציר חיקי על הר עתאקה
כשלושה חודשים ישבו כוחותינו על גאבל עתקה, 875 מטר מעל פני הים. ישבו מרופדים היטב בבגדי הסבים כמו בתוך כסתות של הסבתא, ועדיין היה להם קר וזאת בימים החמים שבמדבר. עכשיו משתולל על ההר הגבוה הזה קור אימים שפשוט קשה לתארו. הקוטב הצפוני הוא כלב הם אומרים. היו מחליפים אותם מדי פעם, ועד שלא היה בא מסוק לקחתם משם או לשם אין יוצא ואין בא. אין יוצא ואין בא לבקר אצלם אלא בדרך האוויר. גם את המים היו מטיסים אליהם. גם את המכוניות, את האוהלים, הנשק והתחמושת... הכל הורד מן השמים.
קיים קשר מתמיד בין חייל ויחידתו. בכל זאת היה יורד לפעמים פחד קטן לשכון בלב. שהנה יום אחד יזוזו הכוחות, וישכחו אותם על ההר. היו מתלוצצים כך בינם לבינם. ובכל הלצה יש יותר מגרעין של אמת...
עצם העובדה שאתה יושב על הר שחור וגבוה כשמימינו ומשמאלו ומאחוריו יושבים המצרים, והמשקפת שלהם מלווה אותך ואת תנועותיך ורושמים שם כל תזוזה, מקפיאה את הדם אפילו ביום חמסין. אבל, החיילים שלנו, אפילו הקשוחים שביניהם, הם פייטנים ממש. מתפארים ומתפעלים ממראות הנוף, השקיפות הבהירה, השקט שעל ההר.
ואף כי מעולם לא חשבו לספח את ג'אבל עתקה, חשבו הרבה מה לעשות כדי שהכוח היושב על הפסגה יהיה עמו קשר יבשתי ולא רק קשר עין ומעוף המסוק. ולא חשוב בכמה יעלה הדבר.
והקשר קם והיה. יחיעם, סגן בעל ראש שיבה ועיניים בהירות ופנים שחומות וחיתוך דיבור של בן העמק, קיבל על עצמו את המשימה. וכאשר פגשנו אותו בדרכי מדבר גושן, לא יודעים אם לשמוח ואם להצטער על מצעד העזיבה הנע אל הגשרים בכיוון סיני, אמר חיקי: ...ובג'בל עתקה הייתם?"
"איפה ניקח מסוק?"
"מי צריך מסוק. אפשר להגיע במכונית."
הר שחור פראי ודרך לבנה
מן הכביש מוביל שביל שנכבש זה עתה, והעובר בבקעה זרועה חלוקי אבנים אפורות וגדולות עד שמגיע לרגלי ההר. ומשם עולה ומטפס מעלה מעלה בזוויות תלולות שכמותן טרם ראיתי. דרך בתולית בלובנה. הר שחור פראי ודרך לבנה וצעירה חותכת אותו. היא מעידה, הדרך הזו, על תושיה, על העזה ואפילו על חוצפה, לשנות פני בראשית. חיקי שינה את פני ההר הזועם בעזרת כוח קטן. שניים וחצי טרקטורים, חמישה בחורים, כיתת חבלה, ושתי "זלדות" להבטחה.
"הטרקטוריסטים המבוגרים אמרו, חיקי אתה בכלל משוגע. עם הכלים האלה לעלות בשיפוע כזה חד זה איבוד לדעת. אני לא עולה. ולא הועילו טענות ומענות שאי-אפשר להקיף את ההר ולעלות עליו בשיפועים קטנים כיוון שרק חלק קטן מן ההר בידינו. ואז, מצאתי חייל צעיר שיודע לנהוג בטרקטור. הוא סמך עלי, עלה על הכלי ועשה את המלאכה. ואני – כדי להגביר בי את רגש הביטחון, ושלא יתחיל לפחד מן התהום החזקתי את ידי על הטרקטור והלכתי איתו את כל הדרך, ומעי מתהפכים ממורא."
7 קילומטר דרך הבקיע "כוח חיקי" לגובה של 875 מטר במשך 21 יום. והיום מתנהלות שם מכונות כבדות ומשאיות וג'יפים, ושוב לא צריך לקיים את הקשר עם הבחורים היושבים על ראש ההר, "העיניים של סיני", בדרך האוויר. והבחורים היושבים שם למעלה שוב אינם צריכים לפחד שיסוגו וישכחו אותם. אפשר תמיד לרדת מן ההר אפילו אין זה פשוט כל כך.
השלטים עם שמות המוצבים העליזים נצבעים בצבעים טריים. המחנה מתקפל. מקפלים את החוויות שצברו כאן בימים הארוכים של ישיבה בשמים. "רואים את תעלות המים המתוקים, את התעלה, את האגם המר ואגם תמסח, את בוסתני המנגו והאבוקדו ושדות התירס ובקתות הבוץ, שמקבלות איזה חן פסטורלי שאין להן כשעומדים לידם בשפלה, ורואים את העיר סואץ ואת עדאבייה ואת הספינות התקועות בנמל וצריחי מסגדים ובתי קברות וציפורים לרוב ומחנות צבא עוד מימי הבריטים ומחנות צבא שלנו ו"ישיבת פאיד" ואת הארמיה השנייה והארמיה השלישית ואת כוחותינו עד המיתלה ומעבר מזה עד קצה האופק.
"מה אני אגיד" אומר חיקי החק"ש מן העמק – הוצאנו את הנשמה עד שראינו את הדרך הזאת. כולם אמרו משוגע, המהנדסים המצרים לא עשו פה דרך והם ידעו למה, ואי-אפשר, פשוט מאוד. עכשיו כולם באים לראות את הפלא ואני מתפוצץ. אי-אפשר לקפל דרך."
"נו טוב, אתה לא אחראי לפוליסי, החליטו להחזיר – מחזירים. לפחות שתיתם לחיים כשגמרתם את הדרך? נתנו לך איזו עליה בדרגה?"
"מה אני צריך דרגה?!"
ג'יפ מתקדם לעברנו, עובר אותנו, נעצר – ומן הג'יפ יוצא ראשו של קצין בעל דרגה גבוהה:
"שיכה אותי הרעם. מה אתה עושה פה, חיקי?"
"הנה, זהו. אף אחד לא יודע. אף אחד לא זוכר."
"המצרים יזכרו אותך לטובה..."
ליד מדורה בסואץ
גשם כבד יורד על העיר עיוורת החלונות. סואץ שוממה יותר מתמיד. מדורה קטנה דולקת וחיל של או"ם וחייל ישראלי יושבים ברחוב והגשם יורד על פניהם, על בגדיהם.
"רוצה קצת קפה כדי להתחמם," שואל החייל הישראלי ומגיש ספל חום מאוד שהיה פעם עשוי פלסטיק לבן, ושלושתנו יושבים בגשם.
"מה שמך?" אני שואלת את החייל הישראלי והוא משיב. אבל לא לפרסום. בבית לא יודעים שהוא בסואץ.
"אתה שמח שאתה חוזר הביתה?"
"אני שמח לחזור הביתה ואני עצוב לעזוב בצורה כזאת."
"אתה לא שבע רצון שכבר בא הסוף?"
"אני יושב כאן שלושה חודשים והייתי מוכן לשבת כאן עוד שישה חודשים, עוד שנה... לו הייתי בטוח שנגיע לסוף, לשלום. אני לא מבין מה שקורה."
"לא הסבירו לכם?"
"לא הסבירו. המפקד גימגם משהו. לחצנו אותו אל הקיר, הוא הודה שלא הסבירו גם לו, שגם הוא אינו יודע. שאם אומרים שעשו הסכם סימן שזה טוב, שבצבא לא שואלים."
"אתה איש מילואים?"
"בטח."
"במה אתה עוסק?"
"תגידי, עסקתי. עסקתי באדריכלות, סגרתי את המשרד."
*
באחת המפקדות עוסקים בכינוס החומר לקראת "סגירת החנות". מי מתקפל ראשונה מי יבוא אחרי כן, אפילו מסירים כבר את הכתבות המשעשעות ואת גלריית היפהפיות מן הז'ורנל ששלחה רעיית הנשיא.
אחד, אזרח בעל עין מעריכה שואל מה יהיה עם בתי הזיקוק והציוד ששם? ומה יהיה עם תחנת הרכבת? והמכון הזה שראיתי בדרך, לא תרימו את זה?
"לא מרימים שום דבר. אלה הן ההוראות, לא מחריבים יותר שום דבר, זהו."
"שיגעון," אומר השמאי. "המצרי לא היו נוהגים כך."
מיסדר הטילים
עכשיו כבר מותר לגלות שבמדבר הזה מצוים טילי שילוח לרוב. "סאם 2" ו"סאם 3" ומי יודע עוד איזה מספרים חזקים מצוים שם. אפילו עין ציווילית שאינה מורגלת בציוד בטחוני ושאינה מבדילה מרחוק בין מגדל קידוח למסוק, לומדת להבחין עד מהרה בטילים הענקיים האלה בשטח והם "רוכבים" על משאיות בגאווה שותקת כאילו היו אנדרטאות ולא מכונות תופת והשמדה. מצוים גם בונקרים של כל מיני מפקדות המזכירות סרטי ביון ומתח, ומה שלא טופל בו עד עתה לא נוגעים בו, יש היודעים להסביר מדוע וכיצד נכללו בהסכם הפסקת האש או לא נכללו, ואם יש בהם סכנה ואם אין בשל ניתוק מרכז הבקרה, אבל אם כך ואם אחרת, מוזר מאוד לראות שדות שלמים עם מסדרי-כבוד של אותם כלי משחית נוראים ופניהם מזרחה.
הצבא מתקפל
הערב יורד / עלי אופק בוער / רוחות בצמרת הרטיטו..." אנחנו שרים וצמרות העצים שעם רצועת התעלה עונות אמן אחרי השיר. התחלנו את הטיול, כמו רבים אחרים שבאו לראות את ארץ גושן בטרם יחזירו, במצב רוח טוב. אבל בדרך חזרה שרנו רק שירי אבלות, שיירה ארוכה של מכוניות ומכונות נעה מזרחה. פינוי. נעים לבטח על הגשר היבשתי שצמח והיה לעובדה למרות הזעקות. בסמוך רואים את "גשר ג'וני" ו"גשר יהודה" ועוד גשרים שנבנו תוך פריצה וקורבנות לרוב, הצבא מתקפל. מן הצפון זורמות מכוניות ומכונת גדולות וריקות שישובו עם האנשים. פינוי. אבל חיילים ממשיכים להגיע מן הצפון, החופשה נגמרה והם חוזרים וזורמים למחנות, למוצבים, לנקודות תצפית מרוחקות. יורדים בצמתים ועומדים ומחכים בסבלנות לטרמפים, הכל כרגיל. להקות גדולות של שחפים חגות נמוך, נוחתות בשורה חזיתית ארוכה, כרושמות קו לבן על קו המים המשחיר.
ב"מועדון" מעבר מזה של התעלה
מצד זה של התעלה. בסיני. רוח קרה שלא ממקומותינו. מתוך דובונים. מתוך מיני סרבלים נפוחים כחולים מציצות עיניים מחייכות. עד שניתן לזהות את המכורבל לפי קול תרועה "אהלאן" עוברות דקות ארוכות. אחר כך נופלים שני ה"דובים" זה בתוך זרועותיו של זה וצוחקים חצי שעה, וצחוקם לא רק נשמע אלא גם נראה לפי הבל הפה החם העומד בקרה.
"מכה לא כתובה, הקור הזה."
על כן היא לא בסדר. דם – ידענו דם. צפרדע – יש; כינים? – יה-בה-יי; מכת בחורות – אף בחורה לרפואה."
"טמבל – בכורות. בכ"ף."
"אני מבכר בחורות בחית. חה-חה-חה!"
בין כה וכה מוזמנים להיכנס ל'מועדון'. ובפנים – "פלאז'ה". יושבים בחורים בחולצות ושרוולים קצרים ו"משתזפים," לחומו של תנור תוצרת בית. חבית ישנה וארובה עשויה מקנה שלל, והמבנה עשוי קוביות קוביות, ארגזי תחמושת ריקים. ועל הקירות.. תרבות הגוף.
"לא התכוננו לביקור של גברת," מצטדקים החיילים.
יש ביניהם בני עשרים ובני שלושים ובני ארבעים וכל השנים שביניהם. ואחד בן 49. לא רוצה ללכת הביתה, אף פעם... אחד עוסק בעבודות עפר בקנה מידה גדול, ועכשיו הכלים שלו "מטיילים" בגושן... לשני בית מלאכה לנעליים בקנה-מידה-קטן, שלישי חייט, רביעי – טבעוני. אכן זה לא המקצוע, אבל זו דרך חיים, ומשלח היד אינו חשוב על כן. אחד מורה, ואחד סטודנט למוסיקה. ואחר ימאי, ואחד נהג-דן ואחד מושבניק וכולם שיריונאים. ויושבים בקו מאז יום הכיפורים. זאת אומרת – אינם יושבים. הם לחמו הרבה וידעו קרבנות.
*
העמדה שלהם היא הכי-צפונית, ממש מרחק פסיעות אחדות מן העמדות המצריות. לולא המפקד היו שותים קפה בצוותא. המצרים שואלים אם רוצים קפה. וצועקים "אהאלאן", מעמידים את הרדיו שלהם באותה תחנה של הישראלים, ולפעמים ממשיכים בשיר שהוחל בעמדה של הדגל הכחול לבן. רוצים לשחק גם בדגלים. ינפנפו בדגלם המצרי והישראלים בדגלם. אבל המפקד אינו מעודד ידידות עם אויב. אפילו חתמו כבר על הסכם הפסקת אש.דיבורים לחוד, הסכמים לחוד, וביצוע לחוד. הכי כואב הוא הביצוע.
והוא מוסיף: "לא שוברים כלום. משאירים הכל. מה שלא לוקחים משאירים. אין אדמה חרוכה..."
"ומה יהיה עם המועדון?"
"נו, טוב. ובמקום החדש שאליו נזוז, לא נצטרך לו? נזיז אותו."
"ומה, אתם לא חושבים שזה נגמר. שהולכים הביתה?"
"מהפה שלך לאוזניים של אלוהים..."
בקו טסה - מיתלה
החול מתדפק על יריעות האוהל, יורד עליו כמו גשם שוטף. יושבים בתוך האוהל, עטופים בכל שניתן להיות עטוף בו – וקר. עוד בוקר וכבר מפהקים. ג'יפ נעצר. המפקד קופץ ממנו ובו-זמנית קופצים ומזדחלים חיילים ממחבואיהם ומטביעים עקבות טריים בחול החלקלק שרוחץ בגשם והוחלק ברוח. כל מי שאין לו תפקיד אותה שעה, בא ונדחק לתוך האוהל.
"שוב אני פה." אומר המפקד.
"אוהב אותנו בזמן האחרון..."
"אוהב אתכם תמיד אבל לא תמיד יש פנאי לבוא ולשוחח."
"אז מה חדש?"
"זה התחיל. ההתחלה של הסוף."
"הסוף שלנו?"
"אתה אמרת... הסוף של המלחמה. הסוף של הישיבה שלכם פה."
"הולכים הביתה, מתי?"
"הולכים. למקום אחר. הביתה אחר כך. אני משער שאנחנו נלך בעוד ארבעים יום."
"ואיפה יעבור הקו החדש."
"יביאו מהנדסים, מודדים, ימדדו, יסמנו. זבש"ם."
"מה זאת אומרת זבש"ם. בוודאי נועצו בך, במפקדים, איפה יעבור הקו. זה לא עניין כל כך חלק. יש הבדלים חשובים אם על הגבעה, אם בליטה זו או אחרת..."
המפקד בולע את המחנק בגרונו. מי נועץ בו. מי נועץ במפקדים המכירים את השטח כמו יולדת את תינוקה, כמו פצוע את גופו. לפחות לו שמעו מה יש בפיהם לומר. בשביל רגש הכבוד העצמי... מי בכלל טרח לומר לו ולמפקדים האחרים, מה יש לומר לאנשים: מי תידרך אותם ביחס להפרדת הכוחות. והחיילים שלהם אינם ילדים. אלה הם לוחמים ששפכו כאן את מעיהם. אלה ראשי משפחות, מנהלי מפעלים, ואפילו היו ילדים – לא צריך לומר להם בצורה מוסמכת?...
ואף על פי כן המפקד אומר. אוסף ומלקט ידיעות מן העיתון, הרדיו (טלוויזיה אין), פיסות מידע מן הנהג הכל יודע, הטבח שחוזר מחופשה ומישהו מן האורחים, עסקני המפלגה, הכניס אותו בסוד מטבחו הוא, תוך שנהנה מסודות מטבחה של המסעדה.
בעוד ימים יאספו את כל המפקדים לאספה גדולה, והרמטכ"ל ושר הביטחון ימסרו להם מידע מוסמך, אבל עד אז...
עד אז עושה כל מפקד לפי מיטב הבנתו, ומחייך חיוך של סמכות, כאילו ידע יותר אבל עוד לא הגיעה השעה, אינו מחייך חיוכים בלי כסות, פניו גלויות. ככה זה – אומרות – הפנים.
והזר הבא לראות אותם בשעה זו, עומד בפני אחד הפלאים של כח עמנו. והוא:
האחווה הזו בין איש השורה למפקד הישיר שלו. בלי שאלות מביכות. ללכת אחרי המפקד שלך ולהאמין בו. רק בו.