18.10.63
מי יכול היה לתאר לעצמו שהרחוב האומלל הזה, שהתחיל את הקריירה האורבנית שלו בפשיטת רגל של קבלן הבניינים על כרעי תרנגולת ובשטפון נוסח איטליה עם הגשם הראשון – ייהפך לרחוב ראשי. מי?!
על כן, משהודיעה לו, זו אשתו הקטנה והחיננית של יחיא, שנמאס לה לבשל מאחורי מחיצת העץ של הסנדלריה הקטנה, ולישון על היציע, ולקבל אורחים ב"ויטרינה", ולגדל תינוק בין "המטבח" למדרגות "חדר השינה" – הוא הבין לרוחה.
הוא כל כך הבין לרוחה עד שבתום שנתיים לקיום הסנדלריה עם המכונות החדישות שקנה מעולה חדש מגרמניה, והסאלון לנעלים, ובית המגורים, הכל בחנות קטנה בת 4 מטרים ברוחב ובאורך וקצת יותר בגובה – (ואל תשאלו כיצד זה ייתכן. כי זה ייתכן. במו עיני ראיתי) – הסיר את היד מלוח לבו ונכנע לתמרורי אשתו.
הוא מכר את חנות הכל-בה שאהב, וקנה לו ולאשתו, לבתו בת השלוש ובנו הפעוט יליד החנות, דירה של חדר וחצי ומטבח ואמבטיה ומרפסת. ושכר לעצמו מרתף צר ונמוך – (וכי כמה דרוש לו לסנדלר קטן?) – באותו בית ממש, בו היה בעליה החוקיים של חנות רשומה בטאבו.
הכל אמרו שליחיא יש מזל. בא לו אדם משכונת התקווה, לוקח הלוואה וקונה לו חנות קטנה באלפיים לירות ולא עוברות שנתיים והוא מוכר את החנות בששת אלפים (שש תלפים...) עכשיו הוא גם בעל דירה מפוארת וגם בעל חנות!
חיי, רבותי, כמה זה נפלא להיות מצליח. מה נהדר כשהכל יודעים זאת. איך מביטה בך האישה בעיני דבש ושקדים. שונא שלא יידע טעם זה...
והכל היה טוב ויפה עד שנפלה על הרחוב עינו הטובה של בנק, שאינו יודע מה יעשה ברווחיו הרבים והוא פותח סניפים בכל חור. וגם בחור זה, לא עלינו, ליד חנותו לשעבר של יחיא, ממש מעבר לקיר, נפתח סניף מצוחצח וקטן.
ראתה זאת הקונקורנציה ופתחה, ממול, סניף משלה, יפה וגדול משל הראשון. ראה זאת הראשון ונכנסה בו רוח רעה.
ככה! אנו נראה לכם. והם הראו להם. וראו זאת עמך ישראל, שאינם טיפשים, והתחילו לשחק בשני הבנקים המתחרים הרבים על טריטוריות, כמו בכדור רגל.
אתה נותן 20 אלף (והכל סביב חנותו לשעבר של יחיא) אז הקונקורנציה נותנת 25. אתה 25 – הקונקורנציה שלושים... ומשהגיע הכדור ל-35 אלף – נמכרה החנות – ממש מתחת לאפו של יחיא.
עכשיו יושב יחיא במרתף הצר שלו ועיניו תלויות ב"פיס" שלו, של 35 אלף – שחמק לו מבין האצבעות.
ככה זה – כשאין מזל – מספר הוא לכל בעל חור בנעל. ככה זה.
זהירות – אומרת הלקוחה – עוד תבלע מסמר.
הוי גברת, גברת. כמה שפה זה בלע כבר מסמרים – הוא נאנח – ובולע דמעה.
הכל אומרים שליחיא אין מזל. בא לו אדם ומוכר חנות, ברחוב ראשי תמורת חדר וחצי עלוב. איפה היה השכל שלו. איך לא ידע שזו פנינה. איך!
הוי רבותי, כמה זה נורא להיות לא-יוצלח. כמה איום כשכולם יודעים זאת. איך לא מביטה בך האישה בעיני דבש ושקדים.
אפילו שונא שלא יידע טעם זה...