19.10.70
מחרתיים, בשבת קודש, "יעלה המסך" על במה נסיונית חדשה לגמרי בבית האמנים אשר בירושלים. הנפשות הפועלות: אנשים קטנים מחימר, מחוברים אחד אחד אל גוף התמונה, דמויות חלולות השוטחות עצמן, מתקפלות נשפכות – – – כולן פרי יצירתה של הציירת והפסלת לאה מג'רו-מינץ.
כבר שנים אחדות, בעצם מאז מלחמת ששת הימים, נטשה לאה כמעט לגמרי את הציור ושקעה יותר ויותר בפיסול קראמי. ביתה, אשר בקרית היובל, אינו משמש עוד בית מגורים למשפחת מינץ בלבד. יצירי קרמיקה, וביניהם פרחי ענק פנטסטיים, כדים, פעמונים מסתובבים, עמודים בגובה של מטר וחצי, קטעי קירות תבליט שלמים, ובשנתיים האחרונות נוספה עליהם אוכלוסייה שלמה של אנשים קטנים ונשים-חוות, רחבות ירכיים וחלולות ראש, וכל אלה מילאו את הסטודיו אשר במרתף הבית עד אפס מקום, ופלשו לחדר האורחים, לפרוזדור, לחדרי השינה ואל החצר.
אדם הנכנס לבית מג'רו-מינץ, מפלס לעצמו דרך בין אוכלוסיית החימר וברכיו פקות. בכל אשר תדרוך כף הרגל מציץ ראש, גוף, פרח לא מעולם זה. שטח המחיה של המשפחה הולך וקטן – החימר משתלט על הבית כולו. ובין כל אלה מתרוצצים שני זאטוטים נוצצי עיניים, עם זמר על שפתיים וגיטרה ביד. דו-קיום במלוא מובנה של המילה.
כולם עוזרים
אליק בן השלוש-עשרה עוזר לאמו בשריפת הפסלים, הוא גם הצלם הרשמי, למן הצילומים, ועד לפיתוח והגדלה, גם לרליק בן העשר – תפקידים משלו, וגם האב, העו"ד יצחק מינץ, היועץ המשפטי של משרד התחבורה – סוחב, מוציא, עוזר לחבר את יצירות אשתו הקטנה רבת הדמיון, המרץ והתנופה – שאינם נותנים מנוח. כי לולא כן, קשה מאוד לתאר כיצד אפשר היה לחיות בבית הזה ולא להישבר או לשבור.
מה הריץ את לאה להשקיע את יכולתה, כשרונה, את שנות נסיונה הרבות בציור – בפיסול קראמי, חומר הידוע בעיקר בפונקציונאליות שלו, בשימושיו היום-יומי. איך הולך אמן ומפקיד את יצירתו בחומר-בן-יום כמו פרפר, שפסיעה בלתי זהירה אחת מנפצת הכל לרסיסים?!
הציור "נגמר"
ראית – טוענת לאה – מי אומר שחרס הוא בן יום ואין לו אריכות ימים? להיפך. זהו חומר שהזמן אינו משאיר בו אותות מחריבים. חרס אינו נרקב, אינו מחליק, אינו מאבד צורה. וכי מה מוצאים אנו לתעודה על ימים עברו בתוך תלי חורבות ומערות. על מה מתבססים ארכיאולוגים והיסטוריונים? מה משמש להם לתעודה, אם לא החרסים? למה בחרתי בקרמיקה? כי מבחינה מסוימת "נגמר" לי הציור, שהוא אמנות דו-ממדית. את התלת-ממדיות שבציור משיגים הרי על ידי פיקציה אופטית. מה שאני עושה עכשיו הוא ניסיון לשילוב בין הפסל התלת-ממדי לבין הציור הדו-ממדי. בקרמיקה אני משיגה גם צורה וגם צבע. צבע שאינו בא מעל, כשאול מן החוץ, אלא הנמצא, לאחר השריפה, בתוך החומר. נהפך לחומר עצמו. בפיסול קראמי, שלא כבפיסול באבן או בעץ, איני כבולה למה שמציע החומר. לא בהיקף, לא בנפח ולא במה שאפשר להפיק מן החומר הנתון. משוחררים כמעט מכל מגבלה והגבלה. האמן יכול לקרוא לדמיונו דרור, להתבטא במלואו. נוסף על כך, החימר הוא חומר זול השווה לכל נפש. גם הגבס זול, אבל הגבס דורש יציקה העולה בהון תועפות. ועוד – בגבס, כלומר, ביציקה שתבוא לאחר מכן, האמן תלוי באומן שיסיים בשבילו את העבודה. כאן יכול האמן לעשות ביצירתו מאלף ועד תיו. והוא יכול לפסל פסלים ככל שלבו חפץ. ואיזו שמחה היא לעבוד ככל שתאב נפשך. מחוץ לכל אלה אין עוד כחרס מתאים לאופיה ואקלימה של ישראל, ובייחוד כך בנופה של ירושלים.
פרחים דמיוניים
לאה מג'רו-מינץ, עורכת דין במקצועה, היא אמנית מחפשת לבטא את האדם, הפליטה הלא-ממוכנת בעולם ממוכן, כשהוא בבדידותו וברפיונו ובאותה עת מקיפה אותו בפרחים דמיוניים וצבעים המתעלים מעל לדפוסים שיגרתיים ומכניים.