23.7.76
מי עושה דבר כזה?
"אני, לו הרגו אותי הרוג, לא עובדת יותר," הודיעה לאה פיינזילבר לעולם, ריככה מעט את כתפיה ונסוגה פנימה, אל תוך הכורסה. "לא עובדת! אתם שומעים?!"
כל אימת שהיתה חוזרת ממס-הכנסה. היתה מחליטה החלטה: די! עד עכשיו הוציאה לעצמה את הנשמה, עבדה כמו חמור כדי לעשות כסף, עכשיו שיעבוד הכסף בשבילה. ואפילו לא זאת. היא תאכל מזומנים. וכי כמה זמן חי האדם עלי אדמות? הגיעה העת להתקפל. לשבת בשקט ולחשוב. בשביל מה כל הווג'ראס הזה. אה?
לאה היא קבלנית בניין.
בעלה היה שותק. לא אהב את משלח-ידה של אשתו – גם הוא היה קבלן אבל רק בתוקף היותו בעלה. נגרר אחריה. ממושמע.
הבנים היו כבר רגילים בזה והצהרותיה לא עשו רושם רב. היתה חוזרת מהרשות חיוורת, לבנה כסיד, רותחת כמו סיד בתהליך של כיבוי. הם יגידו לה. הם יחקרו אותה ולא יאמינו לה, שהרוויחה רק כך וכך. מי הם? גברים חלושים, שאין להם כוח לעשות פרוטה משלהם. יושבים מאחורי שולחן-כתיבה, אינם מתמודדים בחומר, אינם מסוגלים להרים שום משימה. ילכו מן העולם הזה והדבר האחד שישאירו אחריהם הוא גל אבנים על קברם. והיא – כבר עשרים וחמישה בניינים הקימה. כן כן, כמו שרואים אותה קטנה, מלאה, עם ראש שחור ונאה, ושמלה אלגנטית ושתי שורות פנינים על צווארה, ועוד סיכה נאה וגם צמיד תואם, כמו שרואים אותה עכשיו שותה קפה של חמש אחר הצהריים, פעמיים בשבוע, איש אינו מתאר לעצמו, שאותה גברת אלגנטית ונשית היא קבלן קשה-עורף, העושה מאמץ בל-ישוער לשבת שם, כמו אחת מעדת ציפורי הבטלה קלות-הראש. שלמעשה כל ראשה מלא בניין. על פיגומים היא מצויה... בנעלי-גומי שאינן מחליקות. מתווכחת עם קבוצות עבודה. צועקת על האדריכל שאינו מצוי במקום, שהוא טמבל ושהיא אינה יודעת למה היא משלמת לו. עומדת כסלע ביום בו יוצקים את הגג. בקיצור, את כל שלבי הבניה כמו עושה במו ידיה – כמו סחבה את כל שקי המלט ואת כל דליי הבטון – וכמו העלתה את החול והחצץ על גבה הנשיי הזה.
*
ואחר כך, אחרי שבנית כבר, ובניין מלבין במקום שם היו רק שמיים, איזו חורבה שהתרוצצו בה עכברים ואנשים שהעלו עובש בתוך החורבות הישנות הללו ורוצים לתת משהו לבנים ועם זאת לא להישאר ברחוב – עומדת היא ברחוב ומודדת שנה, שנתיים, שלוש שנים מחייה, שנוצקו לתוך תבניות של בטון, שתורגמו לחלונות ודלתות ורצפות וכיורים ברזים קירות שיגורו ביניהם, ייוולדו ויולידו. ישמחו ויבכו...
בואו לא נדבר על הכסף שהוא עושה, הקבלן – מישהו פעם חשב על חייו של הקבלן הקטן-הבינוני? על החומר שהוא מתמודד עמו, על ה"ברוכים" שהוא צפוי להם, על האנשים שהוא פוגש בוקר בוקר. על אותם גברים מיובלי ידיים ושרופי סיד, על המומחים שחלפו מן העולם ועל המתמחים שאך יודעים משהו אינם יודעים שובע, ואחר כך על הקונים שמוציאים את הנשמה, שאיזו מין תכנית היא זו, ואיזו מין בנייה. שבעד מה לוקחים כסף, בעד מה. שתוסיף כאן, שתהרוס כאן. שתאחד פה לחדר אחד גדול, ושם תסגור שיהיה לבן איפה לישון. איך עומדים ומוציאים לך את הנשמה ומעליבים לך את "היצירה" כתכסיס להורדת המחיר. כאילו אינך יודע שהבניין עומד ברחוב ראשי ויהיה שם רעש.
"אם אינכם רוצים רעש, תלכו לגור במושבה. במושבה אין רעש, כידוע. שם אין ילדים, ולא קמים שם בבוקר לעבודה, ולא אוספים זבל, ולא נוסעים במכוניות, ולשכנים אין רדיו, ואין מכסחות לדשא... רעש המכסחה נעים יותר מרעש של מכונית, הא!..."
*
אז אחרי עשרים-שלושים שנות עבודה מפרכת ושבירת ראש במאניפולציות כספיות, וקואורדינציות בין פועלים ומומחים שאינם ומריבות עם העירייה, יבוא איזה פרצוף שקוראים לו פקיד שומה ויישב על ראשך כמו שותף, ועוד שותף שאינו מאמין לך שמתייחס אליך כמו אל גנב.
"כל הכבוד שאת גברת, אבל אצלנו את נחשבת כמו גבר. בענייני עסקים מדובר פה. אז גברת נכבדה, את יודעת, שלמדינה יש צרכים. את יודעת שיש צה"ל ויש פער וצריך לחנך את הדור הבא, ויש צרכים של חינוך ובייחוד שצריך לקלוט עליה – ובלי עליה לא יהיה לך למי למכור את הדירות, ואת יודעת שיש עדות, וצריך לחנך את העדות הנחשלות, אחרת אין לנו מה לעשות פה, במדינה הזו. גם אם יבוא שלום, תאכל אותנו מלחמת המעמדות והעדות – אז אם את יודעת שיש כל אלה, את בטח יודעת שיש גם חוק. יש כנסת וצריך"...
וצריך לפרנס את חברי הכנסת, ואת הפקידות ואת הממשלה וגם אותך צריך לפרנס, וכל זאת צריכה לעשות מי – אני, לאה פיינזילבר, שלא יושבת מאחורי שולחן ונלחמת בשינה המתוקה אלא עומדת על פיגומים! ומי יבוא ללמד אותי מה לעשות למדינה הזאת, לא אחד כמוני, שעומד ובונה, אלא אחד כמוך, שיושב פה בחדר ממוזג וחושב לו: תראו אותה תראו, אני גבר ובקושי מרוויח כדי קיום אשתי ומשפחתי, והיא אישה, ואפילו כבר די קשישה, והיא משלמת יותר מס-הכנסה ממה שאני מרוויח במשך שנתיים...
"גברת, כבר עכשיו אני קם ומתחלף איתך" – אומר הפקיד.
אדוני, - אומרת לאה, - וגם עם השנים שלי אתה מוכן להתחלף איתי? וגם עם הבעיות שלי אתה מוכן להתחלף, וגם עם המחלות? בשעה שאתה עשית לך את הסנדוויץ' שלך, וצעדת לך בשקט למשרד שלך, ועשית איזו שביתה קטנה על כוס קפה – אני ייבשתי את מוחי בבניית הארץ הזאת. בדיוק ככה. אז אתה תלמד אותי אהבת ארץ-ישראל, חובת האזרח למדינתו? יש לך הרבה קבלניות בנין? יש לך אחת ויחידה. במקום לבוא ולקבל תמיכה מן הממשלה, היא משלמת לה. אישה שכמותי כבר לוקחים לטייל. כבר מקיימים אותה. כבר חושבים איך להעסיק אותה, את הזקנה הזו. אז הזקנה הזו בונה לך מקום לאהוב ולריב, לחלום ולהתאכזב, להיוולד ולמות – אז אתה תבוא להטיף לי מוסר? להגיד לי מה לשלם וכמה? מי אתה בכלל?!"
פעמים היתה אומרת. פעמים היתה רק חושבת. בעיקר חושבת, או אומרת בחינחון וחיוך – וכולה רועדת שם בפנים. וחוזרת בפנים חיוורות ובהחלטה נחושה: יותר היא לא בונה. וכבר למחרת היום היא שוב על הפיגומים. "זה יהיה הבניין האחרון" – כל פעם מחדש. על כן דבריה חדלו לעשות רושם. ושני הבנים שלה ושתי הבנות היו גאים מאוד באם הזו, קבלנית הבניין האחת והיחידה בארץ. פה ושם מספרים, שיש עוד קבלניות בניין, אבל הללו היו נושרות ונעלמות במרוצת השנים, ונשארה רק אחת בעלת ותק, מנוסה, יודעת ובעלת לקסיקון של צופנים המובנים רק לבונים. יושבת בחברותא עם קבלנים ומגלגלת שיחה, ומסביב להם ניצבים הבניינים שלהם ומדברים בעד עצמם. כל אחד יודע על מיבנהו של העמית, יודע איך בנה, כמה מכר, איך מימן, מה מתכנן – מין מועדון, כמו "בית-סוקולוב" ביום שישי, שבאים ומביאים לשם את עצמם ואת יצירתם. לא צריך לדבר – כל אחד יודע. ואם לא קרא את האותיות הקטנות, ראה את הכותרת.
*
"אידישע גזלנים, אחרי ככלות הכל. אפשר לחיות איתם" – אמרה – בכל זאת, מתקיימים, בונים, מתרגזים, משלמים ובבנק יש לימים נוראים, לימים של זקנה, יש איזה 'קניפעלה', ולא נצטרך להגיע לידי בקשת עזרה – לא ניכלם, כמו שאומרים. לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על כך, שאדם צריך לדעת לאזן את חייו. כך וכך לחיים עצמם.
לחשוב, שאף פעם לא היה לי פנאי של ממש בשביל הילדים שלי. לחשוב, שאף פעם לא היה לי פנאי בשביל הנכדים שלי.
אף פעם לא היה לי פנאי להיות סבתא –
עכשיו לנכדים שלי אין פנאי להיות נכדים.
בשבילם אני קבלנית.
"עכשיו אני עושה לי אנדולציה, כשהפנים כבר מיובשות. אז, כשהייתי צריכה לעשות, היתה יציקה של גג. לא היה פנאי לשבת במספרה, כי שעת עבודה שלי היתה יקרה מדי... אז שהם ימשיכו לעבוד, הגברים. אני יושבת עכשיו וחושבת מה עשיתי עד כה. מביטה, שיש שמש, מנסה להחזיר לי את הנכדים, לשמוח בעוגה שאאפה. מנסה להחזיר לי את הגלגל לאחור. ולמען האמת, לא הולך לי."
*
כנגד מה הדברים אמורים – כנגד בתה הדברים אמורים. שעובדת היא כמו חמור באוניברסיטת הנגב. שארבעה ימים בשבוע היא שם, באותו נגב מייבש, ושלושה ימים היא כאן, הורגת את עצמה בביתה להיות עקרת-בית ואמא. צריך ללמוד, להתקדם בחיים, צריך להכין הרצאות, צריך לבדוק עבודות. עד שיש לה פנאי לראות את אמא שלה... ואז צריך לקבוע ולרשם ביומן, משעה זו וזו, כמו אצל רופא שיניים. ויושבים עם הבת – והראש שלה במקום אחר.
*
"תשמעי ממני. תעשי סטופ! ותעשי אותו עכשיו כשאת בת ארבעים. עוד שנה ואיחרת את המועד. את שומעת מה שאני אומרת? אל תהיי חמור-עבודה כמו אמא שלך. תשמחי בבעלך – תשמחי בילדיך. אל תראי בם מעמסה. הנה עכשיו, אפילו אעמוד על הראש, האם אני מסוגלת ליהנות מעבודתי? אין בי אפילו מצב-רוח ליהנות ממנה. וכך יהיה גם איתך. מכרתי לכם את המגרש בשעה טובה ומוצלחת, קחי חלק מהכסף, קני צמודים ותשכחי מהם, וחצי קחי ותעשי לך פינוק. אל תעבדי שנה! ואם תעבדי, אז רק קצת. יומיומיים בשבוע. ובשאר הזמן תעשי לך אונדולציה, ולכי ושבי עם כל הקאצ'קעס בבתי קפה. קני לך בגדים יפים, את הבגדים הכי יפים תקני לך, ואל תביטי על מחיר. תקשטי את עצמך, כי הנעורים הנה הם פה, והופ ואינם. אל תקני מציאות ואל תיקחי תופרת הביתה לחסוך – ואל תרוצי לשוק לחפש מציאות. אל תהיי כמו אמא שלך, את שומעת?
"קני לך מכונית יפה, מכונית שנוח לשבת בה. קני מכונית-ספורט אדומה. למה לא? נורא מוצא חן בעיני – ואף פעם לא הרשיתי לעצמי. מכונית-ספורט אדומה תקני לך, עם שני מושבים. את ועוד אחד על ידך – והמבין יבין. לא צריך לסחוב ילדים – הם כבר גדולים. לא צריך לסחוב אפילו את אמא – תאמיני לי. ולא צריך טרמפיסטים שמשאירים סיגריות. כן, העיקר, תקני לך רהיטים. כמו שרואים בסינמה תקני. רהיטים שהולמים אותך. כורסאות שעומדות באמצע החדר ואפשר להרים עליהן רגליים. וספה יפה. ובאר. תחיי כמו מלכה – למה לא? יש לך. מכרתי לכם את המגרש שנתתי לכם.
"אני, אם היום יבואו אלי עם מגרש זהב – לא קונה. לוא ידעתי שאפשר להרוויח בבניין שלושה מיליון – לא נוקפת אצבע. נסו לקנות יום אחד נוסף, אפילו בתמורה של מיליון לירות. אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אדם צריך לפנק את עצמו. אף אחד לא יעשה זאת בשבילו"... – קבעה לילי ועיניה נוצצו בגעגועים לכל החמדות שלא ידעה. כאילו לו ידעה אותן, היתה מרגישה היום אחרת, היתה נראית אחרת, לא היו השנים עושות את שלהן.
*
היה משהו בדברים הללו ובטון שנאמרו, ששיכנעו עד לשד העצמות. לא הלהיטות לרכישת אביזרים ותפנוקים, אלא המודעות שהזמן רץ, חומק בין האצבעות, אהבת חיים עמוקה שלא באה על סיפוקה, נעורים הגונבים את חייך בטיפשות ביטחונם. התפכחות מאשליה שהכסף הוא תמורה... ניסיון אחרון להיאחז בפיסת החיים, ולוא באמצעות הצאצאים.
*
שמעו הבנים והבנות ועשו כמצוותה. ממש כך. והלכה במשפחה הזו חינגא! בייחוד שאין צורך לעשות הרבה תעמולה בחברתנו, כדי שנוציא יותר משאנו משתכרים. רגילים אנו בזה. אבל כשמקבלים לכך גם את אישור האינסטנציה הגבוהה, אחא, קדימה!
*
ראשונה חזרה ארצה מנסיעה בחו"ל הבת הקטנה. צילצלה וקבעה פגישה. לא עברה שעה וכבר היתה בביתה. עיניה נחו לרגע על סביבתה, ובעיני הבת עדיין אותו נוגה של רוגע שמביאים מחו"ל. אצה להביא המתנות, זה לאבא, זה לאמא, זה לילדים.
"בואי לא נשחק בטקס" אמרה האם קצרות "לא צריך מפיות ולא צריך את כל הגינונים. תני כוס קפה, אבא ידליק את המכונית – ונוסעים."
"לאן."
"מה זאת אומרת לאן? את יכולה לסמוך עלי..." ועד שגומרים את הקפה, היא שוטחת לפניה את כל התכנית. "יש חתיכת סחורה, זהב ממש. מגרש מציאה שאין כדוגמתה. פה מתגלגלים עסקים ברחובות, ואתן מסתובבות בחו"ל, השד יודע בשביל מה..."
"את רוצה שאני אבוא איתך? מה אני מבינה במגרשים?" אומרת הבת וחושבת: ראו, ראו, ומה עם כל ההכרזות, שאפילו יביאו חתיכת-זהב ולא מגרש, היא לא קונה...
"את לא צריכה להבין. אני מבינה ואני אומרת לך, זאת 'א ווילדע מציאה'."
"אז תקני..."
"אני לא יכולה. אני כבר מושקעת. מצאתי את המגרש הזה בשבילך. ומשהו בשביל צעירה ומשהו בשביל שרוליק. מפחדת שיתחמקו לי. את שלך אני מחזיקה בציפורניים ממש. רוצים ארבע מאות וחמישים. תקני – אני אומרת לך. כל הצמודים האלה הם לא יותר מנייר. לא מאמינה בו. תמכרי את המגרש מתי שתרצי, ותרוויחי עליו כהוגן. אבל לא צריך למכור. צריך לבנות עליו..."
"אמא, איפה אני אקח כסף כזה?"
"מה זאת אומרת איפה. הרי יש לך..."
"מה פתאום?! עשיתי לפי עצתך. קניתי רהיטים, קניתי מכונית, נסעתי לחו"ל, עשיתי אונדולציה ואני אשב לי כל יום בבית קפה... והשנה אעבוד קצת פחות ולא אתרוצץ לבאר-שבע..."
"מה?!"
"בדיוק כך."
"מה את מספרת לי סיפורים? איפה הרהיטים? אני לא רואה פה שום רהיטים."
"יבואו. מוזמנים. יבואו מאיטליה..."
"מה?!"
"ואיפה המכונית?"
"תבוא. גם היא מאיטליה. אדומה. ספורט."
"אדומה?!"
"אדומה. ספורט. רק לשניים..."
"שלא יהיה איפה לקחת את אבא אמא, מה?!..."
"אמא, אבל את בעצמך..."
"אל תספרי לי מה אני בעצמי..."
"וקניתי בגדים – בואי תראי. שמלה מ'דיור', מערכת של פוצ'י, נעליים – בואי תראי את הנעליים שלי, בואי תראי את הסדינים. גם לך הבאתי... אמא, את כל כך צדקת?"
"אני מה?"
"כולנו עשינו כמו שאמרת. את האישה עם הכי חכמה בעולם."
"ועם הילדים הכי טיפשים בעולם.
כל החיים אני נותנת להם עצות. ומה הם עושים איתן? 'זה לא העניין שלך'... ופתאום – מקבלים את כל העצות. את השתגעת?! איך עושים דברים כאלה. איך מבזבזים ככה כסף? בשביל זה נתתי לך רכוש? בשביל זה מכרנו אותו?!"
"אבל אמא, את בעצמך אמרת..."
"אמרתי, אמרתי... אז מה? זאת פילוסופיה. פילוסופיה לחוד – ומציאות לחוד. "