22.9.68
פגישה עם הסופר יצחק בשביס זינגר
לוא אך כדי לפגוש ולהכיר את "הקוסם מניו יורק", "את יצחק בשביס זינגר, היתה כדאית נסיעתי לאמריקה אני חוזרת ומברכת את עצמי שוב ושוב על הפגישה עם אחד מענקי המספרים של דורנו, שהוא איש צנוע, נעים שיחה, צמא לידידות ומתבודד מאוד. גר בניו יורק מאז שנת 1935 וחי רחוק מאוד מן "העולם החדש".
על עולם אחר זה, שלו ושל יהדות אירופה, מספרים סיפוריו וספריו. קוראיו הרבים מאוד, כי הוא אחד הסופרים הנקראים ביותר בארצות הברית, מלטפים את דפי הספרים, שוקעים בעולמו האגדי של היהודי הקטן והגדול כל כך, העני והעשיר מכל עושר. המושפל ואינו נשפל. עולם של פיוט שגולה מנוונת אינה יכולה לו, הופכת אגדה חיה. גולה שאיננה, שנכחדה – לא נכחדה. כי בשביס הוא אחד מאותם ענקים שיישאר לדורות. ערכים יהודים, פילוסופיה יהודית, בלשון סיפורית – חודרים לתודעתו של העולם, הופכים לנכס של תרבות העולם.
יצחק בשביס זינגר, הנו באמנות הסיפור, מה ששאגאל הינו באמנות הציור. ונתקפים בקנאה, שיוצר יהודי גדול, הופך לאחד מגדולי הסופרים בעולם – בגלות. ששוב ניתנת התרומה היהודית לתרבות העולם – לא בישראל יותר מזאת – שמרבית יצירותיו של סופר יהודי גדול, שנושאיו יהודים, טרם ראו אור בישראל – לא תורגמו לשפתנו, שעה שתורגמו כבר להולנדית, לסינית, לנורבגית, לדנית, לאיטלקית, לפינית וכבר לא נדבר על אנגלית וגרמנית וצרפתית ופולנית.
איזה עולם!
אנחנו, ציבור הקוראים בישראל שאינו קורא יידיש, צריך לגלות את מחברם של "האחוזה", "בבית דינו של אבי", "שפינוזה מרחוב השוק", "יום השישי הקצר", "הקוסם מלובלין" ועוד עשרות סיפורים וקבצים, אחרי שהעולם הנכרי, הכיר והוקיר ובאמצעות השפה האנגלית. רק שלושה ספרים משלו יצאו בעברית והם: "משפחת מושקט", "העבד", ו"השטן מגורי".
כותב עליו ביקורת ב"לייף" הנרי מילר:
עולם נפלא, נפלא מאוד. עולם נורא ויפה וצועד. הוא צועד ולא צולע. לבד מן העובדה שהוא בעל תכונות שרוב הסופרים הגויים חסרים אותן, יש לו קלות וחירות הביטוי, שאין דומות להן. הוא מסוגל להביע הכל. סופר שמוציא אותך מדעתך, משגע אותך, אם יש לך אוזן לנעימה המוסתרת, למובן שמאחורי המובן, שבין השיטין. אפילו השמות בהם הוא מכנה ערים, כפרים, סוחרים, שדים, רבנים, נשים יפות – מכוערות, מטורפות – אפילו בהם יש קסם, לפחות לאוזנו של גוי."
והנרי מילר הגוי, שואל בהמשכו של המאמר, איך זה קרה שערך כזה של ספרות יידית "נעלם מאיתנו".
ואיך זה קרה שאנחנו לא שמנו לב במידה הראויה, ליצחק בשביס זינגר?!
שתי התאוות של בשביס זינגר
מזלו הרב של בשביס הוא שהעולם הספיק להכיר את היוצר ולגמול לו כגמולו, בעודו בחיים. אך הוא למעשה אינו יודע ליהנות מן התמורה החמרית שמלווה את הילתו הספרותית.
"אני יכולתי לחיות את חיי בתא אסירים, סגור ומסוגר בו, ולא היה אכפת לי – לולא הצורך באהבת אישה. שתי תאוות יש לי, ואיני יודע איזו חזקה יותר: הצורך לכתוב ולספר או הצורך לאהוב ולהיות נאהב. מלבד אלה אני זקוק למעט מאוד." כך אמר לי, ערב אחד, כאשר טיילנו בברודוויי, שבחלקה המערבי של ניו יורק, בסביבת מגוריו של בשביס. רחובות מפויחים, עמוסי בניינים ישנים שחצרותיהם הסגורות דבוקות זו בזו; שחנוונים קטנים יושבים בחנויותיהם רחוק רחוק לתוך הלילה; שזקנים יוצאים "לנשום אוויר צח", הבוקע מן הרכבות התחתיות, וחוטפים שיחה או תנומה על הספסלים הערוכים שורות שורות במעברים, שכל מסעדה שנייה מפרסמת בגאווה "כשר", שאפילו הכושים אוכלים שם "לאקס עם בייגל ובורשט". את ניו יורק האחרת אין בשביס מכיר והיא גם אינה מעניינת אותו.
הנה, אותו ערב, הזמין אותי "לצאת" איתו. ואז עמדנו לפני פתח הבית. "לאן אפשר ללכת?" – שאל אותי – "אין לאן ללכת בניו יורק" פסק. סיימנו את הערב הגדול, שבאמת היה גדול הודות לשיחו, הנשמע בשקט ובשלווה – במסעדה יהודית קרובה, על בלינצ'ס בגבינה ואילו בשביס על צלחת ירקות. בשר, דגים, אינם באים לפיו. הוא צמחוני.
חייו של המספר שכתב וכותב בשפה גוועת, כי כמה יהודים נותרו שעדיין מדברים וקוראים יידיש, לא נשתנו מאז "גילו" אותו. אמנם אין הוא נודד יותר מחדר שכור לחדר שכור שני. שוב אינו עוטף "את כל רכושו" בתיק נייר, ושוב אינו מהלך בקיבה מזמרת שיר-מזמור-לרעב. עתה משלם ה"ניו יורקר" לבשביס שלושת אלפים דולר לסיפור, כך משלם גם ה"הארפר'ס מגזין" וה"פליי-בוי" הרבה יותר. ואחר מופיעים אותם סיפורים כרוכים בספרים ונמכרים בעשרות אלפי עותקים. אך הסופר המשתכר עשרות, ואולי מאות אלפי דולרים לשנה, חי בצנעה כפי שחי סופר יהודי הכותב יידיש..."
וכי מה אפשר לעשות בכסף?" – שואל הוא אותי. "כמה ארוחות יכול לאכול האדם, ואיזה מעדנים מופלאים ויקרים יכול לאכול צמחוני?! ומה צורך באלה. האכילה, אינה מן התאוות שלי. אני אוכל כדי לא להיות רעב. אני אוכל כדי להישאר קצת רעב. ומה עוד צריך אדם? רהיטים, חפצים, תמונות, רכוש? – להיות המשרת שלהם?"
"אז מה אתה עושה בכספך?"
"בעצמי איני יודע מה לעשות בו. מה היית את עושה?"
"אני יודעת. הייתי נוסעת בעולם."
"מה יש לראות בעולם. האמיני לי שכל מה שאדם מסוגל לראות ישנו כבר אצלו, בפנים. ומתעייפים. מזמינים אותי לכל מיני מקומות. הזמינו אותי להרצות באוניברסיטאות, הזמינו אותי לצרפת, לפריז, ללונדון, לאן לא. אז מה את חושבת אני עושה. אני יושב בחדר וכותב. לפעמים רואה אנשים. משוחח איתם. לעתים, וזה בעצם על פי הרוב, כאשר מזמינים אותי להרצות, או להופיע לקראת צאתו של ספר, המארחים שלי סוחבים אותי לכל מיני מקומות בילוי. לקברטים לתיאטרונים. מה אני צריך קברטים ומה אני צריך תיאטרונים. אני צריך שאיזו נערה זולה תבדר אותי ב – איך קוראים לזה – סטריפטיז. אני אוהב עירום של אישה. של אישה לא של רוכלת בבשרה. ונוף – כל הנופים מהם מורכבים חיי, ישנם אצלי בפנים. ונופים חדשים – איני מתרגש מהם. אנשים חדשים, פרצופים חדשים – זה האקלים שלי. את אומרת שאת רוצה לנסוע לקנדה, למפלים, לגראנד-קניון ולסן-פרנסיסקו – האמיני לי שלא כדאי לך. מה יש לראות שם? אבנים."
תבשיל חם לסופר יהודי
"טוב שאדם יודע שיש לו די לעת זקנה. לעת זקנה? כאילו שאני נער. בן כמה את חושבת, אני?"
איש צנום בגובה ממוצע, פנים בהירות שהם חטיבה אחת עם הראש והגולגולת ואם כי קרחת אינה מן הדברים שאפשר להתפעל מהם וליחס להם יופי, הרי בראש הבהיר הזה שמעט מאוד שיער נותר בו והשארית גולחה בקפידה – יש הוד והדר. עיניו ירוקות אפורות ואדמומיות קלה בעפעפיו. בן כמה הוא? בעצמו אמר שהוא זקן... "אתה נראה צעיר" – אמרתי לו – "בן שישים ומשהו."
"כן. בן שישים ומשהו. בן שישים וארבע."
"זה נקרא אצלך בגיל שיבה. בשביס יקירי, אצלנו היית נער. צעירצ'יק. אצלנו אנשים בגילך נמנים על 'צעירי מפא"י'."
כמה צחק...
ותוך שצחק, נזכר במשהו: "אספר לך. הלא בכסף אפשר לקנות דברים יפים לאישה. אישה אוהבת דברים יפים – לא כן. אז למשל, מה אני יכול לקנות לאשתי. ראשית אני שלימזל בקניות. אני פוחד מחנויות ואילו אשתי – תעירו אותה באמצע הלילה ואמרו לה – צריך שולחן חדש. תקפוץ מן המיטה מוכנה ומזומנה לצאת ולקנות. היא אוהבת לקנות – זו אחת התאוות הגדולות שלה. והדבר די תמוה. כי עד היום היא עובדת בחנות גדולה, ב'לורד אנד טיילור' שם היא מוכרת שמלות. היא אינה זקוקה לעבודה מבחינה חמרית. אני משתכר די כדי לפרנס אישה ונוסף לכך יש לה הכנסה משלה מכסף משפחתה. אבל היא אוהבת את 'אקט הקניה'. ואילו הידידות שהיו לי, הן אף פעם לא רצו ממני דבר. להיפך – אחת היתה מביאה לי תבשיל חם, כל הדרך מביתה לביתי, ברכבת התחתית, באוטובוסים היתה נוסעת עם סיר עטוף עם מרק חם בשביל הסופר היהודי, שאיכשהו המושג של רעב קשור תמיד בו. הוא חייב להיות רעב ודל אפילו הגיע לפסגת התהילה... רציתי להפסיק מנהג זה והייתי נדבר עמה במסעדה. ומה את חושבת – לתוך המסעדה היתה מביאה את התבשיל החם שבישלה במו ידיה. לא פעם כמעט שזרקו אותנו משם..."
בביתו של הסופר
מאז פגישתי הראשונה עם בשביס התפתחה בינינו ידידות, שאני גאה בה מאוד. אנו משוחחים כמעט יום יום בטלפון, נפגשים לעתים. הוא צמא לדעת על ישראל, כי ביקר בה רק פעם אחת. והוא חופשי וגלוי בשיחה – ממש כמו בספריו. יש והוא מכין ארוחה קלה במטבחו ואנו סועדים יחד, וכבר איני יודעת מה מותר לי לכתוב בריאיון זה ומה נאמר בשבילי עצמי. שוב איני מוציאה פנקס ועט כדי לרשום – אף כי אני מצטערת עכשיו, שלא עשיתי כן – אך בפגישה הראשונה, הרשמית, התנהל הכל כמו ב"אינטרביו". צילצלתי תחילה, והוא נענה בשמחה לקביעת ריאיון, אף כי היה לו ניסיון מר עם עיתונאים ישראליים. לפני שהלכתי אליו, קראתי את רוב ספריו ואני מודה ומתוודה שרעדתי מהתרגשות. סיפרו לי שהוא מוזר, ויש לו כנרי בבית. ושלא אתפלא אם הכנרי ירד מראשו של הסופר וישב על ראשי...
רציתי לבוא עם צלם, אולם התקשיתי למצוא כזה בניו יורק. רובם, אלה שהכרתי, היו טרודים מאוד באותם הימים באו"ם – והאחרים היו יקרים מאוד. הזמנתי אפוא את בנם של ידידים ישראליים, שהזדמנו אותה עת לניו יורק, והוא נער חובב צילום המצויד בחמש מצלמות ועדשות ותלת-רגליים ומה לא. המונית הורידה אותנו במקום שהורידה ושנינו היינו אובדי עצות כי לא יכולנו למצוא את הבית. ולאחר שמצאנו את הבית לא ידענו לאתר את הכניסה. אחרי עמל רב הצלחנו, והרינו מצלצלים בדלת בקומה חמישית, חוששים מעט שטעינו עד שגילינו ערימה גבוהה של מעטפות ועיתונים מונחים לפני המפתן על השם בשביס עליהם.
"כל כך שמח שבאתם" – אמר לנו בדלת אמר בעברית. ראה שהצלם הוא נער – ולא הניד עפעף. כל מה שביקשנו עשה. ישב לפני שולחן הכתיבה מלא הניירות, שכמו מרבית הסופרים אף פעם אינו כותב עליו, ישב בכורסה, עמד לפני ארון הספרים, ירד עמנו לחצר ולרחוב. "ואיפה הציפור על הראש?" לחש על אוזני באכזבה – צלמי הצעיר.
יותר מאוחר הכרתי את הציפורים של בשביס. ישבו בתוך כלוב תלוי על חלון, בחדר השינה של הזוג. "בעלי אוהב אותם ומטפל בהם" – סיפרה האישה. אישה גבוהת קומה ונאה עד מאוד. מזגה לנו קפה ומיהרה לברוח כי תאחר לעבודה.
בדירת הבשביסים, רבת החדרים, אין שום דבר המודיע "כאן גר סופר גדול". ישנם ספרים, אך לא בגודש; כורסות, שטיחים – תמונות לא ראיתי. ואם היו – לא השגחתי בהן; ורוב הספרים בכל לשונות העולם... של בשביס. "אני בעצמי איני יודע יותר באיזה שפות. ואיני יכול לקרוא אותם. אני מקווה שהתרגום טוב." שוחחנו עברית, יידיש ואנגלית. בעיקר אנגלית.
שלושה תנאים לכתיבה
השם: "נא לדייק. הדבר חשוב לי במיוחד," אמר ולא פירש. "שמי הוא יצחק בשביס זינגר. בשביס – בת-שבע. כשם אמו. שם משפחת אמו – זילברמן. נולד ברדזימין – עיר קטנה בפולין. עיר שעדיין חיה במאה השבע-עשרה. ורוב הספרים שלי עוסקים באותה תקופה. איני עושה חקירה היסטורית – העיירה שלנו חיה בשנות העשרים כמו במאה השבע-עשרה ואני מזדהה עם אותה תקופה. אני פשוט יודע אותה. באופן אינטימי כנראה חייתי אז."
"אני כותב רק מניסיון חיי. אפילו אם אני כותב על דמות שונה תכלית השינוי מעצמי, - אני נמצא באותה דמות והכל אמת. אם אתה רוצה להיות שקרן טוב, אתה חייב לדעת את האמת.
"אם אני מכין לי תכנית לפני שאני יושב לכתוב? לא. איני עושה כן. איך להסביר – אני כותב כאילו הכתיבו לי. לעתים איני מצליח להדביק את 'ההכתבה'. אני כותב ביד – מהר מאוד.
"כיצד אני בוחר את נושאי? איני בוחר. הם ישנם. אבל אני צריך שלושה תנאים כדי לכתוב סיפור. האחד הוא כמובן הנושא, התנאי השני – רצון עז לכתוב אותו. התנאי השלישי – אני חייב להיות משוכנע שרק אני אהיה מסוגל לכתוב אותו ואיש לא יהיה מסוגל לכתוב אותו טוב ממני.
"לא. איני מכין לי ראשי פרקים וסדר התפתחות העלילה. ברגע שאני מתיישב לכתוב התת-הכרה שלי נפתחת מאליה. בלי שום מאמץ. בכתיבה, כמו באהבה, אסור להתאמץ.
"אני מבכר סיפורים קצרים. סיפור קטן יכול להגיע לשלמות. שלא יהיה בו חסר ולא עודף. ואילו נובלה, כל נובלה, יש בה פגימות, יש בה דברים שהיה אפשר בלעדיהם. אפילו 'אנה קרנינה' יש בה פגימות. גם ב'מלחמה ושלום' שאני קורא עתה שוב. פערים גדולים, יצירות מופת – אך לעולם אי-אפשר להגיע לתמציתיות, לפרפקציה, לשלמות – שניתן להגיע אליהם בסיפור קצר.
"אם היתה לי כוונה לגלות את העולם היהודי, לחנך לכבוד וחיבה? איני חושב שהיתה לי כוונה כזו. בכל אופן – לא מודעת. לא – אין בסיפורי שום טנדנציות. רק התשוקה לספר סיפור מעניין. סיפור שיש לי בפנים ואני מוכרח להוציאו. מחוסר מקום" – הוסיף בצחוק. "איני רוצה לייסר אנשים. איני רוצה ללמד אותם כיצד להתנהג. רק בשפה שהסיפור כתב – אך שוב איני חייב לכתוב מאמרים למען מחייתי – ולא שלוש פעמים בשבוע.
בין סופר למתרגמיו
"מתי אני כותב? בשעות הבוקר. פעם, בימים הטובים ההם של לחץ ודוחק, הייתי ישן עד שתיים-עשרה, עד שתיים בצהריים. עכשיו – כשרווח לי – אני משכים לקום. כזהו העולם. אני קם מוקדם ואוכל את ארוחת הבוקר עם אשתי. אנו אוכלים במטבח, כמובן. אחרי כן היא הולכת לעבודה ואני נשאר בבית. יושב ומנסה לכתוב משהו בין טלפון אחד למישנהו."
מדוע אינך מנתק את הטלפון?
"למה אנתק. איני חושב שכתיבתי חשובה כל כך. אני אוהב לקבל לטלפונים. זהו אחד הקשרים החזקים ביותר שיש לי עם החיים של עכשיו. ואיני רוצה שמישהו, שאולי זקוק לי, יהיה לו קשה להשיג אותי. כן, אני מרבה לקבל טלפונים. גם מקוראים. בעיקר מקוראים אלמונים. בעיקר מקוראות. נשם הן קוראות נפלאות. הן יודעות לקרוא, להזדהות בלי שום מחיצות. כך זה נמשך עד שעת הצהריים ואז אני יורד לאכול באחת המסעדות הסמוכות. אני סועד תמיד בחברה. עד כמה שזה ניתן אני מזמין את מישהו לחבור לי לארוחה. אני מנסה לקבוע את פגישותי ליד שולחן במסעדה. בערב אני הולך למתרגם שאני עובד עמו – גם מתרגמות וביניהן גם 'שיקסעס' שאינן יודעות יידיש. למעשה המתרגמת הטובה ביותר שלי היא לא יהודיה, הגברת שוב, שבעצם עודדה אותי, דחפה אותי לכתוב סיפורי ילדים. ואגב, אלה יקרים לי במיוחד. כיצד נעשה התרגום – אני קורא מתוך כתב היד היידי, אני מכתיב את התרגום באנגלית, המתרגמת רושמת אפוא מפי, מעבדת, ולבסוף אני עובר על התרגום ועורך אותו מחדש, יש וצריך להרחיב ולהסביר, יש וצריך לשנות, כפי שדורש המדיום האנגלי, על כן סיפורי שבשפה האנגלית אולי אינם תרגומים אלא כתיבה מחדש בשפה האנגלית. כן – אני יודע את השפה על בוריה אך לא כדי כתיבה ראשונה.
"עד שנת החמישים חייתי בדוחק. סופר יידי ב'ניו יורק'. ואז תרגמו אותי לראשונה לאנגלית. ספרי הראשון היה 'משפחת מושקט' והוא הוצא על ידי 'קנופף' ואז גם תורגמתי לראשונה לעברית.
ההתחלה - בעברית
"כשבאתי לארצות הברית הייתי כבר גבר בן שלושים. אני יודע – יחסית אדם צעיר שיכול ללמוד ולעבור ללשון אחרת. כך גם עשו קונרד ונבוקוב. בנעורי אף נהגתי לכתוב עברית – שהית אולי השפה הכי קרובה לי אחרי היידיש – אך עד מהרה נוכחתי שסופר אינו צריך, אינו יכול לזנוח לשונו. ויידיש היא שפה כה נהדרת. אשרי ששפת האם שלי היא יידיש, מכשיר נהדר שאני יכול לעשות בעזרתו הכל. הכל ניתן לומר בה. וגם הנושאים שלי דורשים את שפתי זו.
"רוצה לדעת על ביתי. טוב. ובכן – אבי היה רבי בקרוכמלנה, רחוב דל בורשה. רחוב מאוד עני. אני נכד למלומדים... קראת את ספרי 'בבית דינו של אבי' שם מסופר הכל. (הספר יצא ביידיש ובאנגלית ובהולנדית ובצרפתית וגרמנית ואיטלקית ובעוד הרבה שפות. אך לא בעברית...).
"אחי היה סופר, כתב את 'האחים אשכנזי' את 'יושה קלב' – ספריו הומחזו. היה מפורסם וגאוות המשפחה. ואני – כאח צעיר, החלטתי שאעשה אותו הדבר אך קצת אחרת והתחלתי לכתוב עברית. הייתי אז בן שש-עשרה. אבל לא ארכו הימים והרגשתי שזה לא זה, שכנעתי את עצמי שיידיש היא גם שפה וחזרתי אליה. כתבתי אז את 'השטן מגורי', וסיפורים אחדים, ואז נסעתי לאמריקה ובא עלי מין שיתוק רוחני. במשך שנים לא פרסמתי אפילו שורה אחת. סבלתי מדיכאון. שבע שנים לא נגעה ידי בעט. עולמי כמו התמוטט סביבי. ראיתי ששפתי נעלמת, חדלה. ביחד עם עמי, ומה טעם לכתוב בשפה זו? אמרתי לעצמי – ובכן מה? תהיה סופר של ספר אחד. התחלתי להשלים עם עובדה זו בשנת 42 התחלתי לכתוב שוב ומאז לא חדלתי.
היה נער ופגש את בנו והוא גבר? יש לי סיפור בן', שם ישנה התשובה. לא אצליח להסביר בעל פה, אבל אחת יכולנו לומר לך: בהיותי נער נשבעתי לעצמי שלא אפגין שום התרגשות, שאתאפק. שצעקות והפגנות והיסטריות – אין ביניהן ולרגש ולא כלום. אני נגד כל הפגנה חיצונית. אני סולד ממנה ועל כן גם איני מבין ואיני מקבל נפילה על ברכיים ונישוק אדמת הקודש, לא את הקינות ואף לא את השמחות ההפגנתיות. איני יכול ואיני אוהב לשיר ולרקוד. אני אוהב מוזיקה – אבל אני יכול להסתדר יפה מאוד גם בלעדיה. אני אוהב משפחה – אבל כלל איני בטוח שבאמת ובתמים האדם אינו יכול בלעדיה וכי אינו יכול בלי ילדים. אני יודע שזה נורא לומר כך – אבל זוהי האמת. אני, איך אומרים דדיקייטד לעבודה שלי ולחיי הפרטיים האישיים המוזרים במקצת.
"את אשתי הנוכחית הכרתי בחווה חקלאית, קיץ אחד לפני קרוב לשלושים שנה. היתה יפה מאוד – עכשיו היא אישה מבוגרת. היא באה ממשפחה יהודית גרמנית אמידה ותרבותית ושמה אלמה. בספרדית אלמה – פירושו – נשמה."
ויצחק בשביס זינגר מסיים: "סיפורי הוא סיפורו של סופר שניסה ומנסה עד היום. שכותב בשפה ועל נושאים של חיי עם שנכחד.
איני מתחבר עם הסופרים היידים, מפני הקנאה והלשון הרע, אבל גם קודם לא נהגתי להתחבר אליהם, ידיד אחד יש לי בין הסופרים, והוא אהרון צייטלין, אך בזמן האחרון גם אותו איני מרבה לפגוש. סופרים אינם חייבים לחפש חברת סופרים אחרים. זה לא טוב. זה מנגוו. זה גם לא מעניין. כל אחד כל כך אגוצנטרי..."