14.9.70
הקיץ נגמר. ובבת אחת. ואם כי עדיין חם – הקיץ תם. וזהו.
המתמרדים אומרים שגם כאן ניכרת השפעתה ההרסנית של אמריקה. שם, אך מגיע ה"לייבור דיי", ולא חשוב אם עדיין מתעלפים בחוצות, הקיץ נגמר רשמית וזהו. אנשים מתחילים ללבוש בגדי סתיו וחורף, המשרדים מתמלאים בעובדים ובבעלי הבית שנעדרו; בתי הספר מתמלאים תלמידים, נאות הקיץ שוממים, ושוב אפשר למצוא את הקרובים ואת הידידים וסתם אנשים שצריכים להם, שנעלמו מן התיקייה המאורגנת של החברה, וחזרו לביתם הרשום בכל הספרים כחוק וכדין.
וככה זה מתחיל להיות אצלנו. מגיע האחד בספטמבר ונגמר. איש איש חוזר לתיק שלו, איש איש לכרטסת שלו. אפילו הגשם, נודע לו שהקיץ נגמר, ומאז הוא מנסה לרדת אל העם, אך האדמה החמה אינה מניחה לו, והוא מתנדף לפני שהוא מצליח להותיר אחריו עקבות.
בלילות כבר פחד לישון באזורי הקיט. ומועצות מקומיות זריזות אף כיבו את פנסי הרחוב והאיש האוסף את הזבל, שוב אינו אוסף אותו... רק את המסים ממשיכים לתבוע. כאן העונות אינן מתחלפות.
הבית השכן של הפרופסור מירושלים – תריסיו מוגפים ושוב אין שומעים: "גדעון, תיגש לים ותראה למה הילד לא חוזר. תראה אם מרח על עצמו שמן. הוא עוד יישרף. ובדרך, תשאל מה השעה. תשאל אצל האשה המשזפת את הגב על המרפסת. שאל אצלה אם גם אצלה אין חשמל, ואם יש אצלה, טלפן לחברת החשמל. הנה אסימונים. ומשם תקפוץ לצרכניה להביא לבן וטמפו ענק ו..."
*
"מה יש לך היום, לעזאזל, מה יש לך? – עונה קול גברי בעל מבטא סה-סה. – הגענו הנה לפני שעתיים ומאז את עושה את המוות: תוציא את הילד, תושיב אותו על הסיר, תביא אותו לים ותגיד לסבתא שתשגיח עליו, רד לקחת את הילד, שאל אצל השכנה שמשזפת את הגב מה השעה, קפוץ לצרכניה, טלפן לחברת החשמל, תדיח את הכלים... מה זה פה, צבא? אין כבר בעולם מילה ששמה "בבקשה"? תהיי חולה אם תחייכי מפעם לפעם?... ואם שכרנו בית לחופש של שבועיים – אז צריך לנפוש בו כל רגע ולהוציא לי את הנשמה לשם כך? זה גם החופש שלי. לא סוגר ממטרות, לא מדיח כלים, לא שואל שכנות, לא הולך לים, לא תולה כביסה – תעשי לבד! את שומעת..."
אבל הלך לים לראות אם הילד לא נשרף, ובדרך שאל מה השעה ואם יש או אין חשמל, תלה מגבות רטובות והוריד כביסה מן החבל, והביא לחם מן הצרכניה וביצים מן המשק וחלב-פרה מן המחלבה, והדיח כלים, ופתח ממטרות, וסגר ממטורות והמה בקול עתיק יומין "דובלה, הנה, פתח את הפה. טרררר... הנה, פתח את הגרז'. האוטו כבר נכנס. הופ. ועתה מותק, אבא יקח את המותק שלו למקלחת, ביחד ביחד, ביחד נתרחץ, ביחד נשכב במיטה ונישן, אהאהאה..."
ואז – מה קורה אז? כמובן. השכנים מירושלים, שאותם הזמינו ליהנות מן "הוילה שלהם" לא חיכו לסוף שבוע. הגיעו מיד. והפה מתעוות לחיוך מכניס אורחים:
"ראו ראו מי זה בא... בואו, בואו. הנה מגבות, הנה המקלחת, בבקשה, כן, יש קרם. כמובן. חסר לכם בגד ים? – יש בגד ים. מותק, רוץ לחבל ותראה אם כבר התייבש..."
(והמותק רץ וכי יש לו ברירה?) מצוין כאן, נהדר. איזה אוויר ובכלל. לא מרגישים בחום. ומה לא עשינו היום. אין בכלל להשוות מנוחה כזאת למנוחה בבית נופש ביחד עם עוד עשרות אנשים. רוצים משהו לשתות, לא. אל תתביישו.
"גדעון – קפוץ למזנון ותביא גלידה..."
וכך זה הלך משך כל השבוע. ובסוף השבוע ארזו את המכונית הקטנה עד לגג, הכניסו את הילד הצלוי, את הסבתא האפויה ואת האפים השרופים שלהם, שמחים וטובי לב וטובי מראה מאין כמותם. וכבר הזמינו את הבית לשנה הבאה, הבאה עלינו לטובה.
הקיץ נגמר. רשמית.