24.10.75
בימים פרוזאיים אלה, כאשר כל שנותר לישראלי לעסוק בו הוא הכסף, המסים, הרפורמה, העיוותים, השביתות המכוערות, ריבית, עולה, פיחות... ימים שהפכו את כולנו לפנקסנים – בא לי לכתוב "פואזיה", ברשותכם האדיבה, ואני מקווה שיימצאו קוראים שיישארו עמי לשעה קלה של ביקור במאה הקודמת, שערכו לה "קוקטייל פארטי", והעלו רוחות.
ומעשה שהיה כך היה – שלושה שוודים ישישים הוזמנו לקריאת רחוב על שם קרובתם, שביקרה כאן לפני 75 שנה, כתבה ספר ושמו "ירושלים" וקיבלה עבורו ועבור יצירותיה האחרות פרס נובל. נכון, זו סלמה לגרלף, שעליה ועל גיבורי סיפורה נכתב לפני כשבועיים. לכבוד בואם הוזמנו מספר אנשים מידידי "המושבה האמריקנית", זירת הרומן של הסופרת, והח"מ ביניהם.
עלינו ירושלימה והכל היה טוב ויפה. אפילו האקלים יצא מדעתו והשתולל בחמסין. היום נטה לערוב, וירושלים, אשר הרים סביב לה, הרים עמוסי בניינים לבנים שניבנו זה מקרוב הנישאים אל על, וכמו-צוחקים ולועגים לקבוצות הלחץ של "אל על" המקורקעת ומבטיחים שיהיה טוב בקומתם הזקופה, היתה ירושלים של זהב. טול פירור זעיר ממנה ועשה לך טבעת של זהב, מסור לצורף ועשה כתר למלכות ישראל. איך, איך תיארה סלמה לגרלף בספרה את מותו של השוודי הראשון שראה את ירושלים עם שקיעה, וחבריו נשאוהו באלונקה לראות את סמטאותיה – ולא האמין שזו אותה עיר... ונשמתו יצאה מגעגועים ואכזבה...
הגענו למלון והוא היה בעיצומן של הכנות לקראת המאורע. עד שאנו מתמקמים כבו לפתע אורות החשמל. רציתי לבקש סליחת האורחים ולהתנצל על המחדל כשנזכרתי שבעצם אין אני אחראית לחברת החשמל של מזרח העיר. אבל המקום המשיך לקיים את הבטחתו ליקום ותלה ירח גדול ומלא מעל ירושלים. והירח היה תלוי שם נמוך, ממש מעל לגגות – והשתהה מעל למותר והקצוב לו מאז בריאת עולם, הרבה יותר מאשר מותר בתחרות הוגנת עם האור המופק בידי אדם.
אחרי כן סבה לה הארץ על צירה, התרחקה מן הירח והירח התרחק ממנה. האחרון עלה מעלה כמו בלון, התמעט לו התמעט, ועמו הלכה וכבתה גם החצר, הפרחים בעציצים, הקירות הכבדים בפריחה מטפסת, עץ התומר והלימון המפורסמים שבחצר המרוצפת של האמריקן קולוני – התחילו להיבלע בחשכה עד שכמעט ונעלמו.
רבים היו האורחים בבית המלון אותו ערב. צליינים מקצות תבל שבאו לצעוד בנעליים יקרות בדרך הייסורים, קבוצה גדולה של "מונעי התאבדות" שהטיפול בצער הזולת מונע אולי את התאבדותם-הם, קציני או"ם העוסקים בימים אלה בהעברת "כבשת הרש באוצרות טבע" שישראל שילמה בעבורה בדם – לאביה המצרי; כמה נשים מאלפיים נשות "הדסה" הטובות שבאו לחוג את "השיבה המלאה להר הצופים", ואורחים כמונו שבאו ליומיים, ליום, לרגע...
ככל שהולך ודועך האור, דועכים הקולות. אנשים סבבו כצללים, וכצללים התלחשו בשקט בשקט. מלצרים במעילים לבנים קצרים ומכנסיים שחורים, כיאה וכדרוש, שוטטו בין השולחנות והמשיכו להגיש ממטעמי המקום כאילו היו נטולי רגליים.
הזמן כמו עמד מלכת ועצר נשימתו, כלפני איזו התרחשות על-טבעית. המלצרים נטולי-הרגליים חדלו לרחף וקפאו על עומדם. לחישות האורחים-הצללים נדמו אף הם. ואז עלה אורו של נר. ועוד נר. ועוד נר. נרות גבוהים לבנים. נרות מכוסים בעששיות, נרות מהבהבים על שולחנות, על מדרגות המובילות מעלה. נרות בפחיות. נרות נשמה שמדליקים ביום הכיפורים ובאזכרת נשמות...
לכל אורך השביל המוליך אל אולם קבלת הפנים, בפרוזדור הארוך ועל המדרגות – דלקו אותם נרות נשמה צנועים, רוטטים, והביאו אל האולם את דיירי הבית הזה שהיו ואינם. הם ישבו על הספות, נשענו אל הקירות, התחבאו בחלונות העמוקים, הרימו ראשים מעל לנולים, ניסו לדבר אנגלית, וסיימו בשירת "הללויה" בשוודית, כשבדלת עומד אינגמאר אינגמרסון, שבא מכפרם דאלארנה, לראות את שלומם.
האם היו אלה הנרות שהביאו את רוחות העבר, או היה זה דמיונו של "האורה לרגע"? הח"מ סבבה בין אנשים יפים של ימינו, שהחזיקו כוסות גבוהות של משקה וטעמו ממטבחו של המלון השומר על המסורת הקולינארית של הקומונה הראשונה בארץ-ישראל, ושוחחו שיחות קטנות ונעימות היאות למעמד של מסיבה בעמידה... לחצנו ידיו של הגנרל סילסואו ורעייתו, של ראש העיר שחוברה יחדיו טדי קולק, של בת למשפחת בן יהודה, של בן הלורד הרברט סמואל, של נכדתו של ילין, של אנשי כמורה ובעיקר של בנים לבני-בנים, עד דור שביעי ושמיני, יהודים ולא יהודים, ואחרון הקומונה "האמריקנית" שנשאר לגור בירושלים ולנהל את המלון, מר הוראציו וסטר ורעייתו ואחותו אנה גרייס, המנהלת עדיין את בית החולים לילדים שבין החומות, של נילס לגרלף ואשתו ואחותו – לכבודם נערכה בעצם המסיבה.
לי נראו "השוודים" כגלגל חמישי בעגלה זו, ברכב האש שהביא הנה "כפר שלם" של גויים שוודים, שהרגישו בעצמותיהם את ביאת המשיח, ובאו על נעריהם וזקניהם ונשותיהם לזרז פעמיו – להיות כאן כאשר יקיים אלוהים את הבטחתו לבניו.
כפר שלם דבק באהבת ציון, עקר ממכורתו, משדות, מבתים, קרע עצמו מעל אבות ובנים ורעיות בדבקות שכיום היו מטפלים בה פסיכיאטרים, אלא אם כן היו אלה יהודים, והיו קוראים לאותה תנועה ציונות. ואחר כך היו אולי מגנים אותה באו"ם.
פה, בחדר זה, על התקרה המגולפת, על החלונות העמוקים ווילאות המשי והקטיפה, על שולחנות הצדף הדמשקאי, ברמת-חיים שהביאה עמה הקבוצה המייסדת של האמריקנים ואשר השאירה את השוודים מנוכרים וכמו אורחים חוסים בביתם הם, ידעה הקבוצה השוודית הנוצרית את טעם הגיהינום ומראות הזיה של גן-עדן. אנשים פשוטים היו "העולים השוודים", אנשים צנועים, עם מסורת משלהם ומנהגים משלהם ותרבות משלהם שנאלצו להתפעט, להתבולל למרות רצונם כדי להתאים עצמם לוותיקים, להתלכד, להיקלט, למצוא את מקומם כדי שיוכלו לתת את תרומתם – ולא עלה בידם אלא בקורבנות נוראים.
הם טעמו עד תום וידעו מאין כמותם את טעם הפסוק: "ארץ אוכלת יושביה". ירושלים כילתה עד אחד את שלושים ושמונה בני הכפר דלאקרליה, או דאלארנה, כפי שהיא קרויה היום – ולא חסה גם על אחיהם, שהקדימו אותם ובאו לאחר שהייה של שנים אחדות בארה"ב. הם מתו במגפות ובפגעי אקלים, שעורם הלבן ודמם הצפוני לא עמד בהם. רבים לא עמדו בפער שבין ירושלים השמימית לבין ירושלים של אבן ואבק ושוקי החיים, ויצאו מדעתם; חלקם הצליח איכשהו למשוך את חוט החיים. מעטים מאוד חזרו לכפרם בבושת פנים. אחרונת הנשים השוודיות עדיין חיה בבית זקנים בשוודיה, ומדי פעם הולך לראותה סופר או עיתונאי, שניקרה ל"אמריקן קולוני" בירושלים, ושמע סיפור-אגדה.
מן העלילה הטרגית נשאר חזיון דתי-עממי שמעלים מדי שנה בדאלארנה וספר של סלמה לגרלף שאזל מן השוק, וסימטת-מדרגות בין רחוב צ'רניחובסקי ורחוב שמעוני – ברחביה.
עצוב. כואב. וכבר אין אורחים זרים. האורות – מעשי ידי מוחו החכם של האדם, חוזרים לדלוק בנברשות החשמל. נרות הנשמה נאספים על ידי מלצר ערבי. רוחות העבר נמוגו. הקשר השוודי – נפתר.
ירושלים רווייה בבני דתות שונות. כבדה ארץ זו שלנו במתח אמונה, בעקבות רגליים שהילכו בין הסימטאות, בתפילות חרישיות, במסגדים וכנסיות, באמוציות עצומות, בניסיונות להיאחז בה, בקורבנות ואמונה עד כלות הנשמה. אבל כדי להיאחז בה, כנראה, צריך לא לבוא אליה – צריך לשוב אליה. |
|
|
|