6.9.63
את שמלת החופה, יש לשער, לקחו בהשאלה. שאם לא כן, מסכן מאוד אבי הכלה. היו שם, בשמלת התחרה המשובחת, לפחות עשרה מטרים של אריג יקר ונדיר. והיתה הינומה לבנה וארוכה עד הרצפה שעטתה את הכלה כמו במעיל שקוף של עננים, ונעלים תואמות וכסיות, ופרחים לבנים נפלאים-נפלאים, ערוכים על מטפחת מרוקמת ומעומלנת – הכל טיפ טופ ממדרגה ראשונה.
והיתה תזמורת בת ארבעה מנגנים שכמעט מוטטה את קירות האולם ששכרו לכבוד המאורע. ושולחנות ארוכים וערוכים לארוחת ערב, אליהם ישבו – נו, נהיה צנועים – חמש מאות איש ואישה, במכה אחת, ואכלו תרנגולות צלויות, מרק זהב, קומפוט שזיפים ובלקאלך גדולות, כמצוות סעודת חתונה. והאורחים – מצד החתן – שהכירו את אביו; מצד הכלה – שהכירו את אביה, וגם שנים-שלושה חברים משלהם, אין להכחיש, שאת ידידותם הספיקו לרכוש בשנות חיי הרווקות הקצרים שלהם.
דודה מלכה, זו האלמנה הקשישה והחטטנית שיש בכל משפחה, הזילה דמעה נאמנה.
"איך, איך גדלה הילדה הזו וכבר כלה היא, וכבר עורכים לה חופה עם אלף מוזמנים! ושוכרים תזמורת, ואיזו תזמורת. ושוכרים לה אולם. איזה אולם. האולם הכי יקר בתל אביב!"
וכשהיא באה לבקש שיעזרו לה להשיא את נכדתה. כלומר, לא לבקש. לרמוז. נרמזה שאין. אין. אבל בשביל הבת שלהם יש. ממשכנים את הנשמה ויש...
אבי הכלה הזיע. היה לו מה להזיע. ואמה לחצה בעצבנות את הארנק עם הצ'קים, אל לוח לבה.
"חייכי" – פקד בעלה – "מצלמים!"
וכיצד יכלה לחייך כשאך לפני חמש דקות נתפסה שמלת המחותנת שעליה במסמר מטופש ובלתי אחראי, ונקב בה חור. מה יהיה, מה יהיה?
"תחייכי!"
היא חייכה.
*
משתמו עשרת הצילומים המסורתיים של הכלה: "אנפאס", "פרופיל", פרופיל של גוף, של פרצוף; ההינומה ביד אחת, בשתי הידיים; המבט מכוון אל מקום שיש לשער כי שם השמים; צילום מן הגב ותפנית חדה בראש; פרחים לפנים, פרחים בצד... התחילה סדרה חדשה של צילומים; עם האם, עם האב, עם האם והאב גם יחד, עם דודה מלכה האלמנה ובתה המצומקת ונכדתה היפה להכעיס (הצילומים עם משפחתו, כלומר, משפחת החתן, יבואו אחרי החופה...) התחילה התזמורת לנגן מארש חתונה.
"רגע" – קופץ החתן – "תעשי את הצעד הזה עוד פעם."
הכלה עוצרת, מתבלבלת בצעדיה המלכותיים ב"במקום דרוך" מבולבל, עוד חזרה כללית קטנה. רגל ימין קדימה. ככה. לא רע. "מצלמה!" זועק החתן.
אור המצלמה מבזיק, הכלה מדליקה חיוך. אור המצלמה כבה. גם חיוך הכלה. נקווה שהעיתוי היה בסדר, נקווה.
וכך הגיעה הכלה אל מתחת לחופה. ושם, מה נספר לכם. וכי אינכם יודעים?!
"הרי את... קידש החתן את בחירת לבבו – הרי את, פסס, פסס... צלם – צלם! – הרי את מקודשת, הרי את מצולמת לי.