6.64
ככה הוא דווקא בחור טוב. אפילו סימפטי. ובכלל, תארו בנפשכם יליד פתח תקווה ובכל זאת איש העולם הגדול. יודע מה אוכלים עם מה; מה שותים עם מה. בוחר תמיד את המקומות הטובים בתיאטרון. פותח את דלת המכונית ל"דייט" שלו, כלומר – לגברת ערבו. ולא סתם פותח אלא רץ סביב-סביב למכונית, מאחור, ולא חלילה מלפנים. אוהב את באך, כך הוא אומר, וגבינה צהובה עם חורים גדולים מאוד.

מה עוד אפשר לדרוש מגבר בן ימינו.

אז תבינו שבראותי אותו התעורר בי יצר השדכנות הטבוע בלבה של כל אישה מגיל העריסה ועד גיל ההריסה ומעבר לו. ולא נחתי ולא שקטתי עד שנזכרתי מי עלולה, חלילה, להיות מתאימה לו. ולא יכולתי לסלוח לעצמי כשנזכרתי. כיצד בכלל העזתי לשכוח את טובה. טובה שפשוט נולדה בשבילו.

ושיגיד הדונז'ואן הזה מה שיגיד. שירבה נשים ככל שירבה. שישתה מן המשקאות המשובחים שלו וידבר עם באך מנוגן על תקליט. יאכל חורים בגבינה ויהלך בנעליים איטלקיות. בין כתלי ביתו וליבו שוכנת עצבות ונשמתו יוצאת לבת זוג. כי מאז ימי נוח, עליו השלום, לא טוב היות האדם לבדו. התעלולן הזה. אני מתכוונת לנוח זכר צדיק לברכה. הכניס אותנו לתיבת החיים שנים-שנים ושלושה-שלושה. זכר ונקבה, זכר ונקבה הכניס אותנו. ומאז דומה המבול בא על הנותרים לבדם. ומאז גם קיים מוסד השלישיה הנצחית, אבוי. ומאז קבוע יסוד השדכנות בלבה של כל בת-חווה.

*

אין זה נוגע לעניין הסיפור הזה, אך איני יכולה להתאפק מלספר לכם, כיוון שאנו עומדים ביצר השדכנות הנשיית, על קרובתי.

יש לי קרובה חמודה ויקרה שעוסקת בשדכנות-סרק מאז אני מכירה אותה. וזה כבר מזמן... אתם צריכים לראות כיצד היא מתרגשת עם כל מאורע שכזה. היא עושה נקיון יסודי בביתה. היא קונה פרחים ודברי מאפה. מבשלת קומפוט שזיפים מיובשים ומכינה דגים ממולאים תאווה לחיך, מעמלנת ומגהצת את שמלות ילדותיה, קושרת סרטים לראשן, קונה לעצמה שמלה חדשה, פריזורה חדשה, מסאז' פנים חדש ועוד.

זוהרת, מפודרת, חייכנית וריחנית, היא מקבלת את פני החתן היעוד. כאילו היתה זו כבר החתונה עצמה.

החתן-לעתיד-לבוא-אולי, מופיע. היא לוחשת על אזנו לבל ישכח שכלתו-לעתיד-לבוא-אולי אינה יודעת על כל העניין ושחס וחלילה לא ירמוז לה דבר.

ואז מופיעה הכלה. על פי הרוב נערה קצת ותיקה, כבדת בשר ומאוד נפעמת. מובן שהיא בסוד העניינים ומאוד לא נעים לה. אבל מה אפשר לעשות. הלא מוכרחים להתחתן. היא שותקת כמו קבר וקרובתי מתחילה לדרבן אותה. היא מדברת במקומה. צוחקת במקומה. משתובבת במקומה. בסוף הערב, שם ליד דלת היציאה, לוחש "החתן" בתשובה לעיניה השואלות של המארחת:

"השדכנית מוצאת חן בעיני..."

ואז מזדהרות עיניה כשני פרוז'קטורים. אני חושדת בה, בקרובתי טובת הלב, שכל עסקי השדכנות שלה לא באו אלא כדי שתוכל להיווכח, כל פעם מחדש, שהיא עודה נושאת חן. רוצה היא גם לוודא מה שוויה בשוק החיים. כמו אותם בעלי הנכסים המוציאים את נכסיהם למכירה כביכולית, כל מחצית שנה, כדי לדעת מה ערך רכושם.

ואפשר לומר אחרת. אפשר לומר, אם נדיבי לב וטובי עין נהיה, שאישה, כל אישה, היא מעשה אמנות וגם יוצרו. הכל באחד. היוצר שבאישה רוצה לדעת אם יש ערך ליצירתו. ורוצה הוא, היוצר שבאישה, לדעת שיש מבינים, מלבדה. כמו, למשל, הצייר. האין הוא עושה תערוכה בה הוא מציג את יצירותיו כדי שיראו ויעריכו וישבחו?

אחרי כל תערוכה כזו, מצטמקות כתפיו של בעלה הצמוק, עוד יותר. משל היה סתם סוחר בגרוטאות המחזיק בביתו יצירה אומנותית שמקומה במוזיאון.

"טוב, טוב. כבר, כבר, בינה'לה" – הוא מזדעק לכל פקודה קטנה משלה.

*

היכן הפסקתי את סיפורי העיקרי? ביסוד השדכנות שבלב כל אישה. אני מתחילה לחשוב שהוא יצוק מאותו חומר וכי מניעיו זהים. אלא שקרובתי עוסקת ב"עמך ישראל", ואז יש שכר לפעולה – ואילו אני נסיתי את כוחי בחוג שלי חוג האינטליגנציה. נעביך.

*

הוא נכנס גבוה ודק, שקע בכורסה ושתק. כמו בשיר. הכל הלך אצלו כמו בשיר מודרני.

לאחר שנח ממאמץ הדרך, מן המכונית ועד לדלת, פקח את עיניו והואיל להסתכל סביב. היה לו מצב רוח אקסיסטנציאלי, בלי שום העמדות פנים. כי חבל על כל שניה ונימוסי אירופה – רק על המדרכה, ליד המכונית

."מה זה?" – שאל."

זה, מה? – השיבותי.

הרים גבה אחת בכיוון תפארת תמונותי.

"ציור של קאשי (נגיד) אורגינאל."

"ציור של מי?"

"קאשי" – גמגמתי. – "אחד הציירים הגדולים שלנו."

תקף אותו בולמוס של שיעול נורא. אחרי כן הבינותי שזה היה צחוק. גם השטיח לא נשא חן בעיניו. שטיח די טוב, הסכים, אבל איך הוא הולך עם שאר הריהוט. ומה פתאום השולחנות האלה. תחליטי. או ריהוט מודרני או עתיק. ובכלל. יש לך טעם. אבל כדאי שתקחי לך איזו ארכיטקטית עם טעם. 

"ומה יש לשתות בבית הזה?"

פתחתי לפניו את הבר.

"הא" – נסוג לאחור.

"אין לי תוצרת חוץ" – הצטדקתי."

למה את מצטדקת?" – הניד בראשו. וכמו שהוא מניד בראשו גיליתי קור עכביש דקיק ליד דלת הבר. אלוהים אדירים, התפללתי חרש, שרק לא יביט לשם. ושרק לא יעלה בדעתו לבדוק את טיב השטיח ולהרימו. אני אישה עובדת, אני. אני חייבת להטות את השיחה לאפיק אחר. מהר.

ואז נזכרתי.

"יש לי" – צהלתי – "יש לי גבינה עם חורים ובירה."

"בראבו – הבי בירה, נערה."

רצתי למטבח במהירות כזו שהספקתי לחזור לחדר בטרם יצאתי ממנו. ו"איך תשתה, מכוס או מ'מאג'" – אמרתי מעשה מומחה.

הוא רצה במאג. אתם יודעים מה זה? זה ספל מסורתי ועב עם אזנית ששותים בו בירה בוינה, באנגליה ובעוד מקומות שיודעים לשתות. הרגשתי גדולה. גדולה מאוד.

הוא שתה בקבוק אחד. הוא רוקן את השני ובשלישי נתקעה לו הגבינה עם החורים והוא נתקף בשיעול. אבל הפעם ידעתי מיד שהוא צוחק מאוד.

"תגידי לי. את שותפה בבית החרושת המייצר בירה זו?"

"מה פתאום שותפה?"

"אז למה את קונה בירה מזופתת כזאת? כבר בקבוק שלישי מאותה פירמה. תמיד צריך לדרוש אכספורט. הזו, שאת קונה, צמודה לקארטל. מבינה מה זה קארטל, ותמיד צריך לקנות מן המובחר. אנינות טעם בבחירת מאכלים ומשקאות מלמדת על אנינות אינטלקטואלית בכלל" – גיהק. כמו בפתח תקווה.

ידעתי שהוא חמור אבל גם ידעתי שאני טמבל. שהבירה שלי נחותה, טפוי. שהדירה שלי סרת טעם, פשוט אי אפשר לשבת בה עוד רגע, מחר אהרוס אותה. בבולדוזר אהרוס.

אותו רגע גורלי נכנסה טובה'לה והצילה לי את הדירה. היא נכנסה כמו ספינה לנמל הבית. ככה, הגלישה פנימה בשקט, ראשה מורם, אפה גאה. רציתי לנשק אותה על השקט הזה. מותק שכזו. היא כבר תראה לו.

בלי כל חכמות השליכה עוגן ליד כורסתו של האורח.

הוא הוציא את ידו מתוך מעמקי חולצתו, שם שיחק בתלתלי חזהו, וכרך זרועו סביב כתפיה.

"זו את" – קבע.

"זו אני" – הסכימה.

ונהיה שקט רומנטי בלי שום התבלבלות. הוא לא ילחש ליד הדלת, כאילו אני צריכה את זה. אבל תמיד נעים לשמוע:

"השדכנית מוצאת חן בעיני..."

האינטליגנציה האמנותית המודרנית הזו.

*

אבל מאז אני קונה רק בירה אכספורט: משובחה.