24.3.61
הנערה נכנסת למספרה, כשהיא לועסת מסטיק בתנועות רחבות ובפה רחב, צונחת לתוך כיסא-ספרים גבוה, רגליה מתנדנדות ופוזלות לריצפה, ובלי "שלום", או כל הקדמה אחרת, פותחת ביללת פיהוקים:
"אהה – – – שכבתי כל כך מאוחר – – – אני מתפגרת לישון. יללה אוחתי, מה את עומדת כאילו היית פרה חולבת במשק אוטומטי? אני רוצה חפיפה וסידור וקודם 'בליצ'ינג' ואחר כך 'פאקונג' – – – אהה – – –."
"היית בתורנות לילה?" – שואלת המתלמדת ומכינה את "היפהפיה הנרדמת" לקראת חפיפה רבתי.
"איזה תורנות לילה על ראשך?! לא סיפרתי לכן? הלא פיטרו אותי. המכשפות הזקנות האלה העיפו אותי, יקח אותן ה..."
"למה - נחרדו כביכול הספרית הראשית והמתלמדת – אוי ואבוי. מתי? למה?!"
"למה פיטרו אותי – השד יודע למה. איך שאני עבדתי. כל המחלקה היתה על ראשי. לא ראיתי את השמש לפני העינים שלי. 'אחות', אחות מרים, סיר!' עוזבת אני את האוכל באמצע הלעיסה, שכך אחיה, והולכת ונותנת סיר. נעים – מה?! אז אני אומרת לה, בעדינות אני אומרת לה: 'תגידי לי גברת שלומקובסקי הנכבדה, תגידי לי אם יקרה לך אסון, אם תתני לי מנוחה עשר דקות לשתות את התה המזופת'. אז מה אתם חושבים עושה החולה שלי? פורצת בבכי ומתחיל להיות לה חוסר נשימה (היא אחרי ניתוח) ואני רצה ומביאה את הרופא ואת מכונת החמצן, ומטלפנת לבעלה ולבתה הנשואה, והיה לי יום... וכאשר הוטב לה, ואני נכנסת לענות לצלצול שלה, היא פורצת בצעקות: 'קחו אותה מפה... קחו אותה מפה...!
'"זאת התודה שמקבלים מחולות. טפו, אני שונאת את מחלקת הנשים. אני לא רוצה תלתל על המצח. אני רוצה 'פוני' תלול. מה את דוקרת?! 'ששית' אחת על הלחי השמאלית, את הימנית תשאירי פנויה – ככה. ככה לפני יומיים או שלושה, אז אני שומעת שמצפצפים 'פעם אחת בחור יצא'. הלב שלי נתן נתירה. חשבתי שאני מתעלפת. זה היה אחד – נהג מ'המקשר'. פעם נסעתי אתו מירושלים, ומן-הון-להון התפתחה בינינו אהבה ממבט ראשון. הוא אמר, שהוא יבוא לבית החולים שלי וישרוק. חודשיים לא שרק. ופתאום אני שומעת את הסימן. ופה אני יושבת בשעור. והאחות הראשית מרצה על השד-יודע-מה ופתאום הוא שורק. אז אני אומרת בנימוס 'סליחה' – כאן תרימי קצת. לא, לא. תכניסי את הסליל כמו בן אדם. הנשים אף פעם לא עדינות עם נשים אחרות. ספר היה עושה את זה בהרבה יותר אהבה ועדינות.. אני אומרת 'אני צריכה לצאת' – – –"היה לו שעה הפסקה. ואני הלכתי וגדלתי בעיניו. יכולתי לראות – חצי גל אלכסוני, מן האוזן ועד אחורי העורף – הוא לא האמין, כנראה, שאני לומדת מדיצינה. חשב, כנראה, שאני סתם פרחחית לפי המראה. אז אני עמדתי איתו על המדרגות. אני על המדרגה העליונה והוא על המדרגה התחתונה. הדבר הכי טוב בגוף שלי זה הרגליים שלי – והוא אומר לי, 'בומבה'! בחיי רגליים בומבה וצוחק. ופתאום עוברת האחות גרטה, ומביטה עלי כזה מבט מכוער.
"'לכי, היא תכעס', אומר החבוב.
"'מצפצפים עליה!' אני מכריזה בקולי קולות. כל כך טוב לי על הנשמה.
"'יהיו לך צרות'" – אומר החבוב.
"בערב היא קוראה לי ונותנת לי הרצאה ארוכה בעברית הגרמנית שלה על 'עברית' ונימוסין, עדינות ויעוד האחות, שהיא האהבה האמיתית והטהורה (הביטו מי שמדבר על אהבה...), ואם אני לא מבינה את זה, אז אולי שאני אבחר לי איזה עבודה אחרת.
"'שום עבודה אחרת', אני אומרת לה. אני אוהבת את היעוד. בשבילי בלי חולים אין חיים. שאם זה תנאי, אז אני אפילו מוכנה להישאר רווקה כמוה כל ימי חיי, כי המדיצינה חשובה לי מחיים. בינינו לבין עצמנו, איזה עתיד יש לי אם אני עפה? מי יביט עלי, מי? בסופו של דבר, אם יש יותר שכל בראש מאשר רגש בלב, אז מתחתנים עם איזה רופא, או איזה חולה שמצילים ממוות; רק אעבור את הקורס ואגמור להיות תלמידה, אז יש לי איגוד האחיות ואני כבר לא צריכה להיות רחמניה. אני מבטיחה לה בדמעות בעיניים, שאני כבר אהיה מנומסת וטובה ושהיא תראה, ופתאום אני שומעת, 'פעם אחת בחור יצא' שוב' הפעם. חשבתי שהשד יקח אותי. אמרתי שאני צריכה לצאת. היא אמרה, 'שום יציאות ושום תירוצים. את תורנית הלילה' – והלכה. וגם אני הלכתי, מה את צולה אותי? למה לא סתמת את האוזניים כמו שצריך.
"למחרת, היא אמרה לי לארוז את החפצים וללכת. עד היום אני לא מבינה למה העיפו אותי" – נאנחה, ורעש מכונות הייבוש בלע את קולה.