28.10.66
ידידים הביאו לי אותו מחו"ל. מבריק, חלקלק, מראהו רטוב תמיד ואישה מרגישה בו כמו דג במים. ולא דג סתם, אלא נימפת-ים. ולא סתם נימפת-ים, אלא אחת בעטיפת פלסטיק מברקת, שכבר ידוע שהיא הטובה באריזות.

ולאחר שקראתי בעיתונים, ובשבועונים שלנו, ובירחוני האופנה המהוללים מחו"ל שזוהי המילה האחרונה, ה"שלאגר" של האופנה העילית העולמית, אחזה בי קדחת לצאת אל חוצות העיר ולהפגין אותו קבל עם ועדה. שיראו ויידעו: יש לי מעיל גשם ויניל: מפוספס, בפסים ברוחב שני סנטימטר, שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. ויש לי אותו כבר השנה – ולא כפי שקיבלו כתבות האופנה שלנו – שאנו תמיד מפגרים אחרי צווי האופנה - ומה שמודרני בפריז השנה – יגיע אלינו רק בעוד שנתיים. אינשאללה. 

אלא מה? הגשם מאן לבוא. ולצאת במעיל הפלסטיק שלי בסתם יום חמסיני, לא כל כך מתקבל על הדעת ועוד פחות מכן מתקבל על הגוף. גם כשגשם שוטף יורד, חם בו ודביק בו. לא כל שכן ביום חם.

*

ידוע של כל מה שאפנתי הוא גם הגיוני וניתן ללבישה של הנאה. אבל מזמן נשכח שבעצם אין אנו שייכים לאירופה וכי האקלים שלנו, הים תיכוני והעצל – אינו אקלים אירופי. סטיות האפנה האירופית, הכניסו את חיינו לחגורת בטן מענה. וייתכן מאוד שהרבה מחוסר הנימוס, הרגוז, אולקוסים על הנשמה, חוסר הכבוד לזולת (כי אין זו דרך ארץ שלנו) באו לנו מן האפנה הקרה שאנו מענים את גופנו לתוכה. איך אפשר להיות מנומס בחולצה מעונבת וחונקת את הגרון, למשל, ביום חם?

אנו זקוקים לבגדים אחרים בצורה, בצבע, ביכולת הנשימה והאיוורור. אנו צריכים לבגדים שהולמים עם צעיר שיש לו רוממות של חופש, חברה חדשה, הלאה השמרנות וכן הלאה.

חושבים מחשבות יפות ומעניינות אלה, והגשם בשלו: אינו בא.

*

אך יש אלוהים גדול בשמים. השבוע זה קרה. הוא הוריד גשם. השדות נשמו לרווחה, בעלי העסקים שכחו לרגע את מסי העסק הנוראים ונשמו גם הם לרווחה (קטנה). עם המטר הראשון התבהרו שמיהם וגם שמי.

לא חיכיתי רגע. לבשתי את מעיל הוויניל המפוספס שלי – שאמנם עלה לירה שטרלינג אחת בלונדון, אבל מי יודע זאת? כאן, ספרו לי, בסודי סודות, ידידותי, הובאו כבר מעילים כאלה והוצאו למכירה בחנות מסוימת, והוא עולה בזיל הזול – איזה 80 לירות ישראליות. ולא יותר...

קניתי זוג מגפיים לבנים ומבריקים מיותרים לחלוטין, שהיו באופנה בשנה שעברה, אבל שהם שיא האופנה שלנו; ארנק חדש, כובע מתאים, כסיות, וכו' וכו'.

המעיל-מציאה, התחיל לרושש אותי – חשבתי בלבי, עת ערכתי את מצעד קניות הבוקר בצעד של דוגמנית על מסלול: צעד קליל מחליק קדימה, ברכים כושלות, גב כפוף לאחור וקצת גיבן – ומבט טראגי בעיניים. אבל זה היה כדאי. לא היה איש ברחוב שלא סובב אחרי את ראשו. במערכת עברה השמועה מפה לאוזן ומיד הופיעו כל נערות החמד שלנו, מדדו אותו כל חברותי לעט, הטלפוניסטיות, וכל הכתבניות. מדדו ונאנחו.