23.3.92
טוב לשמוח. נפלא לשמוח. הצחוק בעיניו של אדם הוא כשמש מאיר בשמי הרקיע. אבל כל כך קשה לשמוח לפי צו. כל כך קשה להחליט לשכוח את הכל ולצאת מן הכלים, וגם לקיים.
הלב מתמלא רחמים למראה ההמונים הנוהרים ברחובות תל אביב, המעמיסים על הכבישים והמדרכות המסכנות והמשופשפות, אלפי טונות של גופיהם, ילדיהם ומאוויהם.
השמחה מתחילה וגם נגמרת – בבית. כיוון שתמו החיפושים אחר תחפושת הולמת, כיוון שהסתכלנו כבר פעם ופעמים בראי, וצחקנו גם צחקנו להמצאות הרגע האחרון, ונשארנו בבגד הליצני, או הסרנו אותו והחלטנו שאנחנו כבר מחופשים די הצורך כל ימות השנה, ויצאנו לרחוב ליהנות – שוב לא יעלה החיוך הטוב על שפתנו. נשתדל, נשתדל מאוד, ולא יילך...
מעוררות רחמים במיוחד הן הילדות הקטנות. הנערות – טוב להן בכל ערבי השנה ובכן – נקוה – שגם הערב טוב להן. אולם הילדות הקטנות, המחזיקות בידיה של אמא ואבא – מה חטאו הן שהעיריה החליטה שאזרחיה ישמחו, שאמא החליטה שבתה צריכה להיות נסיכה, או בונבונירה, או מאדאם פומפדור?
שעות על גבי שעות צולעות ילדות קטנות בתוך "מעני-הנשים", אלה הנעלים גבוהות העקב. כבר עבר היום וגם הערב חלף, והלילה מפהק כבר לתוך בוקר חיור – ועדיין אי-אפשר היה לתפוס קמצוץ של שמחה אמיתית.
החום פינה מקומו לליל קר (כל פורים זה כך אם לא יותר גרוע), והקור חודר מבעד לבגדים הקלים, ולכסות עליהם בסודר אסור! מרעידות הילדות, מרעיד לב האם בדאגה והאב אף הוא מצר ומציע: "שמא נלך כבר הביתה - הילדה עייפה."
"עוד לא, עוד לא" תובעת הקטנה, ראשה עליה סחרחר, פניה חיורים ועיניה ליאות וכבדות. אך השמחה עוד לא באה. ובכן, איך תלך הביתה והיא טרם פגשה אותה.
למה נהנים האחרים. למה יש לאחרים לאן ללכת – ולמה רק לנו אין?
כך שואלים כולם: בקול רם, בקול לחישה שבלב, במחשבה שאינה רוצה להגיע לתודעה.
ככה זה. לכולם, לכולם נדמה שהאחרים מבלים. שלאחרים יש כרטיס כניסה לארמון השמחה, שהאחרים – להם טוב.
כי פורים הוא חגם של האחרים. אך היכן הם – הללו?ובכל זאת, מדי שנה בשנה, בפרוס פורים, יוצא הלב לשמוח, מלא תקוה ובטחון.
והניסיון? הוא נדחק לקרן זווית. מעלים אותו לעליית-הגג ומבקשים מן העכבישים שיטוו עליו קורי שכחה והיסטוריה, בתקווה אווילית שזו האחרונה לא תחזור על עצמה.