2.6.62
הבעל ייסע מחרתיים. הוא ייסע לחודשים רבים. אחרי כן היא תצטרף אליו והם יראו עולם חדש, יתחילו לבנות בית חדש. הכל יתחיל מחדש. הכל.

היא הסתכלה ב"פני הבוקר" שלו, ליד ספל הקפה הכפול וגילתה שהוא גבר נאה, הבעל הישן הזה שלה. איך לא ראתה אותו כל השנים האלה. מעניין. בביתה היא מתבוננת. משמסתיימת עבודת כיבוד הבית, עומדת היא בדלת, וזורקת "מבט ראשון" בביתה. מתקנת מקומו של כסא, מסיטה עציץ, מגיפה קמעה את התריסים, סוגרת עליהם בוילון הכבד, ומחייכת אליו. אל ביתה. כל בוקר היא מגלה מחדש שביתה נאה ושהיא אוהבת אותו.

זהו זה. לבית קונים אביזרים חדשים, מסיידים, מצבעים, מוסיפים תמונה. אם "הולך", 'עוברים דירה', וצומח בית חדש בדירה חדשה. אבל בעל?!

"מה את מגחכת?"

לכי וספרי לו.

השיבה זרקה ברקותיו. זה לא כלום. להיפך. זה כמו סלסלות כסף בשולי הדשא שבגינה. מוסיף נוי. 

"עמוסיק."

עמוסיק זרק בה מבט חשדני. נו, ובכן, דינה ודאי רוצה בשטיח חדש.

"לא כדאי להוציא כספים, נקנה הכל שם," רצה לומר לה, אך היא שוב פינקה את שמו, וחינחנה אליו, והוא לא ידע אם להיות מודאג או לרוץ ולרחוץ את פניו.

איזה חבוב שהוא. היא לא תחכה להתחלת חיים חדשים, בארץ החדשה, מקום שם הם נוסעים בשליחות. הכל יתחיל היום. היא הזניחה אותו, את בעלה החמוד. יותר מדי שנים הזניחה אותו. היא תתחיל בבדק-חייהם עכשיו. בזה הרגע.

עמוסינקה, אתה יודע שאתה יפהפה."

"חה-חה! נו די בובה – אני ממהר.

"עמוסיק, אתה לא עובד היום, נכון?"

לא. הוא חדל לעבוד.

"אז מה דעתך שנצא קצת לטייל?"

"מה פתאום. כלומר, יש לי כל כך הרבה עניינים לסדר."

"אז אני אסע אתך. מה אכפת לך."

הוא היה עצבני מאוד, כל אותו בוקר. היא ישבה במכונית והמתינה. הוא מותק, הבעל הזה שלה. לבה ממש עבר על גדותיו מרוב אהבה. אבל למה הוא מניח לה לשבת כך ולהזיע, בלי סוף. הוא אינו יכול לסדר את העניינים קצת יותר מהר ולהתחשב ברצונה?

"אמרתי לך שזה לא עסק" – הטיח בפניה בשובו. אך היא זיכתה אותו באחד ממבטיה המצודדים ביותר, כך חשבה, והבטיחה לו ש"כל התענוג היה שלה", באנגלית-מקרוב.

בהמתנה השלישית היא חשבה הרבה הרהורי חרטה, בהמתנה הרביעית, חזרות בתשובה, בהמתנה החמישית התקשתה למצוא תשובה לבעלה המתנצל בלי סוף והחליטה שהוא אינו אלא אטום! חסר רגש. זה מה שהוא.

רק בעת ארוחת הצהרים, כשהסתכלה על "סלסלות הכסף" הלחות מזיעה, שברקות בעלה - שוב הציף אותה גל של חום שלא ידעה כמותו שנים. ושוב ראתה את פרצופו הטוב ושוב החליטה שהוא גבר נאה, הבעל הישן הזה שלה.

"עמוסינקה יקירי" ליטפה את ידו.

אין ספק, טיול הבוקר היה כשלון. אך אין דבר. מתחילים בחיים החדשים היום. איך הם החלו אז בימים ההם. לפתע ידעה וצחקה מאושר.

"הולכים להצגה יומית" – הודיעה לבעלה. והוא נכנע. וכי היתה לו ברירה.

ומלאך האהבה עמד לימינה. הם נכנסו לקולנוע, לתוך חשיכה נעימה ומבשרת טובות. היציע האפל היה ריק כולו והיא נלחצה אליו.

הוא עוד לא קיבל את אישור משרד החוץ. הדרכון עוד לא חזר, הוא שכח לשלוח שתי טלגראמות...

"יש אנשים שאוהבים ללכת לקולנוע ויש אנשים שהולכים לקולנוע לאהוב" – לחשה ועיניה הבריקו מאוד מתוך החשיכה.

הוא ישאיר לה שלוש מאות לירות. אין זה מספיק. אך בחודש הבא תוכל לקבל את משכורתו. הוא צריך לזכור ולכתוב מכתב בנידון. את הדירה רצוי היה למסור בכל זאת לאיזה דיפלומט ולא להעמידה לרשות המשרד. מוטב לדעת מי יהיה האיש שיגור בה. אחרת חוזרים לחורבה ולא לבית. וכדאי לעשות איזה יפוי כוח, בן אדם אינו אלא בן אדם. וצריך לדאוג לאשתו הקטנה. וכי מי ידאג לה?

אז, בתחילת החיזור, לא היה להם לאן ללכת. והם היו נמלטים אל חשכת בתי הקולנוע. הם קנו כרטיסים לכל הסרטים ולא ידעו באיזה סרט צפו. מעולם לא ידעו.

"עמוסינקה, בוא נתנשק?"

"השתגעת?!"