השתקן

24.6.77
למרחוק התנופפו שולי שמלה שחורה ארוכה, על גבי שמלה לבנה, ואולי להיפך. אולי זו היתה שמלה לבנה על גבי שמלה שחורה. צהריים. וחם. לוהטת הדרך לירושלים. ואף כי, כמו כל עם ישראל, לבי אינו מן הרכים בימי שלום, ואינו אוסף טרמפיסטים בדרך, ובייחוד מאז סודרה הסעת חינם באוטובוסים לחיילינו – עצרתי לאסוף את האישה הגדולה ששמלותיה מתנופפות ברוח כמו דגל קורא. אישה עייפה, לא צעירה – מי יאספנה אם לא אישה אחרת?

אלא שהאישה נתגלתה כנזיר שכלל לא ביקש טרמפ, אלא חיכה בסבלנות לאוטובוס. כיוון שעצרתי לא היה יכול לבייש אותי כנראה. עמד, היסס, שקל, אמר "מרסי ביין" ונכנס.

נכנס, ישב, ושתק.

ואין תימה. אספתיו ליד מנזר השתקנים.

ואנו נוסעים. ואני חושבת אל לבי שהזדמנות נוספת להימצא עם נזיר שתקן טט-א-טט, שוב לא תינתן לי בקרוב. מה בקרוב? לא תינתן לי אי-פעם. זה לא נושא מתגלגל ברחוב. ובמנזר הם שותקים כדגים. יש שם רק נזיר אחד המדבר עם העולם החיצון בשם כולם.

"מון פרר" – אני אומרת לו בקולי הצרפתי – "תואיל להקשר בחגורה."

הוא מביט בי בעיניים אילמות. אני מתחילה לדבר אליו בלשון רמזים. הוא אינו נרמז. אני עוצרת את המכונית בשולי הכביש, ובכוחות משותפים, כשהוא מפריע ואני מנסה – מצליחים לקשור אותו לכיסא, עכשיו הוא כולו בידי – 

קדימה לדרך בשתיקה.

שכחתי לספר לכם, שבשעת התרגיל הזה אמרתי פעמים אחדות "פרדון" והוא חייך במתיקות ובאסירות תודה של אסיר עולם מרצון היודע שהכל הבל הבלים. גם החיוך שלו.

גבר במיטב שנותיו. במיטב שנותיו לדידי – הוא גבר בין ארבעים לחמישים. ובכן הוא כזה. והוא נאה. ומצחו גבוה, בלוריתו מלאה, עיניו טובות וחיוכו נעים. הולך גבר ומכניס את עצמו לשתי שמלות, ואת כל חבילת חייו כולא במנזר, רחוק מביתו, אי-שם בדרך לטרון. ולא רק על גופו אלא גם על קולו גוזר בדידות, והרי הוא חי פרוש מן העולם הזה וכלל וכלל אינו נראה אומלל. הנזיר שלנו נראה שבע רצון וטוב לב, אחד שהציל עצמו משוקי החיים ומשקיף אלינו מלמעלה.

ובכל זאת, ביזבוז כזה של גבר בעולם מלא נשים בודדות וילדים ללא אבות...

חדשות ברדיו: "יהיו לנו בעיות," אני אומרת לנזירנו. "להפריד את הדת מן המדינה לא הצלחנו," אני אומרת לו, "אבל להפריד את ההסתדרות מן המדינה הצלחנו. יהיו צרות. האם קדושת אחי עקבה אחרי התהפוכות הפוליטיות אצלנו?" 

הוא מחייך בשלילה. צריך לאמץ את השיטה. שתיקה בזהב. מצוין בעידן האינפלציוני.

אבל לא אישה כמוני תוותר. הוא ידבר אצלי וישמיע קולו.

"המותר לי לשאול לאן פניך?" אני שואלת בעברית.

"לירושלים."

"לאן בדיוק? כדי שאדע לעצור."

"לבית החולים."

אז גם פה יש צרות. גם אם עוסקים באלוהים ומתנזרים מן הכל – יש צרות.

"מצטערת לשמוע זאת. האם כבודו חולה, חלילה וחס? סליחה שאני חקרנית כזו."

"ברצון אשיב לך, אחותי, בחפץ לב אספר" הוא משיב חצי עברית וצרפתית ומתבל בערבית "יש לי בעיות עם הרגליים." הוא נאנח. ואני רואה שתי רגליים נפוחות מאוד בתוך סנדלים שאינם נסגרים, מציצות מבין קיפולי שמלותיו.

"בעיות עם הרגלים, ואתה עומד על אם הדרך, בחום כזה? אין אצלכם מכונית להסעה?"

"זה דבר של מה בכך, עוברים כאן אוטובוסים לעתים מזומנות. חבל לקחת מכונית מיוחדת."

"בכל זאת, אתה כבר לא ילד. עמדת על הכביש זמן רב?"

"לא הרבה. אולי חצי שעה." אמר ומקולו נשמע 'מה זה חצי שעה בחיי אדם, ובייחוד בחיי אדם שותק'.

"כבודו כבר זמן רב בישראל?"

"באתי לירדן לפני עשרים וחמש שלושים שנים. ירדן."

"אהה, כן. באמת. הרי לטרון היתה ירדן. הרי הכביש הזה לא היה עובר פה והיינו מביטים אל המנזר מרחוק. משונה להיזכר בכך."

"כשאני באתי זה היה ירדן," הוא אומר בנוסטלגיה.

"נו, ומאז אתה בישראל, כמו שאומרים, חל שינוי אצלכם."

"שינוי? לא במיוחד. אנחנו עושים יין, שמן זית."

"אכן היין שלכם טוב. זאת אומרת – היה טוב."

"ועכשיו לא טוב?"

"לא כל כך..."

"אני מצטער לשמוע זאת. אגיד לחברי."

"אתם מדברים ביניכם?"

"מדברים כמה שצריך. מעט."

"אז למה קוראים לכם מנזר השתקנים?"

הוא מחייך לתוך שפמו. הוא שותק. כל גופו שותק בהנאה.

"ואת – אחותי. את הרבה זמן בישראל?"

"כל חיי."

"וחל אצלכם שינוי מאז אתם מדינה ריבונית. מאז העצמאות שלכם? את בטח לא התנסית בשינוי. צעירה כל כך..."

צרפתי נשאר צרפתי.

"מאימתי אתה נזיר, מון פרר?"

"מאז אני בן שש-עשרה. ובעוד ימים אחדים ומלאו לי חמישים." 

הולך נער בן שש-עשרה ומחליט החלטה הקובעת את גורלו. איך יכול נער לדעת מה יהיה לו טוב למשך כל חייו? איך בכלל מותר להשאיר החלטה גורלית כזו בידי נער? אני חושבת לי ואחר כך אומרת. הוא אינו מבין. אני מגייסת את הצרפתית הכי יפה שלי ומגלגלת את השאלה בעדינות עדינות, ככל שעדינות זו עומדת לרשותי באוצר המילים הפשטני.

"גם אני תוהה על כך" משיב הוא לאחר הרבה זמן. "לא רק נזירים מחליטים על חייהם כשהם נערים. גם היהודים החלוצים, ההולכים לצבא ההולכים לקיבוץ, הבוחרים מקצוע, המתחתנים, המולידים... אבל," אבל, הוא אומר, "אני שמח שבחרתי בדרך זו. יש לי חיים טובים."

"להיות פרוש מן החיים?"

"אני לא פרוש מן החיים. זו דרך חיים אחרת. לי היא טובה. יש הרבה פנאי להרבה מחשבה. לא צריך לטפל בקטנות. לא צריך להאבק ולבזבז חיים על הכנה לחיים, על סידורים, מאבקים. ולהגיע למחשבה ולאחדות עם הבורא כשהמוח כבר עייף, כשכבר אינו צלול."

"ויש בשמחה זו של המחשבה פיצוי על ילדים, למשל. על חיי משפחה. על אהבת אישה..."

לא נוח לו, לנזירי. הוא מסתובב על מושבו, קשור אליו. לפנינו פרושה דרך העולה לירושלים והיא רכת גבעות והרים מלאי חמוקיים. נוף נשיי כזה. שיר השירים.

יושב שקע נזירי בשתיקה. ושם במוחו, היה אפשר לראות איך הוא חושב, ואיך הוא שוקל את דבריו ומכין תשובתו, אלא שבינתיים הגענו לירושלים ונזירי ביקש לרדת במבואותיה. עצרתי, ושורת מכוניות צופרות אחרי. עזרתי לו להתיר את החגורה והוא יצא אל השמש הלוהטת, בשתי רגליו הנפוחות, בשלווה לא מעולם זה.