11.3.60
| יש לי חברה ושמה פנינה. (מובן שיש לה שם אחר. בחרתי ב"פנינה" לצרכי הסוואה עתונאית. באמת שמה... מילא). פנינה היא בחורה די חמודה, היא אפילו קצת משכילה, אך זה אינו חשוב. חשוב הוא, שפנינה היא אשתו של צייר, צייר שאינו מוכן למכור את יצירותיו בפחות ממאתים לירות ליחידה (וזה מוכיח שהוא צייר נפלא!...), אינו יכול להתקיים על פירות יצירתו והוא מוכרח, המסכן, לרעות בשדות זרים: לעסוק בהוראה, בקרמיקה שימושית פחות או יותר, בגראפיקה מסחרית לעת-מצוא ובעוד מיני דברים מבישים כאלה. ובכל זאת, לא טוב לה לפנינה. לא טוב. הפריז'ידר שלה הוא מודל ישן בלי "פריזר" גדול; הוילונות מודל ישן – בלי קפלים אמריקניים, הרדיו בלי פטיפון, הפטיפון בלי "לונגפלייר", ובושה לספר: אין להם אפילו "פיירסייד" והגאז הוא רק בן שתי להבות... בשכבר הימים, נהגה פנינה לחייך בביטול לכל תפנוקי המכניזציה. "אני אומרת לך," היתה אומרת בבוז, "אני בכלל לא מבינה את השגעון הזה לדברי לוקסוס. זה בכלל לא בוהמי כשיש כסף והוא זועק מכל פינה. זוהי זעיר-בורגנות פרובינציאלית. אנחנו הציירים(?) יודעים מה חשוב בחיים. אווירה, התלבטויות, יצירה, שיחות מענינות, אמנים..." כך היה בימים של "בטרם-פריז'ידר" ובטרם כורסאות וספות גומאויר. אלה מחקו את הביטול בבואם לביתה של פנינה ונשאר רק החיוך. חיוך מהסס משהו ורעב הרבה. פנינה למדה גם את המושג הנשגב יחסי ציבור ושיווק, אפילו ביקרה בשעורי-ערב מיוחדים ואחר כך יצאה במסע תעמולה על כל נספחותיו היפים פחות ויותר מפחות. אחת מסיסמאותיה המוצלחות ביותר, שגם יתר נשי הציירים מיהרו לשנן, היתה: דירה יפה! מה נחוץ לדירה כדי שתהיה יפה ואינטליגנטית? – שטיח ותמונה אמנותית מודרנית!" והיא שיננה זאת בקול רם על כוס תה בבית ידידים, בביתה, בכל מקום ובכל שעה. אם פגשה אותך ברחוב, התחייכו פניה בתקווה-מצווה ופיה החל לשורר: "דירה יפה...וכו'" כל חבריה וחברי חבריה הכניסו לבתיהם שטיחים יפים ותמונות יפות (פחות) מפרי יצירתו של הבעל, (וכי היתה להם ברירה?) ופנינה? – עוד כורסה ועוד שולחן, ועוד סיר-לחץ ועוד "טאפצ'אן..." מדירה שכורה עברה המשפחה לדירה בבית משותף. מבית משותף לשיכון האמנים של העיריה (בחצי-חינם, בחיי-מציאה!) ובשיכון האמנים הזה אבד לפנינה אפילו החיוך המקצועי. השפתים נתהדקו לפס צר וכעסני, והמון קמטים קטנים ולא יפים – שמרו עליו. היא כבר לא דיקלמה "דירה יפה וכו'..." לא היה למי לדקלם. "מה יהיה, מה?..." שכבה במיטתה ולא עצמה עין, יום, יומיים, שלושה; חודש, חודשיים, שלושה. פניה רזו, עיניה גדלו, ואויה – גם האף. אצל השולמנים כבר יש ספריית-ענק עם באר-נוצץ והמון משקאות חריפים – צרפתיים; אצל קין בן-הבל – שטיחים פרסיים ופורצלאן גרמני. (מניין יש לדלפונים הללו כסף, רק אלוהים יודע...) אצל איציק מ"קול ישראל" אוטו אמריקני חדש ואיזה טייפריקורדר! וכבר לא נדבר על פסנתר-הכנף. אצל וויק הפסל – מכונת כביסה, רדיו-פטפון-טראנזיסטור-טראנסמיסטור-טייפ הכל ברהיט אחד עם שני מגבירי קול מפירמה "טלפונקן" הגרמנית, "למה יש לו ואין לנו. מה? הוא צייר יותר טוב מאתנו!" התרתח בעלה של חברתי פנינה: "מה אינך מבינה? הוא קנה את זה בעד הפרס." ואז הזדהרו עיניה. היא אמרה משהו מהר-מהר לבעלה, באנגלית ובאידיש, כך שהילדים לא יבינו, וצחקה כמו בימים הטובים ההם "בטרם פריז'ידר". עוד באותו אחר-הצהרים סיפרו הילדים בסודי-סודות לילדי השכונה שספרו לאמם, ש"פנינה הלכה לבחור פריז'ידר עם פריזר גדול – כמו שלנו" פליאה גדולה נשקפה מעיניה היפות והתיאטרליות של השכנה. וכי כיצד יכולה הדלפונית הזו לקנות פריז'ידר חדש, מניין תקח כסף והיא חייבת לה עשרים וחמש לירות זה שבועיים?!" פשוט מאוד," - הסבירו הילדים – "עכשיו הגיע התור שלנו לקבל את הפרס בעד הציור של אבא. כמו שאתם קיבלתם בשנה שעברה..." |