23.4.76
סיפור מן החיים

הגיעו מים עד נפש. ממש כך. למי אני עמל? למי אני עמל? היה ממלמל לעצמו בלבו, וכבר הגיעו הדברים לידי כך, בושה לספר, שהיה נואם לעצמו בקול, ואפילו בקול רם.

חישב ומצא שגם אם לא יעבוד יהיה לו ממה להתקיים, אפילו יחיה עוד מאתיים שנה. כך גם חזרה ואמרה אשתו, שראשה שחור-השיער כבר חגג יובל של צביעה פלוס עוד כמה שנים טובות. עד מתי נחכה – אמרה לו אשתו – וכבר עוד מעט לא יהיה למה לחכות. מספיק עבדת, שמואל. עכשיו כבר הגיעה העת שניקח דברים בקלות. שנקנה איזה כרטיס טיסה סביב חצי העולם בטרם נלך בדרך כל הארץ.

בערך כך אמרה האישה והוסיפה שהיא אינה מבינה בשום פנים ואופן למה הוא הורג את עצמו בשביל מס הכנסה. הורג את עצמו עם הפועלים, עם שביתות, עם בנקים, עם הקונים. הלא אין לך פנאי אפילו ללכת לספר – בושה לספר. עם השיבה הזו אתה נראה עשר שנים מבוגר מגילך, אתה נראה. אפשר לחשוב שאתה כבר בן שבעים, אפשר לחשוב.

למען האמת היתה זו היא שנראתה בת שבעים. היא, שלא התרוצצה בין הבנקים, שלא שברה ראשה בלילות מניין תשיג את השישים אלף לתשלום פועלים מחר בבוקר, אחרת יאשימוהו בהלנת שכר; ואת מאה האלף כדי להוציא את הסחורה מן הנמל, את ארבעים האלף בשביל עמיל המכס, שאם לא ישלמו לו את חובו, שוב לא ינקוף אצבע. את כאבי הראש שלו עם מס קניה, את הפגישות הרוצחות אותו נפש עם פקיד השומה.

בכלל, היא חיה לה על איזו פלניטה אחרת של קטיפות, קצפות, מרשמים של עוגות ובעיות ציפור הנפש ממדורי נשים... היא אינה קוראת עיתונים, אינה מסתכלת בטלוויזיה אלא ב"הוואי חמש", אינה הולכת לשוק ואפילו לא למכולת. מכל טוב מביאים לה מן המכולת, מן הקצב, מחנות הירקות. חיה לה בתוך הווילה שלה בהרצליה פיתוח, בין דיפלומטים זרים ועשירי ארצנו המוזרים, כלומר בין נשותיהם מרוחות הקרם והצבע, בוגרות הבוטיקים וחנויות לממכר רהיטים מודולריים, כמו איזה מוסד מוגן היא, כמו באיזו אגדה משעממת היא חיה...

*

ואילו הוא, שמואל כך וכך, הוא איש המעשה. בעל מפעל לעיבוד שבבי הוא, מפעל אחד מן הראשונים. מפעל שעשה היסטוריה של מעשה בישראל החקלאית הפואטית של הימים ההם של חבר'ה טראסק. הוא בנה את מפעלו במו ידיו. ממש כך. מאבן הפינה ועד למכונות החדישות והמתוחכמות בנהו. והוא גדל עם מפעלו, וגדל וגדל עד שנעצר על עמדו. ואילו המפעל המשיך לגדול, כאותו גולם מפראג. הוא כבר מזמן חדל לנהל את מפעלו. המפעל התנהל בעצמו, ולא עבר זמן רב והתחיל לנהל גם אותו – את בעליו. ניהל אותו, תיכנן את פעולותיו, לבסוף סחב אותו אחריו. והוא, שמואל, רץ עמו, לידו, אחריו... חכה רגע.

אחר כך העלה אותו המפעל על גבו. שמואל הרגיש כמו איזה להטוטן בקרקס, מדלג ברגליים זריזות בצעדים זעירים וזהירים, במהירות שאינה הולמת את גילו ואת מעמדו. בזריזות של שד היה מרקד שם למעלה, כדי להישאר שם. למעלה. ולזה תקרא עבודה. לזה תקרא ניהול?

רצה להכניס את בנו למפעל. בנו שלמד מינהל עסקים באוניברסיטה. שבגר מן הפקולטה לכלכלה, למחשבים, לסטטיסטיקה. אבל הבן נשא את עיניו למשהו גדול, בינלאומי, חובק-תבל. ניסה מזלו כאן, ניסה שם ונשאר במשהו חובק תבל קטנה, ארץ-ישראלית, ממשלתית.

כשהיה בא אליו האב עם המפעל לעיבוד-שבבי, היה כאביון המתדפק על דלתו של מיליונר-המעש. קולו היה קטן, הססני, קול קורא ממרתף הבית של היוזמה הפרטית הקטנה אל דייר הפנטהאוז בקומה השש-עשרה.

*

חיוך קטן ורחום היה מרחף אז על שפתי הפקיד הבכיר בדרך. לך ותסביר לבעל מפעל פרטי באזור תעשייה של פרבר, שפניו הפרטיות חרושות קמטים של גבר שבע ימים, את העוצמה שבעמדת כוח למען הכלל. מה זה להיות בין המחליטים של מה שיהיה לא במפעלך, אלא בכל המפעלים. מה זה לקרוא מחר את שאתה ידעת אתמול.

"ומה אתה עושה עם כל הידיעות הללו?"

"מה אני צריך לעשות?" תמה הבן.

"יש אנשים שיודעים מה לעשות עם כל הידיעות הללו. אבל לא אתה, בני. ואני שמח שלא אתה. אבל תרשה לי להסביר לך שמה שאני מפסיד ביום אחד במפעל שלנו, כשאני עייף ולא יכול לפזר את העננים או 'לקחת' החלטה, אתה אינך משתכר במשך שנה תמימה..."

לרגע כמו יורד אור גדול של תבונה לשכון בין השניים. פער הדורות והעמדות מצטמק, אפס, אבל הנה צילצול הטלפון, ומישהו מן "החלונות הגבוהים" דיבר שם מעבר לקו, ובנו, בוגר כל הפקולטות הכלכליות, איש החשבון הקר והסיכום הנוקב, עובר לספירות אחרות, של המעש הגדול העל-מוסדי, העל-אינטרסנטי, האי-ריאלי כלל וכלל. יש תיאוריה מעשית, ויש מעשה תיאורטי. והמעשה התיאורטי – בנו היה שבויו לנצח.

"מי זה היה?"

"פלוני," – משיב הבן ומגלגל על לשונו שם חשוב של שר, מנכ"ל, יועץ, נגיד... בקיצור אחד מן הגדולים. "טוב. מי הם אותם הגדולים הוא יודע בעצמו, ואביו אינו צריך לספר שוב ושוב איך עבד איתם ביחד בספרנד, איך סידרו ביחד את האנגלים עם המשלוחים לקסטינה – מקסטינה. למה הם גדולים היום? כי לא היה להם מקצוע ולא תושיה לעשות משהו בעצמם, על הריסיקו שלהם. ומאז אותם ימים בטרם-מדינה הם יושבים לשולחן הכלל ואוכלים ממנו, ואנחנו סוגדים להם כאילו האכילו אותנו... הרי לי לא תספר מי הם ומה הם."

"ומה ביחס לדור ההמשך, אבא. מי עכשיו מסובב את הגלגל, מי מחליט, מי מתכנן? איש מאלה לא עבד איתך לא בסרפנד ולא בקסטינה. כל צוות המוחות הוא צעיר, נועז, ידען, בעל מקצוע, לא אינטרסנטי."

"באמת?" תמה בלעג פתאום האב. – ואפילו כך יכולים הם להרשות לעצמם, כי הם בנים לאבא כשלך. עם אבא שקונה דירה, ששולח את בניך ללמוד על חשבונו, שקונה רהיטים ומממן את המכונית, ומביא בד אנגלי לחליפות, ומכונה לשטיפת כלים, אפשר להיות גברא רבא, כלכלן בקנה-מידה לאומי, טהור מעשה ורושם כל נסיעה במכונית ומחייב את עצמו במס הכנסה. כי יש מי שדואג. יש מי שידאג גם אחרי-מות, חה, חה! אבל שים לב. אצלנו, אצלנו יאכל המפעל את כל העתיד הבלתי תלוי והטהור שלך. אני אומר לך. שים לב!!

*

אפשר לחשוב שלו בא הבן לעבוד היה שמואל מאושר. איפה. גם הבעיות לא היו נפתרות. אבל הבן לא בא ולא שעה להפצרות אביו. אז יום אחד הוא קם, האב, כינס את כל נכסיו בעזרת שני רואי חשבון, עורכי-דין וכבר לא נדבר על פנקסנים... והימים היו ימים נוראים למדינת ישראל שאחרי מלחמת הימים הנוראים, אך בטרם האינפלציה הדוהרת. שמואל כינס את כל רכוש מפעלו ומכר אותו לסוחר ממולח שהאמין כי נתאושש חיש מן ההלם, והעסקים יפרחו כמו אחרי כל מלחמה. ואם גם לא יפרחו – הרי השלום עדיין אינו מתדפק על הדלת, ועיבוד שבבי אין בו שום שובבות, זהו עסק רציני מאוד, גם בעתות מלחמה, בייחוד בעתות מלחמה...

מיודענו, מר שמואל כך וכך, חרק שיניו עת החזיק את החוזה בידיו, ופניו היו כפני מת. המחאה גדולה, גדולה מאוד נצטרפה לחוזה, אבל לך, נסה לקנות שנה אחת בחזרה מארבעים השנים שהשקיע במפעל הזה... הציעו לו עסקות לרוב. הציעו לו אדמות, רכוש, מפעלים. אבל לא. לא הוא. נמאסו עליו הלילות ללא שנת. המרוץ המטורף הזה של תיאומים, סכסוכי עבודה, שביתות, אי-קיום הבטחות. של כסף שחור וכסף לבן ופחד מתמיד שיתפסו אותו ושמו יופיע בעיתונים. נמאס לו לחשב כל צעד פנים ואחור, לעבוד כמו פרד ולא להרוויח בצורה מכובדת, קבל עם ואור, נמאס לו להיות נגרר... ולמי הוא עמל. למי. מתי יעשה קצת חיים, מתי. עד מתי יחכה. האם אשתו אינה צודקת?...

אז לקח את הצרור, והשקיע אותו בצמודים. בניגוד ללבו, בניגוד להיגיון השקיע את כל שנות עמלו בנייר. את כל החבילה תירגם לניירות. סוף סוף בנו מסתובב בחלונות הגבוהים, אולי כדאי לשמוע פעם אחת לעצתו.

*

השקיע את כל כספו בצמודים ונת"דים, תקע אגודלי אצבעותיו בין ה"שלייקס" לשרוולי מעילו וציפצף על העולם. אמנם התחייב בחוזה כי ימשיך לבוא ולייעץ לבעלים החדשים במשך שנה, קוּצר את הזמן למחצית השנה, אך בתום חודש סיכמו ביניהם שהם יקראו לו כאשר יזדקקו לעצה. אם הוא רוצה לנסוע – בבקשה. ישאיר את מספר הטלפון ובמקרה של צורך יתקשרו איתו. ישאיר רק את לוח הזמנים והמקומות...

"אם יחפשו אותי בטלפון מישראל – תגידו אשוב בשעה שש" – הודיע בבית המלון. אך איש לא צילצל. עייף את רגליו בין חנויות ובוטיקים, היה נרדם על כורסות וכיסאות וספות רכות שעה שאשתו מדדה ומדדה ומדדה. ניסה, מאוד ניסה להתרגש מן העולם הגדול, מחידושי האלקטרוניקה בשרות האדם, מסרטים פורנוגרפיים שרואים בהם שוב ושוב את אותם הקונצים, מן המטעמים המשוקצים שיצאו לו מן האף... כבר היה שבע תרבות של טיולים מאורגנים ומחשבה על עוד מוזיאון או עוד כנסייה עתיקה ופניו המעונים של הצלוב, בכל התנוחות האפשריות, גרמו לו קבס. נס שבאחד הטיולים פגע באדם כלבבו, אחד שעוסק במתכת, והשניים יצאו לחפש חידושים בעיבוד... כמובן... שבבי.

אשתו לא שבעה ממנו הרבה נחת. לכי ותעשי מפועל מתכת איש העולם הגדול...

*

למרות כל אלה חזרו ארצה מאושרים ולא עבר זמן רב וכבר סיפרו מאורעות נסיעתם בנוסטלגיה גוברת והולכת. זוג יונים צעיר ואלגנטי. הנכדים לא חדלו להתפעל ולהתפאר בסבא חדש חדיש, אופנה אחרונה. סבא היפר-היפי, בחולצות וורודות, בחליפות ג'ינס יקרות עם טלאים מזמש ותלתלי שיבה הנופלים רכות אל הכתפיים.

שמואל לא הרוויח במשך כל שנות עמלו, את מה שעשה בשנה אחת בצמודים הללו. הוא הכפיל את הונו – לא יאמן כי יסופר. והיו ניירות ששילשו את עצמם. אז מה צריך הבן אדם את העיבוד השבבי, מה. את כאבי הראש וכאבי הלב ואת העננים במוח. עכשיו המוח שלו צחור וחלק לו במוח, כמו ישבן של תינוק, חלק לו.

יש לו פנאי לנוח בצהרים, יש לו פנאי לישון בבוקר, יש לו פנאי לישון מוקדם בערב, יש לו פנאי אבל מי יכול לישון. בטח – כשהבן-אדם אינו עייף, כשהוא נח כל היום כולו, מניין תבוא לו השינה המבורכת. אז חסל שינה אחרי הטלוויזיה. קודם כול לא יושבים ליד הטלוויזיה – הולכים לתיאטרון, למסעדות, לקונצרטים. הו-הו, איך שהבן אדם ישן היטב בקונצרטים. אבל צרה צרורה, אחריהם אי-אפשר לעצום עין. אז יש מסעדות, ויש בתי קפה. ובבוקר יש מגרשי טניס. ומנסים. הולכים לקנטרי-קלאב, עושים איזה בריכות כל יום, קצת מסג', קצת מדיטציה, קצת תרגילי יוגה...

חברו, זה שפגש בחו"ל והלך לראות איתו חידושי השבבים, איש דתי, אומר שאחד מהורגי-הזמן הטובים ביותר הוא בית הכנסת. אפשר ללכת בבוקר לשחרית, כבר בחמש בבוקר תמצא אנשים בבית הכנסת שישמחו איתך, ישמחו מאוד כי זקוקים לעשירי למניין כדי לומר קדיש... וכך גם למנחה ומעריב. ויש גם שיעור יפה לשמוע. ומי צריך מדיטציה כשאדם יהודי עוטף את עצמו בטלית וסוגר את כל החולין, את כל העולם כולו, סוגר על מנעול ובריח מחוץ לתחומו. ורק הוא ובוראו, הוא ונפשו מצויים שם מתחת לטלית הלבנה.

*

יום אחד ישבה לה חבורת ידידים מני אז, כולם בני אותו גיל בערך, כולם מן העליה השלישית, כולם אנשי מעש, קבלנים, תעשיינים קטנים עם וילות גדולות, סוחרי קרקעות, סוחרי מנופקטורה עכשיו ופועלים שחורים של אז, ישבו בבית הקפה האהוב עליהם בשעת בין הערביים והסתכלו זה בזה וראו זה את זה ולא כיחדו לעצמם. צעירונצ'יקים כבר אינם. ויותר מאשר הם כאן הם שם. וכבר נמאס להם אפילו לדבר על פיחות ועל כלכלת ארץ-ישראל שהלכה פייפן. שמה כדאי לעבוד בארץ הזאת ו"הם" באים ונוטלים ממך הכול. ולולא נטלו הכול, ולו השאירו לך הכול, מאי נפקא מינה. היית לוקח את זה איתך. צריך להיות גבר, רבותי, צריך לקחת שיעור משמואליק. כן כן. אז תצחקו פה ותצחקו שם, ותמצא חן בעיניכם בלורית הכסף שלו ולא ימצאו חן בעיניך מכנסי הג'ינס שלו, אולי הוא קצת טראלאלה, אבל אנחנו הרבה יותר טראלאלה ממנו. הנה לפני שלושה חודשים מת קבלן פלוני. קבלן גדול היה. הקיף יותר מאשר מוחו תפש. אז הלב הלך אחרי המוח. נדם. אז לא יותר טוב לגדל בלורית ולעשות מדיטציה...

ובכלל – איפה שמואליק ואיפה אנחנו. הוא צחק לנו כמו משוגע. לו רק נתן לי הלב, הייתי קם מחר, מכנס את הכול, מוכרת מכניס את האגודלים בין השלייקס למקטורן מצפצף על העולם.

"אתה רק אומר כך."

"שכה אחיה שלא. תן קונה, ואני מוכר."

*

בשעה זו הגיע אל החבורה נושא הקנאה. בא ממורק ומפודר בחולצת גולף ממשי תכול, תלתליו דבוקים אל עורפו בנימוס. בא ויּשב על כיסא, הוציא סיגרלה, כיבד גם את האחרים, הצית, הגיש אש לאחרים, עצם את עיניו ונשען לאחור. נשען לאחור ופיהק.

והיה שקט.

"מה נשמע?" חזר ופקח את עיניו.

והיה שקט.

משכו בכתפיהם. בינתיים התחיל הערב להגיע אל אותו בית קפה חביב שבפינת הרחוב ורוח עזה באה והרימה את המפות ואת שמלות הקיץ המוקדם של נשים צעירות לנצח. אחד אחד הסתלקו החברים מני אז, מני ימי החבר'ה טראסק. בא הערב, והעדר מתפזר איש איש לאורוותו, חה-חה.

"מה אתה הולך", אמר שמואל ליונה, "אני בא אז אתה בורח."

"לא בורח. הפלונית שלי יושבת לבד. צריך ללכת וליישר לה קצת את הקמטים."

"חכה רגע ואילווה אליך."

והלכו.

"אתה יודע מה אגיד לך? חולצה וורודה, תלתלים, מניקיור על הציפורניים... הכול טוב ויפה. אבל אתה לא מוצא חן בעיני, אפס."

"אתה מספר לי..."

"מה יש לך, שמואל. משהו עם הבריאות?"

"לא. לא עם הבריאות."

"אז עם מה. עם המצב רוח?"

נאנח שמואל ולא אמר דבר.

"בן אדם. וואס קרעכטס דו. הלא אתה צוחק לכולנו. הלא הצמודים זה העסק הכי טוב."

"אמת, אבל גם הכי משעמם. אז אני הולך כל בוקר לבנק. יושב עם הפקיד ואפילו לא יודע בשביל מה. הוא כבר עושה את הכל. וגם הוא לא עושה שום דבר. זה מתנהל לבד. זה לא עסק לגברים. אני מרגיש כמו אישה, אני מרגיש. כמו אלמנה אני מרגיש. ויום אחד זה גם יתפוצץ. מוכרח להתפוצץ. העניין הזה ואני. מוכרח למצוא משהו לעשות. אולי יש לך איזה עסק בשבילי. וזה בעצם שרציתי לדבר איתך עליו."

"עסק, כולם בורחים עכשיו מעסקים והוא מחפש לו כאב ראש..."

והלכו.

"שמע" אמר יונה "בעצם, רק היום היה אצלי פיניה. שמע, יש עסק בשבילך. צעצוע. אתה משקיע איזה מאתיים אלף ונהיה שותף לרווחים בלבד. כערבון הוא נותן מחסן עם סחורות בשווי של ארבע מאות אלף. זה איזה כימיקל, נקי, ארוז, צעצוע! אתה נכנס לשעה, שעתיים ביום, מוציא את הסחורה ומכניס את הכסף. גובה את הכסף שלך, פלוס הרווח שלך והולך הביתה. ערבות יותר טובה לכספך אין. עבודה נעימה, עם אנשים נעימים – אינטליגנטים, אלגנטיים. יושב ליד שולחן כמו לורד ומרוויח פרנסה על כל ידידי."

"כמה זמן עובדים, אמרת?"

"שעה, שעתיים לכל היותר..."

"הממ... ואין שום מאמץ?"

"שום מאמץ."

"ויש איזה סחר-מכר?"

"שום סחר-מכר. הכל חלק ונקי."

"אז בטח יש בעיות עם עובדים?"

"מה פתאום. הרי אמרתי לך שרק אתה יושב במחסן, ומוציא את הסחורה. הקונה מעמיס על המכונית במידה שיש מה להעמיס."

"ואין שביתות בנמלים?"

"בן אדם, איזה נמלים על ראשך?"

"אז בטח יש כאבי ראש עם מס הכנסה. הו-הו, אני מכיר אותם."

"מה אתה כל כך שמח. אין שום בעיות עם מס הכנסה. הם לא יודעים עליך ולא יידעו עליך. הכל הולך על שמו של פיניה."

"לא יהיו שום בעיות, שום צרות. שום כאבי ראש?"

"על דברתי, שמואל. על דברתי."

"אז מה אני צריך את זה?"