5.8.60
רציף הנמל המה מאנשים. אך היו אלה המיוחסים בלבד. האחרים, אשר אין להם לא יחוס ולא קשרים, עמדו רחוקים יותר, מעברו השני של מוט-הברזל, ונעצו עיניים מייחלות ומחפשות באניה שעמדה מולם.
אלה המיוחסים – יש שהבחינו במודע, או קרוב, על סיפון האניה, וקראו אליו "ברוך הבא", ו"מה שלומך", ו"טוב לראותכם", בכל השפות שבעולם. אלה שעמדו מאחורי המוט, נופפו ידיים – סתם לאווירו של נמל, סתם לחללו של עולם. קשה לראות מרחוק.
לפתע פילחה צעקה את המולת הנמל. "מאמא!" זעק קול. "מאמא!" חזר וזעק. ליד המעקה קמה מהומה. שוטרים אצו למקום, אך אשה צעירה ואדומת-שיער, כבר התפרצה אל הרציף ודחפה מעליה את השוטרים.
"מאמא!" קראה שוב וקולה כמו היכה את שאון הנמל שנאלם דום לרגע קט. אך האם שעל האניה לא שמעה והבת שעל הרציף ממש יצאה מגידרה. רקעה ברגליים וצעקה. שוטרים שוב ניגשו ביקשו, כי תחזור אל מעבר למעקה. אין לה רשיון, טענו.
"אין לי רשיון? הא לכם רשיון!" אמרה בבוז והציגה לפניהם שתי ידיים מחוספסות, למודות עבודה קשה. "תעודה לא טובה?" ליגלגה. "אני רואה את אמא שלי אחרי שלא ראיתי אותה עשר שנים. מזמן שעליתי מרומניה, כזו קטנה, לא ראיתי אותה. אז אין לי רשיון לראות אותה? זוזו! מאמא, מאמא!" והאם אינה שומעת.
פניה אדמו מן ההתרגשות. היו אלה פנים שרופי-שמש ומלאי-בהרות-קיץ. גם השיער האדום היה שרוף, ללא ברק, ללא טיפול. וכולה מכוערת כמו שרק אדומת-שיער יודעת להיות מכוערת.
לפתע נשתתקה הבת ודמעות גדולות, כמו אדומות, נשרו אל ידיה. "מאמא", לחשה וחייכה, "מאמינקה, זו אני." ומסיפון האניה נענתה לה אשה נאה, נאה מאוד. יפה, כמו שרק אדומת-שיער יודעת להיות יפה. והיא הושיטה אל הבת ידים מטופחות, מחבקות. והבת הפרועה שעל החוף החליקה בלא-יודעים את שערות ראשה ואת שמלתה למען תיטיב מראיה – ונשקה לאם מרחוק. והאם היפה הצביעה על בתה ואמרה אל שכניה לסיפון:
"ראו, הנה זו בתי. האם הִיא לֹא יפהפיה?"