30.4.71
הולך יהודי לארץ ישראלה
שלושה ישבו רכונים אל שולחן נמוך, שתי נערות וצעיר בלונדי שאפו סולד. ישבו חיפשו משהו על מפת ארץ ישראל מקופלת ומעוכה. מפה שידעה הרבה ידיים והרבה עיניים. מן הכתפים השמוטות והשפתיים הלא-שבעות-רצון, ניתן היה ללמוד על נקלה שחיפושיהם עולים בתוהו. שעוד מעט קט ויתאכזבו. ואכן כך הווה.
הטירה כבדה מאורחים. "תפוסה של 150 אחוז" – קבע מישהו בנחת של מלונאי.
"צריך היה לפנות בשבילם איזה מקום לנוח. האנשים האלה לא ישנו יומיים?"
"יומיים!" נתחייך גבר נמוך קומה, בעל חולצה פתוחה נוסח דגניה, "רק יומיים?!" אמר ועיניו נלחמו בעפעפים כבדים שהיו יורדים עליהן מאליהם וחוזרים ועולים במאמץ.
"אנוכי כבר לא ישן לפחות שבועיים. זה שבועיים לא ידעתי לילה אחד של שינה. רגע אחד של תנומה."
חי על הצ'ימידאן...
"איזו עברית טובה, מר?"
"גרשון."
האיש היה מוכר לי. הקומה, ההיקף, נוסח הדיבור העברי. העפעפיים הצונחים בעייפות... "כבר ראיתי אותו במקום שהוא," אמרתי לו זאת.
"כמעט הייתי. כמעט וזכיתי," טפח על חזהו. "הייתי בתנועה יחד עם לוויתן. מכירה את רובקה לוויתן? מכירה. אומרים שאנחנו דומים. בחור יוצא מן הכלל. מה שלומו. כמה אהבתי את רעי זה. הוא הצליח והגיע. אותי תפסו. התפיסה הזאת דחתה את עלייתי בעשרים וחמש שנים. ומאז אני חי, כמו שאומרים על הצ'ימידאן... כך התחתנתי, כך 'בנינו בית', כך נולדו לנו הילדים. כל החיים לנו התנהלו זמנית. עד שנזכה להגיע. לפעמים הייתי מנסה לדבר אל עצמי ולומר, זהו זה. כאן תחיה וכאן תמות. תעשה משהו ששביל קידום בחיים. הייתי מתחיל – ומאבד את העניין. אף פעם לא ידעתי שקט מהו. אנשים שחיים על מזוודות חיים כמו ברכבת."
"ועברית למדת לקראת צאתך לישראל?! איזו עברית נהדרת. של ישראלי ממש."
קומתו הנמוכה גבהה. ראשו נתיישר והעפעפיים כבר לא צנחו על העיניים. הלך לחפש את רעייתו. מצא אותה ליד מיכל התה. הביא אותה עם כוס מהבילה. ואמר לה:
"שמעי. הגברת הזאת מישראל היא."
"רואים," צחקה האישה.
"ואת רובקה היא מכירה."
"אני, אין לי מה לחשוש כאשר נגיע ארצה. עם ידידים כאלה? מה?!"
"אין."
"ועם עברית כזאת. איזו עברית, מה?!"
"מעולה."
"את שומעת, אישה."
"ומי שאין לו חבר בישראל, גם לו אין מפני מה לחשוש?" בא ועמד אצלנו גבר בשנות החמישים המאוחרות.
הנחתי כף יד על לוח לבי. "דבר לא יחסר לכם, לא דיור, לא עבודה ולא עזרה עד אשר תשיגו עבודה. ועזרה רפואית... עד שתעמדו על רגליכם יתנו לכם ככול יכולתנו, הרבה יותר מאשר נותנים לבנינו."
"איני יודע אם יודעים בארץ למה אנחנו זקוקים. דירה, עבודה, עזרה רפואית... לא בשביל אלה הולך יהודי לארץ ישראל. אלה היו לנו ברוסיה. אנחנו לא רוצים לקבל. אנחנו רוצים הזדמנות לתת. לתת כיהודים. אנחנו מתגעגעים לאווירה של בית ישראל.
לאהבה אנחנו צריכים. ל"שבת אחים גם יחד."
להזדמנות לתקן שלא עלינו ארצה קודם. כשהיינו צעירים."
"כמו מאהב שרץ לבית אהובתו..."
"אנחנו, יהודי ברית המועצות," הוסיף יהודי קשיש אחר, "אנחנו כמו מאהבים שרצים לבית אהובתנו ופוחדים שכאשר נגיע היא תגיד: "עכשיו אתה בא. כשאתה קרח, ומקומט וזקן. ואיפה הייתה לפני חמישים, ארבעים, עשרים וחמש שנים?!"
"אבל אנחנו באים עם הבנים שלנו. והם צעירים, בלי קמטים ובלי קרחת ועוד כוחם עמם. אבל הם צריכים היו להיוולד בארץ ישראל. לך ותביא לאהובה שמחכה לך עשרים וחמש שנים ילדים מאישה אחרת ואמור לה שתשמח בהם..."
"הוא פואט, פייטן," מחה בידו פיסיקאי צעיר שבא ועמד עמנו בחבורה. אבל המשל של האהובה מצא חן בעיניו "חבר," הוא אמר. "לא רק המאהב מזדקן, גם האהובה מזדקנת. על שניהם עברו עשרים וחמש, חמישים שנה..."
"זה העניין כשבן אדם, מתאהב בארץ אבות. אבותיך אהבו אותה, אתה אוהב אותה, ילדיך יאהבוה – דור הולך ודור בא וכולם אוהבים את אותה הגבירה. אתה נולד – הופך גבר, מזדקן, מת והיא תהיה תמיד צעירה ופורחת. זו הטרגדיה של האדם מול הנצח.
"וזו גם הנחמה." שמח הפיסיקאי הצעיר בקסם נעוריו. דווקא הנשים היו הרבה יותר מציאותיות: "יתנו דירות. איזה דירות, כמה מטרים?"
"אני לא יודעת כמה מטרים, אבל כול אדם מקבל דירה לגור בה, ובמשך הזמן ניתנת לו גם אפשרות לרכוש אותה, בתנאים נוחים, מתקבלים על הכיס של כול עולה."
"משפחה של ארבע איש, כמה חדרים?"
"שנים, שנים וחצי, לפחות. עתים שלושה."
"ואיפה?"
"מה זה חשוב איפה. במקום שימצאו לנכון?" קובע הבעל.
"בכול זאת צריך לדעת איפה," אומרת האישה.
"במקום שיכולים לספק גם עבודה?"
"ידוע שלוקחים את הילדים..."
"ואני רוצה ליד הקרובים שלי. בתל אביב."
"ועקרון. את יודעת איפה זה עקרון. יש לנו שם קרובים..."
עד מהרה סגורה אני במעגל של אנשים שרוצים לדעת איפה זה בת-ים, ואיפה ראשון לציון – ואם כדאי ללכת לטירה. ומה דעתי על כרמיאל...
"ומתי ייקחו אצלנו את הילדים, כשרק נגיע, או יתנו לנו קצת לגור ביחד?" – שאלה זו חזרה ונישנה כמעט אצל כול עולה.
"מי אמר שייקחו אצלכם את הילדים?"
"ידוע" – ענו האמהות וליטפו ראשי הילדים הרכים שלהן, ואלה שבנים גדולים להן כמו ליוו אותם באותו מבט ידוע לנו היטב, של אם, הנפרדת מבנה ההולך לצבא. "את הקטנים לוקחים לפנימיות, לקיבוצים, אנו יודעים לאן. ואת הגדולים לוקחים לצבא. אנחנו מוכנים שהבנים ילכו לצבא. נותנים אותם בחפץ לב..." אמרו בגאווה כואבת.
"וכי מה עוד יש לנו לתת?!"
"מה את עושה טרגדיה כזאת," נזף צעיר שעמד בסמוך, במבול של רוסית. וכמו כול "רוסי" בעל לב רחב ונפש מזמרת השיב לכל השאלות בדקלום ובשיר, ומישהו הוציא גיטרה, וקדימה "הולך יהודי לארץ ישראל עם שירה בפיהו..."
השלושה, שישבו רכונים אל שולחן נמוך, שתי נערות וצעיר בלונדי סולד אף – חזרו לחפש מקום כלשהו על מפת ארץ ישראל.
"בוז'י מוי," נאנחה השמנמונת שבין השתים. "אין מקום כזה."
"את מה את מחפשת?"
"עיר איזה קיבוץ, שהדודה שלי גרה שם. ואין על המפה."
"מה שם המקום?"
"דואר נע."
ואילו הצעיר קבע שהמפה אינה שווה שום דבר. הנה, שנתיים ימים הוא כבר מתכתב עם אביו הרופא שגר בעיר קטנה ליד חיפה, וגם עיר זו אינה מופיעה על המפה."
"איזו עיר?"
"קופת חולים."
היו גם שחיפשו את קרית, את שדה, ואת בית. העיניים נעצמות מעייפות, הראש הולך סחרחר, אבל יושבים על המפות שהביאו אי משם, מפות מיושנות ומהוהות עוד של המנדט ועומדים ליד מפה לא ברורה שעל הקיר ומחפשים.
"ואיך עכשיו בארצנו?"
"יפה, כמה יפה. השדות ירוקים, וההדרים פורחים. כל הארץ מבושמת בריח פריחת תפוחי הזהב. אביב יש בארצנו. אביב קצר אבל מקסים, ריחני כזה. שובב. צעיר. ונערות במיני."
"אבל ברדיו אמרו שגשמים עזים ירדו. שהזיקו ליבול." – (והכול בעברית!)
"אבל לעומת זאת רזרבות המים שלנו התעשרו" – קובע הפואט.
"וירושלים, יפה?!"
"איזה שאלות אתם שואלים, וכי אינכם יודעים. אני מכיר את ירושלים. טיילתי בכול רחובותיה, בכול סימטאותיה טיילנו. ובנגב היינו, ובצפת, ובכנרת. 'הוי כנרת שלי'. אני, כשרק תזכה רגלי לדרוך על אדמת ארץ ישראל. מיד אני קם ונוסע לירושלים. ואני אראה לכם איך אני יודע כול אבן בה. חלמתי אותה לכול פרטיה..."
*
"כמה משלמים בארצנו בעבור שכר דירה?"
"עולים משלמים פרוטות."
"כמה זה פרוטות?"
"אינני פקידה של הסוכנות ולא של עמידר ולא של שום מוסד. אבל נדמה לי שבעבור דירה של שנים, שנים וחצי חדר, משלמים משהו בין חמישים לשישים לירות."
השומעים מחשבים חיש כמה זה רובלים. כמו בברית המועצות? פחות? יותר?
"ומה קורה כשאין לשלם?"
"עוד לא זרקו אף עולה מדירתו..."
"אבל צריך לשלם. וצריך לשלם גם בשביל חשמל, ובטח צריך לשלם מיסים, וצריך לקנות מזון, ועד שנלמד עברית ועד שנעבוד. אנחנו מגיעים כמעט בלי פרוטה בכיס. 900 רובל לנפש משלמים בשביל כל היתר יציאה. תשע מאות רובל הם כאלף ומאתיים דולר. שכר עבודתו של אדם משך כל השנה. ובמשך השנה הזאת הרי צריך גם לאכול... ואיפה כרטיס הטיסה, ואיפה הקניות ההכרחיות לפני הנסיעה, ואיפה התשלום בשביל אריזת המטלטלין. והוצאות ההתרוצצויות מעיר לעיר כדי להחתים ניירות שונים ומשונים איפה לוקח יהודי בעל משפחה של ארבעה נפשות שישה, שבעת אלפים דולר. את הנשמה ממשכנים. מן הפה חוסכים. מה שרק אפשר מוכרים. ממי שרק ניתן לווים. לנסיעה הזאת נכנסת עבודה של חיים תמימים.
"נסתדר, נסתדר. באמת ששכר הדירה בישראל אינו רב."
ההפלייה
"שכר הדירה בישראל הוא גבוה. התשלום הזה הוא רק לעולים. ישראלי שמתחתן למשל, אם ימצא דירה לשכור אותה, ישלם בעבור שני חדרים וחצי ארבע מאות וחמש מאות לירות לחודש."
"ומניין ייקח לממן זאת. (לך ותסביר למי שאינו ישראלי את שיטת הכלכלה הישראלית שאינה מתקבלת על הדעת ובכול זאת פועלת. שמס ההכנסה מכביד עולו ובכול זאת יש דירות בבעלות פרטית ויש מכוניות, ויש המון טוב, ויש – מה יש לכחד – יש כל טוּב...)
"אם קיימת הפלייה כזו בין ישראלי לבין העולה החדש, ודאי קיימת גם טינה בלבו של ישראלי לא אחד."
אנו מבטיחים להם שמבינים את בעיות העלייה. שיש לנו צורך בעלייה. שאנחנו יודעים כי לא נוכל להתקיים בלעדיה. שקיים חוק-שבות והוא צודק. שאדם שנעקר בבגרותו מביתו מקריב הרבה וצריך להתחיל הכול מבראשית וצריך לתת לו הזדמנות להתחיל את חייו מחדש. שיש הבנה בישראל ואהבה מיוחדת לעולה מברית המועצות, המחרף נפשו כדי לבוא אלינו. שישראל של כול יהודי היא ולא רק של אלה שנולדו בה, וכהנה וכהנה דברי ציונות ואהבה.
בריגה – על "הפנתרים"
"קראתי," אומר אחד. "קראתי עוד בריגה, בעיתון מארץ ישראל, על הפנתרים השחורים. אולי הם צודקים. צריך היה להסביר להם, לצעירים הללו, שאנחנו לא משתמטים. אנחנו היינו באזיקים. גם על הידיים. לא רק של ברזל. הרבה יותר כבדים. הנשמה היתה באזיקים. לא היינו אנשים. לא היינו בני אדם. כי מה פירושו אדם? – בן חורין?"
"אבל, אולי לא טוב שמעדיפים אותנו. אולי היה יותר טוב, וגם יותר צודק, שיתנו לנו אותם התנאים שנותנים לכול ישראלי. ועד אשר תהיה לנו אפשרות לרכוש לנו דירות מעמלנו, לשלם את שכר הדירה השווה לזה שמשלם הישראלי – שנחיה במחנות עבודה..."
"ככה לעולם לא נהיה ישראלים. תמיד נשאר פליטים. ואני לא פליט. אני ישראלי, יהודי ישראלי שהיה כלוא. בדיוק כך. וממך, טאבאריש, לא נשמע עצות כאלה. אתה חיית בישראל וחזרת לאמא רוסיה. כלימה הבאת על הקהילה."
"ואולי לכן אני יודע יותר טוב... תמיד תזרקו לי את זה בפנים, מאחורי הגב... צריך לזכור, במקום שבעלי תשובה עומדים..."
הצפיפות באולם הגדול, אליו נאספו כמעט כול אורחי הטירה, הגיעה לשיאה. בתווך עמד צעיר מישראל וביידיש צברית צולעת, מתובלת מילים רוסיות – הסביר שאלה אשר הגיעו אמש, יוצאים הלילה לישראל. יאספו אפוא את מטען היד, וכול משפחה מתבקשת לשלוח נציג אחד שישמור על הפעקלאך, למען הסדר. כדי שמטען לא יילך לאיבוד.
דקה לפני כן ביקש יהודי אחד:
"נעשה משהו. המתח גדול כל כך, אני מרגיש שאתפוצץ."
ואז הציע מישהו לשיר. וניסו לשיר ולא הלך. ברגע שאמרו להם כי הנה הקבוצה הראשונה תצא הלילה לדרך, פרצו כולם בשיר. והפנים לבשו צחוק ושמחה. שרו במקהלה גדולה. גדולים וקטנים. ילדים וזקנים. קפצו על רגליהם והחוצה. כולם, כולם נחפזו אל החבילות. לבשו מעילים ויצאו אל הערב האירופי הקר, ועמדו ברחבה הקטנה של פני הטירה, בתוך יער שהיה לאחד עם הלילה – עמדו כמעט חצי הלילה.
הלילה האחרון לגולה וראשון לגאולה.
בקור – כל הלילה
"מה אתם עומדים בקור הזה. מספיק שיעמוד רק אחד. ואפילו אחד לא נחוץ. כשיבואו האוטובוסים יקראו לכם."
"מילים מבוזבזות. הם לא יזוזו. כך זה כול ערב. הם כבר יצאו לדרך..." אמר הסטודנט הישראלי שלומד רפואה בווינה, כיוון שלא נמצא לו מקום ללמוד באוניברסיטה בישראל. הוא שיודע לייעץ לסטודנטים עולים, כיצד יירשמו בבואם לישראל במנהל סטודנטים, ושיעמדו על כך כדי לא לאבד את הזכות ללימודי ההמשך ברפואה עמד בחשכה שעות רבות, אחוז אותה התלהבות סנטימנטלית אבהית, שנדבקים בה כל העוסקים בעליה.
בלי שום חשבונות של עדיפות, בלי כן מגיע לא מגיע. הוא ושכמותו – תשובה לכל השאלות.