11.3.68
"ואיך עם המוזיקה הערבית?"

"יעני"  אומרת הבלונדית הצעירה ואפה הסולד סולד עוד יותר. "יכולה לסבול, קצת. אחרי כן  קשה." אחרי כן שמה תקליט של מוזיקה אירופית וגנר או באך ומסכנים הם. וסובלים. אחרי כן קשה...

סמיר שאהין, גבר גבה קומה וגא ראש, צעיר ששיבה זרקה בשערו – לוטף את אשתו הבהירה בעיניים שחורות וטובות. "הלכה אחריו לארץ לא נודעת..."

וספרים?

"הבאתי איתי מגרמניה. איני יודעת אם ישנה ספריה בשכם. בכלל, עוד איני יודעת מה יש ומה אין בשכם."

חמיה יושב עטוף בעבאיה רחבה וחומה, מרוקמת בחוטי זהב בשוליה ובצווארה. גם גיס ועוד גיס, וחמות. שואלים אותה – "כיף חליק, גונדולה, מבסוטה?" והיא משיבה "אינשאללה" בהברה ייקית כבדה."

ואיך את מדברת איתם?"

"בידיים. בשפת אילמים. בצחוק. אנחנו מבינים זה את זה. חצי חצי."

מבעד לחלון רואים גינה מטופחת, ורדים, יסמין מטפס, וסיגליות פרושות למרבד סגול ירוק, והלאה משם הר גריזים הנישא. ובחדר פנימה שתיים-עשרה כורסות מרופדות בפלוש ירוק, שולחנות קטנים עם מאפרות, סיגריות ופירות. ויושבים. ויושבים ויושבים. מדברים ושותקים, שותקים ומדברים. ושוב שותקים.

אז קמים ללכת.

"מה החיפזון? איך קמים והולכים לפני ששותים קפה?"

"צריך לשוב לתל אביב. עוד מעט יירד לילה ולא טוב לנסוע בכבישים בלילות."

"איך קמים והולכים מבית ערבי לפני ששותים קפה הא?!

גונדולה שהין, מבית סקדיקט מהאמבורג, קמה ללחוץ ידינו לשלום, וממהרת לשוב ולשבת בכורסה. אכן, איך שכחה ואיך לא אמרה היא שלא ייתכן לעזוב את ביתם לפני ששתו את הקפה. אמנם, נכון, בגרמניה היה אחרת. אבל היא עכשיו נוהגת כערביה לכל דבר. אימצה לה את מנהגיהם והיא מוצאת, כך היא אומרת, שכאן בשכם, הרבה יותר יפה מאשר בגרמניה, באוסטריה, בווינה הנהדרת. נהדרת כי שם פגשה בסמיר.

סמיר הוא עובד מעבדה. שמונה שנים למד בווינה והיא לא ידעה על קיומו. והנה יום אחד נסעה לטיול שרבים היו בו הסטודנטים הזרים. זו ?????? ????? ????? לא חלמה שאי פעם תגור בנאבלוס. היא אפילו לא ידעה שישנה כזאת. והנה היא כאן, בתוך בית משפחה גדול ואינה יודעת אפילו כמה נפשות מונה המשפחה בבית בו היא גרה. איש, חוץ מבעלה, אינו מדבר בשפתה. וגם הוא איזו גרמנית מיוחדת הוא דובר. משהו חמוד כזה שתמיד מעורר בה רצון לשלוח ידה ללטף את ראשו, לפנק אותו. לחזור על מילותיו, לשחק בהן, כמו שמשחקת אם באותן מילים ומשפטים ראשונים שהיא שומעת מפי עוללה.

עולל מגודל...

"מאוד" – מאשרת גונדולה. קולפת מנדרינה עבת קליפה וענקית, ועסיסית עד מאוד.

מבוסתן הדוד, שגר ממול.

"פה יש דודים, ודודות, ובני דודים ובני דודות. עיר יחסית לאירופה, קטנה, ומעט אנשים בה, והאדם לעולם אינו לבדו. יש לו המון ידידים, תמיד קורה משהו. האנשים גלויים יותר, יותר טמפרמנט, יותר חום, יותר אהבה יותר מריבות יותר התפייסויות. חיים בתוך דברים שאכפת. ואילו בגרמניה אין דודים ואין דודות ואין בני דודים ואין בני דודות, אפילו שמבחינה יורידית ישנם כאלה. עיר גדולה וינה, המבורג והרבה אנשים בה והאדם תמיד לבדו. האתמול הוא כמו השלשום והמחר כמו האתמול. מתרחשים דברים, אתה קורא עליהם בעיתון – אך דבר אינו קורה לך. אנשים קרים, מוגפים כמו חנויות ביום ראשון. עושים אהבה אבל לא אוהבים. לא רבים אבל גם לא מתפייסים. בתוך הצפיפות הגדולה מנשוא, שאתה מריח את נשימתו הכבדה של הזולת, רחוק אדם מרעהו כרחוק איים בודדים בלב ים.

כך בערך מתפלספת הגרמניה מהמבורג שקשרה גורלה בצעיר ערבי מנבלוס, שפגשה אותו בווינה, והמתמחה עכשיו בבית חולים בילינסון. הגיעה לשכם חודש לפני פרוץ המלחמה, בטרם היה סיפק בידיה להבין מה קרה, ידעה שהיתה מלחמה. ימים אחדים של מתח, ולדידה הכל שפיר. חרד עד לאימה לגורל אשתו הקטנה והבהירה, שהשאיר אותה בבית הורים שם איש אינו יודע שפתה, חזר סמיר מעבודתו בעמאן. ולא פשוט היה הדבר. הנערה ארזה חפציה ונסעה לנשום קצת בבית הוריה. הוא פחד שלא תשוב עוד לעולם. והיה בוכה כתינוק – מספרים ידידיו. אך היא חזרה.

העולם הזה אינו יודע יותר גבולות, לא של מוצא, לא של דת, לא של לאום, לא של ארץ. מאז הטלוויזיה, הרדיו, הטלפון המטוס המהיר בשמים – איך יתחמו גבולות. צריך שלום וחלאס.