29.6.73
זקנים החיים בעולם תלוש – שטח הפקר לגיוס בוחרים לכנסת

הם נמצאים באותו מוסד מאז קמה המדינה. הביאו אותם על כנפי נשרים. אלה שידעו לעמוד על רגליהם, שהיה להם מקצוע וכוח לעבוד ומשפחות לפרנס, וילדים לגדל, שבעצמם היו ילדים – הלכו למקום שהלכו.

ישבו במעברות, ישבו ביישובי ספר. הלכו לקיבוצים, הלכו העירה, הלכו לאזורי פיתוח. הולידו בנים ובנות. הלכו לצבא. הקימו תעשיות. הקימו ישובים. נתנו לארץ הזאת את הפלפלת ואת הלחן ואת קולות הכמיהה לציון, ושירי אהבה ומלאכת מחשבת, ומחשבה טהורה. עליה יפה, עליה נהדרת. עדה יפה, עדה נהדרת. אין עוד כיוצאי תימן לחריצות וליושר, לניקיון כפיים, לשורשיות ואהבת מסורת ועם ומולדת. אין עוד כיוצאי תימן לעיניים בורקות ועור קטיפה כמשי, וחן ואופטימיות ונאמנות וקשר משפחתי.

על כן, אם נשארו במושב הזקנים קומץ עולים, שלא מצאו להם מקום ללכת אליו – מאז קום המדינה – סימן שהיו אלה אנשים קשישים וחולים, כבר ביום בואם. אחרת היו מוצאים להם דרך להקים את ביתם. כי נוסף על כל התכונות היפות המאפיינות את העדה הזו – אין כמותם להסתפקות במועט.

אנשים אלה חיים כבר עשרים וחמש שנה סגורים בכפרם וסגורים בגורלם גורל אנשים בבית זקנים. מזונם מסופק להם, וקורת גג גם היא מסופקת, ואין דאגות בסיסיות פרט אולי לגעגוע לבית משלך. ואולי גם געגוע זה קהה. כי במשך עשרים וחמש שנים, אם לא שוכחים את הבית בתימן, מתרגלים למוסד ורואים בחדרך את ביתך, ובכפר הזקנים – את עולמך.

רוב הזקנות וקומץ הזקנים אינם דוברים את שפת הארץ. מדברים הם ביניהם ערבית תימנית. עם כל היות הכפר בארץ-ישראל – נמצאת ארץ-ישראל מעבר לגבול הגדר, וספק רב הוא אם יודעים הם מי הוא לגבי דידם – ראש הממשלה הוא מנהל המוסד. שר האוצר – אם הבית; שר הבריאות – האחות; שר העבודה – הממונה על הריפוי בעיסוק. רוב "התושבים". כפי שקוראים מנהלי המוסד לזקנים, אשר שאלתי אותם, לא ידעו מי ראש הממשלה. בכלל – לא הבינו מה אני שואלת אצלם. שניים ידעו שזו גולדה, יברך אותה האל.

כשעובדים עם זקנים לומדים לדעת מה הם הערכים האמיתיים בחיים. ביקור של בת (שהיא כבר בעצמה סבתא) יותר חשוב מאשר ביקור של שר החוץ. חילבה טובה, יותר חשובה מ"פאנטום".

למה אני מציינת זאת? כי במוסד הזה שאיני מציינת את שמו, כיוון שישנם רבים כמותו בארץ וראוי היה פעם לבדוק כמה "תושבים" כאלה חיים בעולם מובדל משלהם, במין פרוזדור המחבר שני עולמות – לפי אומדני שלי הם מונים ביחד עם בתי נכים למיניהם לפחות, עשרים אלף אישה ואיש... מתנוסס שלט מאיר עיניים, המזמין את "התושבים" לבדוק את פנקסי הבוחרים שלהם.

חלילה לי להציע, או אפילו להעלות על הדעת, שניתן לשלול זכות בחירה מאדם. השאלה היא אם הזקנים החולים הללו, החיים בעולם תלוש לגמרי, רוצים בכלל לבחור; אם הם מסוגלים להבדיל בין אות לאות כדי לבחור את הפתק. אם יודעים הם מה זו מפלגה ומה מציעה כל מפלגה – או שהם פשוט שטח הפקר לכל דיכפין, לכל זריז שיבחר בהם לבחור בו.