22.8.69
משהו זע בלב. סמל מילואים, בן למשפחת וייצמן ושמו שלמה, צוין השבוע לשבח – ובלשון ביטחונית – קיבל צל"ש מאת אלוף פיקוד הצפון. בכל העיתונים פורסם תצלומו של הצעיר היפה, עם תיאור מעשה הגבורה של שלמה ושורה קטנה ידעה לספר כי הסמל נקרא לשירות מילואים ימים אחדים אחרי שנשא לו אישה.
וכך, ביום חם מיוחד, רתמנו את המכונית הישישה ונסענו לקרית מלאכי, עירו של ה"צל"שניק", כדי לראות אותו ואת רעייתו הצעירה, ועמנו קצין מאותה יחידת מילואים – לעזרה. נעם לנו שאחד ממשפחת וייצמן הוא צל"שניק ועוד מתגורר בעיירת עולים. עיירה שידעה הרבה סבל וסקנדלים, שכמו עיירות פיתוח רבות אחרות, תוכננה על המפה ונשתלה בתוקף אותו תיכנון, בלי הרבה היגיון, ומשום כך כידוע לא התפתחה.
עיר ללא צל
ערים חייבות לגדול באופן טבעי, לא בכורח – סבורים עתה רבים וטובים ונאנחים. עיירה שהתעשייה אינה מתפתחת בה, שאינה מסוגלת להיהפך למרכז מסחרי משום שקרובה היא מדי לאזורים עירוניים גדולים, ורחוקה מדי מהעיר הגדולה, מכדי שאפשר יהיה לנסוע אליה ולמצוא בה פרנסה. עיירה – שאינה עיר ואינה עיירה ואינה איזור חקלאי. ואינה נהנית משכנות חקלאית... שעולים, אשר מכוונים אותם אליה, מבכרים לשבות, לישון בנמל עם טפם, להכריז שביתות רעב ובלבד שלא יגיעו אליה. עיירה שידעה הרבה אבטלה, שאיכלסו אותה ביוצאי גלויות שונות – ואיכשהו לא ידעה מיזוג גלויות.
כמה דיו נשפך בסיפורים על אותה עיירה ובעיותיה. על האחוז הגבוה של מקרי סעד אשר בה, על הנוער שאין לו מה לעשות עם עצמו ואין לו לאן ללכת...
עם מטען זה הגענו לקרית מלאכי בשעת צהריים בוערת. עיר ללא צל, בתים גבוהים עם הרבה כבסים של עוני, דודי שמש, אנטנות טלוויזיה ובלונים של גז. נכנסנו לאיזור התעשייה שהיה עסוק מאוד בסייסטה ים-תיכונית, ואולי בשנת נצח. כבישים רחבים וריקים וזקנות מתחבאות בצל חיוור לפתחי בתים עייפים. ואין איש כדי לשאול אותו היכן הרחוב בו גר מר וייצמן.
שלמה חיכה לנו בפתח ביתו, לבוש ומצוחצח ומזיע מרוב התרגשות. כן, קיבל את הטלגרמה. השתחרר מעבודתו ובא.
"בבקשה, היכנסו" – אמרה אשתו בהירת העין והשיער – והרינו נמצאים בתוך הבית פנימה. בית של זוג צעיר, 36 מטר מקסימום שהמטבח הוא הסלון. אבל המטבח הזה הוא באמת סלון, מטופח ונקי ומרוהט לפי "צו האופנה" של טיק, וריהוט מסוגנן חצי עתיק, ופריג'ידר ענק שיספיק גם לעשרה ילדים. ובוהק של צביעה טובה – ואין תימה. שלמה הוא צבע.
הווייצמנים של מרוקו
מה הקשר למשפחת הנשיא?
"שום קשר" מבטיח שלמה, "לבד מן העובדה שצעיר הבנים נקרא חיים." ועוד: "הנשיא וייצמן היה אשכנזי, לא כן?" ואילו משפחתו של שלמה עלתה ממרוקו, מקזבלנקה, והם מזרחיים. תמיד היו. והשם וייצמן מניִן? – שם מזרחי. תמיד היה שמו וייצמן. גם שרת יש במשפחה שלהם. היו הרבה וייצמנים והרבה שרתים במרוקו, והוא, שלמה, שוחח על עניין זה עם רבקה גובר. האומנם אני מכירה את רבקה גובר? אישה נהדרת. היתה פעם מורה שלו. ובכן, רבקה גובר סיפרה לו שהיא חקרה את העניין ונוכחה לדעת שהשם וייצמן ושרת שמות מרוקנים עתיקים הם. מקוריים.
בגיל עשר עלה לישראל – ישר לקרית מלאכי, ומאז לא עזבוה.
וטוב בקרית מלאכי?
"טוב? – מצוין! מה חסר פה. מקום נחמד, שקט, במרכז הארץ. לכל מקום קרוב ומבחינה ביטחונית לא יכול להיות יותר טוב." עשה פה את ילדותו ואת נעוריו. יש לו חברים מצוינים."
מן העדה המרוקאית?
"מה זה חשוב מאיזו עדה. יש פה אנשים מכל העדות, מתחברים עם כולם. איזה הבדל. אולי היה הבדל בהתחלה, בגלל השפה. אלה דיברו ערבית ואלה רומנית, ואלה יידיש, ואלה צרפתית. אבל לנוער אין בעיה כזו. כולם מדברים עברית. אז מה ההבדל – אומר הוא ועיניו השחורות בורקות ושיניו הצחורות מלבינות, ורואים באיזו הנאה מסתכלת בו רעייתו הצעירה, בבחור היפה הזה שלה, בבעלה בעל השפם המטופח והידיים המטופחות.
ואין אצלכם אבטלה?
"עכשיו אבטלה?... איפה יש אבטלה עכשיו. אפילו במיתון היתה פה עבודה. בדחק עבדו. ועכשיו יש פה הרבה כבישים. יותר כבישים מבניינים. ובונים כבר וילות. מקום מצוין."
עברנו קודם באיזור התעשייה. כל בתי המלאכה, ליתר דיוק, נהיה זהירים, מרבית בתי המלאכה היו סגורים.
"סגורים?" משתוממת הרעיה. היא עובדת במועצה ויודעת יש בתי מלאכה אחדים אמנם סגורים. נסגרו, זאת אומרת אך מרביתם פתוחים. אולי היו סגורים משום שיום שלישי היום. סוגרים בצהריים.
ולנוער אין לאן ללכת ואין לו מה לעשות עם עצמו?...
"אף פעם לא היו לי בעיות מה לעשות עם עצמי," אומרת דמותו של שלמה.
ואת, מרת וייצמן, היכן הכרת את בעלך, בצבא?
"אני מכירה אותו מילדות. גם אני באתי הנה כשהייתי ממש ילדה. יותר ותיקה משלמה. באנו הנה בשנת 51', מרומניה. אבל הכרנו באופן רשמי רק בשנת 68'. זאת אומרת – ב-30 בחודש מרץ 68'. למה אני זוכרת? כי בדיוק לאחר שנה, ב-30 במרץ 69' התחתנו. ועשרה ימים לאחר שהתחתנו קראו לשלמה למילואים.
עשרה ימים לאחר החתונה
זו היתה חתונה גדולה. "היו לנו חמש מאות מוזמנים," אומרת ברכה, הרעייה הצעירה.
"לא, כי היו חמש מאות וחמישים," קובע שלמה.
שכרו את אולמי גילטון בתל אביב. היתה תזמורת, היה נהדר. ובדיוק לאחר עשרה ימים קיבל צו קריאה שִגרתי, לשירות מילואים. ביקש דחייה, חתן. חודש מגיע, לא כן? "הסבירו לי שאני פשוט חיוני, אז מה יכולתי לעשות."
"היה לי קשה," מודה ברכה." הנה, רק עכשיו התחתנתי, נכנסתי לדירה שלנו, אפילו שקודם זו היתה דירת הורי – בכל זאת היתה כמו זרה כששלמה לא היה. אז הלכתי לגור עם ההורים שלו (יש לשלמה שמונה אחים ואחיות, ואביו ציון, גבר כהלכה הוא. פועל בניין חרוץ ובסך הכול בן 51) ובשבתות הייתי נוסעת להורי בחולון, הם נתנו לי את הדירה וקנו לעצמם דירה בחולון. אבל לא היה טוב וגם דאגתי, כמובן."
ואילו שלמה?
ברשותכם אספר את סיפור המעשה, כפי שסיפר לי סמל המילואים שלמה וייצמן. "אז, זאת אומרת, שימשתי רב-סמל. תפקיד בלבד. ככה אני סמל-ראשון. בגדוד... אני לא יודע אם מותר לספר. איזשהו גדוד. טוב – בעצם מה שהיה כתוב בעיתון זה כבר יותר מדי. לא צריך לדבר על זה. טוב – אתם אומרים שמותר – כן. את מבטיחה שמישהו מן הצבא יראה את זה קודם. לא רוצה להביא חס וחלילה נזק. מה שמדברים פחות, יותר בריא. טוב. בשביל הסיפור באת, וכולם מסכימים בצבא? הייתי רב-סמל של סוללה. זה היה בשירות סדיר. אחר כך סיימתי את השירות, ועשיתי עוד מילואים אחד באותו הגדוד, לאחר מכן עברתי לגדוד מילואים, על אותם כלים.
"מה זה חשוב איזה כלים. כלים. טוב. כשהם היו נגררים שרתי עליהם. לאחר שהגיע האוטומט הראשון, זאת אומרת – הפכו אותו מתנועע בכוחות עצמו – היינו ארבעה חבר'ה ראשונים בצה"ל שקיבלנו את הכלי וכל אחד נהיה אחר כך מפקד של צוות בכלי כזה. אומרים שזו המצאה ישראלית. משהו מצוין. לאף אחד אין. יש לפעמים בעיות איתו אבל מתגברים."
53 אגורות ליום
"מה אני עושה בחיים האזרחיים? אני עוסק בצבע. אני מקבל עבודה ב'סולל בונה', ממשרד הביטחון – בעצם – אל תכתבי את זה. מה זה חשוב. לא רוצה צרות עם מס הכנסה," אומר הצל"שניק שאינו מפחד מאש אבל רועד ממס הכנסה... כמו כל היהודים הטובים. דם כן – דמים – לא...
"כמה ימים שרתי מאז מלחמת ששת הימים? מי זוכר. בוא" – הוא אומר לקצין שבא עמנו. בוא נעשה חשבון. מלחמת ששת הימים 45 יום. תקרית הנפט – עוד שלושים יום, אחר כך קראו לנו עוד פעמיים – ביחד 100 יום, בערך.
אם משלמים בעד המילואים, מה צריך לשלם לי?
"משלמים," אומר הקצין. "53 אגורות ליום, פלוס דמי ביטוח לאומי. לעצמאים מקסימום 700 לירות בחודש. "בטח שיש צרות אם הולכים למילואים. יש צרות ממקומות עבודה. מתחילים לעשות צבע בבית – פתאום הולכים למילואים. מי רוצה לחכות חודשיים עם כל הבלגן בדירה. ועוד חוזרים מן המילואים וצריך להתחיל הכול מחדש. ואי-אפשר לקחת פעמיים כסף. מבינה. אבל אין דבר. מקצוע טוב – צבעות. מפני שיש עצמאות. אדון לעצמו. זה חשוב מאוד. יותר חשוב מן הכול לבן אדם. להיות האדון של עצמו שאומר לעצמו מה לעשות ולא להיות כפוף למישהו. זה בעצמו שווה הרבה כסף."
ספר לנו את פרטי המעשה שבגללו או בזכותו קיבלת את הצל"ש.
"מה יש פה לספר. מה שכתוב היה בעיתון." המצח מזיע מאוד. היד רועדת. לא נעים לו, לשלמה. איך זה יֵשב ויספר סיפורים על עצמו. סיפורים על מעללים, מעשי גבורה. בסך הכול מה הוא עשה. עשה מה שצריך היה לעשות. עשה מה שכל אחד היה עושה, לוּ היה לו עבר כשלו.
והוא מתלבט מאוד, מסתובב על הכיסא החטוב מעשה עתיקות, בין השולחן הגדול לקיר הצר שהוא פינת האוכל. רעייתו מוציאה מן הפריג'ידר הענקי עוד ועוד פירות משובחים. "אִכלו" אומרות עיניה. ומן הסיפורים מספר בעלה הצעיר, שמלאו לו זה לא כבר עשרים וחמש שנים, אפשר לדעת שמה שרעייתו יודעת לבשל טוב מכול, אלה הפירות שהבשילו בבוסתנים... גם חביתות היא יודעת להכין, די טובות, הוא אומר בסלחנות.
"ובכן, סיפור המעשה," אומרת הרעייה, "ספר, שלמה!"
לא היה פנאי לחשוב
"גויסנו למילואים. זה ידוע. הגענו לאן שהגענו. הוצבנו למטרה מסוימת. לא חשוב. תוך ביצוע המטרה, יותר נכון, הצד הנגדי הפגיז אותנו. מי זה הצד הנגדי. האויב. לא צריך לפרט. תוך הפגזה פגע הפגז במסגרת הצוות. כלומר – (שלמה – חייךָ, דבר כמו בן אדם...) טוב – בתחום העמדה של הצוות. רסיס מהפגז הצית את מצבור חומר הנפץ, כמה עשרות מטענים של חומר נפץ. כמה? לא מדברים כמה. כל מטען מסוגל להעיף פגז של, מה זה חשוב של כמה, של הרבה קילוגרמים. למה זה חשוב כמה קילומטרים. הרבה מאוד קילומטרים, ראיתי את זה. ראיתי איך זה מתחיל לדלוק, החומר נפץ. וראיתי עוד תמונה. ראיתי מה שקרה לנו במלחמת ששת הימים. איך מצבור של חומר נפץ נדלק, ואיך נשרפו חיים של שלושה חברים מן הטנק שלי. שם זה היה באום כתף ואבו עגילה. טיווחנו על שני מקומות, נצרנו את האש. חברים טובים שלי נשרפו חיים בדיוק במצב כזה ואני ידעתי שזה לא יקרה עוד פעם. ראיתי איך חומר הנפץ מתחיל להידלק ואיך קרוב אליו עומד טנק עם מכל דלק. והטנק עצמו חמוש עם מנת כוננות מכובדת, לא היה פנאי לחשוב. קפצתי לתוך הטנק, התנעתי אותו אחורנית. וזה באמת היה הרגע האחרון. אחרי שהתרחקתי איזה 40-30 מטר, כל המצבור נדלק. יכול היה להיות אסון נורא.
"מה חשבתי באותו הזמן? לא חשבתי כלום. רק לאחר שהכול נגמר עשיתי הערכת מצב, מה היה קורה לולא הרחקתי את הטנק. אין ספק שהיה מתפוצץ ומשתק את כל הסוללה. כל הסוללה היתה יוצאת מכלל פעולה. וגם אנשים היו נהרגים. אגב, כל זה עשיתי תחת הפגזה כבדה ומתמדת של האויב. אולי בשביל זה נתנו את הצל"ש. אני לא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד. ואולי כן הרגשתי. הרגשתי טוב מאוד כאשר לאחר שכיבינו איכשהו את המצבור – חזרנו עם הטנק לעמדה והמשכנו להפגיז, כאילו לא קרה כלום."
ומה אמרו החברים. האם אמרו שעשית מעשה יפה?
"הם אמרו: 'אתה נשוי חדש. מה אתה הולך ומסתכן ככה.' כך אמרו, וטפחו לי על הכתף. ואחר כך בא המג"ד שלי ואמר שמה שעשיתי – עשיתי בסדר. בטח שזו הרגשה טובה..."
מכתב קטן
ומן המילואים חזר הביתה – שם ציפתה לו רעייתו הצעירה, שאת ירח הדבש עשה בעלה בצבא...
והיה שוכח מכל העניין לולא קיבל פתאום הודעה חדשה שעליו להתייצב לפני ועדת צל"שים. ביטל יום עבודה ונסע. הופיע לפני הוועדה שישבו בה אלופים וקצינים רמי מעלה. יצא משם וראשו קצת סחרחר.
אחר כך באות שלוש טלגרמות עם צווי תנועה ושובר נסיעה. שתיים נדחו, המועד השלישי קוים. וכך בוקר אחד נכנס שלמה וייצמן למכונית "אופל קדט" שהשאיל לו חבר, אשתו, אביו והאח – ויצאו בשעה 5:30 מקרית מלאכי. בשעה 7:30 כבר אכלו ארוחת בוקר בעפולה, ובשעה 8:30 התייצבו בלשכתו של האלוף.
"והוגש שם כל טוב," נזכרת בהנאה הרעייה. "ואיזה כבוד ואיזה נאומים. אחר כך שידרו בגלי צה"ל ושמעו פעם את האלוף ופעם את בעלי..."
הרס"ר גוהץ
ומניין לקח את המדים?
מניין? נסע למחנה גדול שבדרום. קיבל שובר לאפסנאות. קיבל לפי המידות שלו מדים יפים. לא מדי עבודה של מילואימניקים. רס"ר המחנה בכבודו ובעצמו גיהץ לו את החולצה. אמר – לא כל יום מזדמן לו כבוד כזה לגהץ חולצה לצל"שניק. קצין אחד נתן לו את החגורה שלו. ואילו עם הכומתה, גם כן היה מצחיק. לא נמצאה כומתה בגודל שלו. אז אמר האפסנאי – לא נעשה צחוק ממך. והגודל הזה מתאים לך? והוריד את הכומתה מראשו ונתן לוייצמן. את הדרגות תפרו אצל החייט – וכך עם כל ההדר הזה שתה ויסקי עם האלוף ולחץ ידיהם של מפקדים גדולים. לא. הוא לא ישכח זאת לעולם.
ובקרית מלאכי?
בקרית מלאכי – מה יש לדבר. העיר נורא גאה בצל"ש שקיבל אחד הנערים שלה. הנה, מציגים לפני את מכתב ההוקרה מאת מועצת הפועלים למשל – מכתב מרגש. וגם תשורה שלחו – את ספרה של רבקה גובר "אל משואות לכיש" והעניקו לו כרטיס כניסה חינם, כרטיס זוגי, למשך חצי שנה, לכל הצגות שיוצגו בקרית מלאכי. ועכשיו מתכוננים לעשות משהו גם במועצה העירונית, וייתכן שגם ברוטרי – שם הוא חבר, כמובן.
ותוך שאנו מטיילים בחוצות "קרית מלאכי", שקמה מתנומתה הים תיכונית שלה, מתחילים לראות את עיריית הפיתוח בעיני אחד מבניה – האוהבים אותה. ואין אבטלה, ואין עדות, ואין עוני, ואין חב"דניקים שאינם מסוגלים להיקלט, ואין בתי מלאכה מושבתים, ואין סלמס. העיר הולכת ונבנית ומרכז מסחרי יפה לה, וגם מזרקה תהיה בעוד זמן קצר, וילדים ממלאים את חלל האוויר בצחוקם המצלצל – ובכלל. מי אמר שקרית מלאכי זקוקה למלאך מושיע מן החוץ. יש לה נוער שגדל בה ואוהב אותה ויש בה צל"שניק – והוא רק הסנונית הראשונה...