25.6.70
"שב. חכה עוד דקות אחדות לפחות..." ביקשה האשה הנאה שישבה ליד השולחן הסמוך לשלי בבית הקפה הקטן והצפוף. כאן – אין ברירה. אם תרצה ואם לא תרצה, אתה שותף לעיסקות, לתככים פוליטיים, לסיפורי אהבה, לסיפורי רכילות, לבדיות ולחוויות לא-לך. אמנם יכול אדם לאטום את אוזניו – אבל שמוע ישמע מאצל השולחן השני. יכול אדם לשמוע מילים ולא לצרפם למשפטים. להשאירם בבחינת המולה זרה, אבל מי מסוגל לכך?
נוסף לכך היה שולחנם של האשה הנאה ובן זוגה, עטור באותה הילה של ריגשה, שהוציאה אותם מן הכלל – ומשכה אליהם שימת לב מלווה ביותר מקורטוב של קנאה.
הגבר התכופף. נשק לבת לוויתו על מצחה ולא נוסח בעלים.
"מצטער – מותק. אני מוכרח לרוץ. להביא אותך לאיזה מקום?"
"לאן אתה מוכרח לרוץ כך לפתע פתאום?" תבעה לדעת, וניכר היה שהיא מצרה ואף כועסת. עד שהצליחו לגנוב שעה נדירה זו... וקודם, הרי בעצמו אמר שמצפים לו בבית רק בשעה שבע...
"מוכרח לרוץ ולתת את בקבוק הקוניאק לסמל."
"למי?!" עיקמה את אפה הסולד."
לסמל. נו – זה מן התחנה..."
"למה?" שאלה בסלידה.
ואז התגלגל סיפור תמים – שהיה לכדור שלג.
איך נגנבה מכוניתו. איך חיפש אותה בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי ולשווא. איך בוקר אחד נכנס לתמונה אדם שלישי, ידיד, והאחרון הסביר לו שהוא משליך את מכוניתו לכלבים, שבטיפול כזה תאבד לעולמים.
*
"שכננו" (מבית הקפה) הבטיח לידידו שהוא עשה ככל שניתן לעשות, בכוחות עצמו ועתה הוא סומך על המשטרה שסופה שתמצא את מכוניתו. שאין מכוניות נבלעות. שהן עוברות בכבישים ויעצרו אותה ליד אחד המחסומים. ואילו ידידו צחק עד שכאבו עצמותיו. "אני רואה, - אמר אותו ידיד, - שאני מוכרח לקחת את העניינים לידי. אתה לא מכיר את הארץ הזאת. לא מורחים – לא נוסעים. סמוך עלי. הכל כבר יהיה בסדר..."
ואכן, למחרת היום צלצל לו הידיד ופקד עליו להתייצב לפני סמל כך וכך בשעה מסוימת. יגש לתחנה ויאמר שכך וכך שלח אותו והכל כבר יהיה בסדר.
הלך. אמר לו אותו שוטר, בסדר, יוצאים לסיבוב. תביא מכונית ונצא לסיבוב. רץ שכננו בין ידידיו, השיג מכונית, הופיע במשטרה נטל את המלווה ויצאו. אמר השוטר "סע!" ונסעו.
סובבו כה וכה. היה יום שישי. השעה היתה שתיים. התחילו במסע בשעה אחת. גשם שוטף ירד ואי אפשר היה לראות מאומה מבעד לזגוגיות המתנועעות בתוך המים. אמר השוטר "עצור! כאן אני גר. תשמע ממני. נעמוד בקשר."
לא עברה יממה והמכונית נמצאה. צלצלו מתחנת משטרה מרוחקת והודיעו את הבשורה המשמחת. הלך, ואכן היא עמדה רטובה בגשם השוטף, כילד עזוב שאיש אינו שם לב אליו.
"לא טוב לי, - אמרה האשה הנאה, - כלומר, לולא ניגשת לאותו סמל לא היית מוצא את המכונית לעולם?..."
"שטויות. המשטרה מצאה את המכונית בסיור שגרתי. בלי שום קשר לאיזה שהוא טיפול אישי של איזה שהוא שוטר ידיד או סמל ידיד."
"אז למה אתה צריך להביא קוניאק. הרי אותו ידיד לא עשה דבר..."
"או! - הסכים השכן, - גם אני סברתי כך. אלא שהידיד שהתנדב לדאוג לי, ושטען שכאשר-לא-מורחים-לא-נוסעים. סבר אחרת ויעץ לי לא להיות יותר מדי חכם. הרמתי, שפופרת והודעתי לסמל שהמכונית נמצאה. אני יודע – השיב הסמל. אמרתי לו: אני רוצה להודות לך. אמר הסמל: על מה אתה מודה לי? אמרתי: על שהסתובבת איתי בגשם במשך שעה עד שהבאתי אותך לביתך. אמר הסמל: אנחנו צריכים להיפגש..."
אמרה האשה הנאה שליד השולחן הסמוך: "אתה לא תיסע לשום משטרה ולא תביא קוניאק לשום שוטר. זאת סחיטה. זה שוחד..."
"שטויות, - התערב אורח אחר בבית הקפה שישב גם הוא ליד שולחן סמוך, - זה מנהג המדינה. ואיפה את חיה. על הירח..."
האשה הנאה סובבה ראשה בתוקפנות, לומר לו שלא יתערב בעניינים לא לו. אולם ידידה פתח ב"אהלאן. לא ראיתי אותך. מתי נכנסת?"
"כבר מזמן – אלא שאין לך פנאי להביט על אף אחד כשאתה יושב עם החברה שלך. תמיד הייתם זוג יונים, חה-חה! את לא השתנית בכלל, שושיק וגם לא אתה ישראל – אבל ישראל השתנתה. שמעו. אחי נותח אתמול. חלה ונותח. הלכתי לבקר אצלו. פגש אותי אח באותו בית חולים עירוני יושב ליד אחי. רמז לי באצבעו.
"הלכתי אחריו לפרוזדור, ורגלי רועדות. מי האיש הזה לך?" שאל האח. "אחי," השבתי.
"ובכן אחיך נותח אתמול."
"אני יודע."
"וזה היה ניתוח קשה."
"ידוע לך משהו. אמור. אל תסתיר."
"לא. לא. אל תדאג. הכל עבר בשלום. יש הסתבכות קלה אבל הכל יהיה בסדר. כשהוציאו אותו אני הייתי התורן. והיה קר מאוד..."
"וקרה לו משהו?"
"אל תדאג. אני כיסיתי אותו."
"תודה רבה לך."
"כיסיתי אותו מיד. ובשמיכה חדשה."
"תודה רבה. באמת."
"היה קר ואני הלכתי וחיפשתי שמיכה חדשה וכיסיתי אותו. אחרי הניתוח. מיד. אף אחד לא שם לב אליו."
"איך אוכל להודות לך. - אמרתי לו וטפחתי על שכמו. - אין מילים בפי להודות לך."
"לא במילים, - אמר האח, - בבקבוק וויסקי! כיסיתי אותו בשמיכה. והיה קר..."
*
כאן סיים האורח השלישי את סיפורו ואילו האשה הנאה קראה בהתרגשות:
"לא ייתכן. לא ייתכן... סתם מלעיזים. אני הולכת אתך לסמל. אני רוצה לראות במו עיני. לא מאמינה. לא רוצה להאמין."
"ראי, - אמר לה הידיד, - זה רק יסבך את העניינים. הרשי לי לגשת ואשוב מיד. חכי לי כאן. מיד אשוב ואקח אותך לאן שתרצי. אולי נשב עוד קצת. אמרתי לו שאבוא בחמש. אני ממהר."
היא ישבה להמתין ליד שולחנה. אני ליד שולחני.
היא נטלה עיתון וניסתה לקרוא והיו לה עיניים עצובות ומאוכזבות ולא ידעתי להחליט ממי. אם מישראל שלה ואם מישראל שלנו. ואם משניהם...
והשלישי – זה שהלך לבקר אצל אחיו החולה בבית החולים – היה תולה מבט פעם בי ופעם בה.
כשחזר הגבר ששמו ישראל – הרימו כל באי בית הקפה את עיניהם ותלו אותם בו. וראוהו אוחז בקבוק קוניאק עטוף ופניו סמוקות כפני שיכור.
"נו, ומה אמרתי לכם?!" קראה כמנצחת האשה הנאה, למען ישמעו כל יושבי בית הקפה ויידעו.
"ששש. ששש... שושיק. גם הוא מבכר וויסקי..."