14.3.66
עובדי מדור הטלפונים שילמו עבור התקנת טלפון לבית נזירה לוי
מדור הטלפונים אינו פופולרי אצלנו ועם המדור צועדים עובדיו. ולא פלא הוא, כי בשל "הפוליסי של מעלה", הפך משרד זה, על עובדיו, לסמל של סחבת, חוסר בינה, חוסר גישה מסחרית, עיוות, קיפוח והפקעת מחירים.
בישראל הדמוקרטית מותר לדבר ככל שתאבה נפשך – להלכה. למעשה, משלמים ביוקר, ביוקר רב, בעד כל שיחה. המחיר חורג מזמן מ"שווי המוצר" – ולובש צורה של מס-קנס.
על כן נפעם הלב, כשלפתע הוסט מעט מסך האנטיפטיה, ומבעדו הציצו אנשים טובים, ברי לבב. אני מתכוונת למעשה היפה והאנושי שעשו עובדי מדור הטלפונים למען נזירה לוי.
נזירה לוי, זו האם הגיבורה של משפחה אומללה שכל בניה חולים. זו האם החולה שנתנה אחת מכליותיה למען הציל חיי בנה. זו האם שבמופת האישי שלה ובהקרבתה היתה לסמל.
אמנם ידענו להודות לה ולעשות למענה. אך מה ניתן כבר לעשות...
היא התאלמנה בינתיים, מבעלה החולה, איבדה בת במחלה, ועתה היא מתגוררת בשיכון סלע, ליד פתח תקווה, עם בן ובת חולים, והיא עצמה חולה מאוד.
ובכן, מה לה ולטלפון?
בשיכון בו היא גרה יש טלפון אחד, במכבסה, בריחוק ממקום מגוריה, סיפרה, ובערב סוגרים את המכבסה, כמובן. לא פעם קרה, שבנה נזקק לטיפול רפואי מיידי, והאם החולה כיתתה רגליה לבית חולים בילינסון, כדי להזעיק אמבולנס. היא זקוקה לטלפון – להזעיק עזרה, למקרה של פיקוח נפש.
והיא פנתה למדור – ובקשתה נדחתה באופן שגרתי. אך במדור הטלפונים יושב איש אחד, המנהל התל אביבי, והוא מר בסביץ, שלבו בעיניו ואין הוא יכול לראות צער. הוא נטל את העניין לידיו – עלה במיוחד לירושלים, וקיבל את אישורו של השר להתקנת טלפון ל"אם השנה".
אך ל"אם השנה" אין כסף. והבקשה המאושרת של האישה האומללה היתה מונחת על שולחנו של המנהל וזה לא ידע מה יעשה בה. לאחר האישור היה עליו להחזירה ריקם.
ואז – כמו שקורה באגדות – בדיוק אז, נאספו בחדר המנהל חברי ועד העובדים לדבר על שכר, ויתורים ושאר ענייני דיומא, נוקשים וחומרניים – ובמקום לדבר על אלה, החליטו לקנות לנזירה לוי קצת הקלה.
ועד עובד מדור הטלפונים החליט לשלם למדור בעת התקנת הטלפון שלה. 130 עובדי המדור נענו לקריאת הוועד וכולם תרמו את חלקם, סכום פעוט לכאורה, אך רב כשמדברים בעובדים אלה ששכרם אינו רב.