28.3.69
אפשר לצפות יובלות שלמים הנס לא יקרה. דור הולך ודור בא והבעיה בעינה עומדת.
מגיע פסח. יש לך אלף תוכניות נפלאות היכן ניתן היה לבלות את החג. לעשות איזה גשר נהדר בין יום חמישי ליום ראשון, אך זו צרה צרורה. באמצע ישנו הסדר, ובסדר חייבים להיות בבית. ביחד עם ההורים.
אוף! הסדר הזה. מקלקל התוכניות הזה מילדות ועד זיקנה. איך היו חופפים את הראשים ואיך כאבו השערות מקשירת הסרטים בראש. ואיך לחצו הנעליים – נעלי הלכה, שאוי ואבוי אם לא זכינו להן, אך אוי ואבוי כאשר זכינו בהן. כמה חבל היה על הברק שאבד לסוליות. לשווא יורקים על הסוליה, לשווא מצחצחים אותה בשולי שמלת הקטיפה או שמלת המשי החדשה. חצי יום מחזיק הברק מעמד – למחרת הסדר, אוי לעיניים. הנעליים המבריקות שלנו, קמוטות פנים כמו זקנות בלות, גמדות.
ולשאול אל הקושיות. לומדים על פה. אמא מלמדת, אבא מלמד, בגן לומדים – יודעים כבר את כל הקושיות "כמו מים." סבא נותן את האות. קול קטן, מן הפה הקטן שלך, אומר: "מה נשתנה הלילה הזה..." ודי. כל הקושיות פרחו מן הראש. הדם עולה אל הראש, הלחיים בוערות אף יותר מן הפרפר האדום שנקשר מסרט בציצית ראשך, ודמעות נדחקות לעיניים. ואז, האח הגדול או האחות הגדולה, אלה שהכל הם יודעים תמיד, יוצאים במטר הקושיות. כמה שונאים אותם באותו רגע. שנאה תהומית שונאים אותם. מי אמר שהקושיות נשכחו. הם, האויבים, פשוט גנבו אותם מפיך. עתה הן כולן סדורות במוח הקטן. "תנו לילדה הזדמנות!" זועקים הכל. נהיה שקט, ושוב, אוי לאותה בושה. שתי מלים והשאר נעלם. הנעלם הגדול.
וכל כך חיכית לחג. הכל נדחה לחג הפסח. סדר אינו הנאה, את יודעת כבר אז. אחר כך סוחבים אותך על הידיים, כי נרדמת באמצע. ובבוקר מתעוררים עם צוואר מאובן. איזה תענוג, אבל מילא. באותה תקופה נמצאים עוד במצב של ילד צמוד. הולכים תמיד עם אבא-אמא. נשארים עם בייביסיטר. ורואים את הלילה וצועדים בתוך הלילה כמו גדולים, רק בסדר. אחר כך נוסף ל"דור הממשיכים" עוד לילה בחוץ – הוא יום העצמאות.
אבל אחר כך נהיים גדולים על באמת. את ליל העצמאות כבר עושים לבד עם עדר מן השכונה ומן התנועה. הוי, כמה זה טוב, פגרת הבגרות הזו. הלבדות הזו הבוגרת – באמצע הילדות. אבל לסדר – מוכרחים ללכת עם אבא ואמא. אפשר היה לנסוע לבד לאיזה קיבוץ, שם עשו את מחנה הקיץ עם הצופים. אפשר היה לעשות אותו על שפת הים עם מדורה או בחורשה. אבל איפה. מוכרחים לסבול את השעמום הארוך, ואת השאלות של כל הדודות הזקנות של אבא, ואת ההתחכמויות על "מתי את מתחתנת, חי, חי..."
ואת בת מזל את או אתה, והסדר נערך בביתכם, ואפילו אנחנו עייפים עד מוות מכל רחיצת הארונות, מתיחת הניירות החדשים, ושטיפת הרצפות – הנה "פיו-פיו" מעבר לחלון. החבר'ה באו. חומקים החוצה – ואז עומדים איזה שעות, בחירות הפתאומית הזו, ואין לאן ללכת.