1.3.74
בשדה התעופה חיכה לו הנהג שלו בתוך "כרמל" ישנה.
"המפקד – אמר הנהג-הנער – המפקד, אשתך אמרה לי לא לספר לך, אבל הבת הקטנה שלך חולה, יש לה 40 חום."
המפקד דחק את גופו, שהוסיף הרבה בזמן האחרון, לתוך המכונית הקטנה, ולא מצא לעצמו מקום בה. מחוץ לטנק הוא מרגיש לא נוח, לא בטוח. כאילו בלי לבוש. אפשר לנסוע בג'יפ. נוגעים בברזל והג'יפ שולט בחולות והוא מלך באותם חולות נודדים, כשההגה בידיו והברזל חורק. ב"כרמל" הפלסטית הוא מרגיש כמו במיכל נייר, כמו איזה מוצר בעטיפה. ו"אויס מלך".
הוא לא חקר את הנהג למחלת הילדה. הוא כעס על אשתו, שלא סיפרה כאשר צילצל לה, כמדי ערב בערבו. "יואל, הכל בסדר, אין מה לדאוג. הכל בסדר," אמרה. "מתי תבוא הביתה?"
ארזה אינה רוצה להדאיג אותו, אף כי עכשיו, יכלה להעמיס עליו קצת יותר מדאגות הבית. כבר אין מלחמה, ובחודשיים האלה שהוא של יושב בקו, עוסקים בשיגרה הבאה אחרי קרב. בניירת, ישיבות, תרגילים שונים. מפקדיו וחייליו רובם ככולם אנשי מילואים, עם דאגות פרנסה אחרות מאשר יש לו. מביאים אליו שאלות ומשאלות של חיילים אנשי מילואים, שנתנו ונותנים את מיטבם, אף כי הם נהרסים ממש מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, ועתים אף מבחינה משפחתית.
זוהי יחידה של טנקים רוסיים שנפלו שלל במלחמת ששת הימים ומאז הותאמו לצרכי צה"ל והיו ליחידה עצמאית. כוח טנקים שלנו שפרצופם כפרצופו של האויב. לך ודע אם הטנק הוא רוסי-רוסי או רוסי שלנו.
אתה מצוי בשדה עם הכוח שלך, ויורד הלילה, וצבעי צה"ל אינם מהווים עוד גורם. הצללית שלך היא בדיוק כצללית של טנק האויב וזה הקובע. אמת, ניתן לבצע בטנק הזה משימות שונות אבל באותו זמן אתה בעצמך עלול לפגוע ולהיפגע על ידי טנקים שלנו.
לא פעם שמע בקשר שמפקד טנק אומר לו: "אני חושב שאני רואה רוסי-רוסי..." ויואל משיב לו: "בחור, הרי זה אני..." וההוא אומר: "אני לא חושב שזה אתה..." ויואל אומר "אני אזדהה". והוא מזדהה לפי המוסכם והמקובל והשני אומר לו: "זה לא אתה. אני חושב..."
אומר לו יואל: "אתה יודע מה, תרביץ פגז מה כבר יכול להיות.." ומתכנס לקבל את המכה...
זה היה "רוסי-רוסי". לא רוסי-שלנו. ואותו טנק חוסל. למרות זאת אמר הקצין הסר לפקודתו: "המפקד, פעם שנייה צריך להיזהר יותר... סליחה שאני אומר זאת..."צחק יואל: "אל תדאג. אני נזהר. יש לי שתי בנות בבית."
*
יש לו שתי בנות קטנות בבית ועוד בת – היא אשתו. והשלוש יושבות ומחכות לאבא, לא רק בזמן מלחמה. תמיד! רגילות כבר. אבל הוא, למען האמת, טרם התרגל. והחיים שלו התפצלו לשניים. אלה שבשדה, עם הבחורים – ואלה שבבית, עם הבנות. אחת לחודש, הוא בא ורואה איך גדלו, איך היו לעלמות. ייתכן שלו היה עמהן בבית כל הזמן, לא היה מבחין באותה צמיחה, אבל כיוון שמנותק הוא ממשפחתי – כל מה שנשאר מן הימים והלילות של חיים בצוותא הם הסנטימטרים, שהוא רושם על משקוף הדלת. את שמחות החיים המשותפים, את הבעיות של גידול והתפתחות, את הילדות של בנותיו – הוא מאבד. וזהו הפסד שאי-אפשר להחזירו. ולפי המצב של היום, שריח אבק השריפה עולה באפו של המפקד המנוסה – הוא חרד מאוד, שכאשר ישוב לביתו תהיינה בנותיו עלמות. ועלמתו, היא אשתו, תהיה אישה ששיבה זרקה בשערותיה.
"הוא כזה מצחיק, הבעל שלי" – אומרת הרעיה. ויש בהערה שלה התפנקות והתחנחנות של חיילת הגאה במפקדה, היודעת שהאחרון כלל אינו מצחיק. "תתארי לך שהמפקד הזה, איש צבא מגיל שבע-עשרה (היא היתה חיילת והוא המפקד...), אז הבחור הזה מסוגל לצלצל לי באמצע הלילה ולשאול אם הדס מכוסה."
"בחייך, בשביל זה אתה מעיר אותי...".
"לא – הוא אומר – היא אינה מכוסה והיא משתעלת.
"לו ידעה רעייתו של המפקד, לו ראתה כיצד מתבצעת אותה שיחת טלפון של דאגה אבהית, היתה יודעת להעריך עוד יותר את "מצחיקותו", אבל היא אף פעם לא ביקרה במחנה, אף לא פעם אחת. האישה היא מחוץ לתחום במחנה שלו.
קו ראשון מול הארמיה השנייה. חולות וגדר, שנמתחה סוף סוף ועכשיו נשארים שלדי אדם, חללי צבא מצרים, שהיחידה דאגה לקבור בכבוד. ונערים וגברים מבוגרים שוכבים בשוחות, בשפניות, במחפורות. בעמדות התצפית העין פקוחה תמיד אל שטח ההפקר ואל העמדה שממול והאצבע על ההדק.
הפסקת האש לא הפסיקה את האש כאן...
אנדרטות פלדה, עבודת יד המלחמה, מספרות על הקרבות שהתחוללו כאן. ואלה שהלכו בקרב, מהלכים כאן עדיין. ובשטח המת, שבין כוחותינו לכוחות המצרים – טנקים שרופים שלנו ובהם אלה שבלמו את המצרים עד צאת נשמתם. ואי-אפשר היה לגשת אליהם ולחלץ את גופותיהם, אבל הלכו אליהם. חילצו אותם בלילות בסיכון עליון. החזירו את הבנים, אחד אחד, כל אותם חודשי ההמתנה, מאז המלחמה ועד עתה.
יואל נכנס טנקים הללו. פיקד על חילוץ טנק לא אחד, והבאתו אל גבולותינו. להחזיר בנים לגבולם... בלי רעש, בלי פרסום. אפילו לא הרשה לעצמו להודיע להורים הכאובים...
היחידה של הטנקים הרוסיים ידעה מלחמות בלי סוף. היתה כוח סיוע ליחידות אחרות. היו נפגעים ליחידה, גם הרוגים, אך היא פגעה באויב קשות.
תהיי חזקה
אשת המפקד לבושה במכנסיים ארוכים וסוודר מעשה ידיה. יש לה הרבה פנאי לסרוג, לה ולבנותיה ולבעלה. היא מעלה על השולחן חמישה מיני עוגות, שאפתה לכבוד הבעל. שירגיש רגש בית. חלק יאכל כאן, חלק יקח עמו בחזרה אל המחנה, כדי שיהיה במה לכבד בקרון. הקרון שממנו הוא מצלצל את הטלפונים הליליים לביתו, כדי להיות בעל ואב.
את מקצוע ה"קונדיטור" רכשה ארזה בת עין-חרוד – לא בבית אמה. זהו פרי מלחמת יום הכיפורים. כולם דאגו לה מאוד, באותם ימים נוראים של מלחמת הימים הנוראים. הטלפון בביתה לא חדל מלצלצל. תחילה שאלו קרובים וידידים, אם יש חדשות מיואל. אחרי כן התחילו טלפונים מחברות לגורל, נשות מפקדים אחרים, ואותן שיחות היו מתחילות או מסתיימות בעצה מעבירת צמרמורת: "ארזה, תהיי חזקה." ומהחיזוקים האלה רעד עליה עורה.
גם חברתה, הגרה איתה באותו בניין, היתה באותו מצב. החברה כתבה ספר לבישול. ארזה הדפיסה אותו. ואת כל דאגתה וחרדתה פרקה על מכונת הכתיבה ועל המתכונים. אחרי כן התחילו השתיים לבצע את מה שכתבו בספר המוצע. מטבחי שתי נשות המפקדים מלאו בעוגות, עוגיות, טורטים ותופינים. וריח המאפה הטרי מילא את כל הבית, הילך בחדר המדרגות, הגיע אפילו אל הרחוב. חלק מן העוגות הטובות הללו שלחו בחבילות שי. חלק לא התאימו למשלוח, עם הקרמים והשוקולדים והפירות, ולא ידעו מה לעשות בהן. בבוא הימים דמה הבית לבית תה גדול לנשים וילדים שאבותיהם בחזית.
ובכן, אנו יושבים עכשיו בביתם הצנוע ברחובות וטועמים את הפתיונות הקולינאריים מחסלי הגיזרה, שבזמנם נתנו כוח ליושבים בגיזרה האחרת, שעם הגבול הבוער.
ובאה גם מחברת ספר המתכונים ויושבת עמנו ומספרת, שהוצאה לאור קנתה את הספר ובקרוב בקרוב ניהנה בשמחות ובימים טובים, ממטעמים שבישלו בימים הנוראים. ושתי הנשים הצעירות צוחקות מהפרי המוזר הזה, שמולידות מלחמות ישראל.
יואל גורודיש
נולד בירושלים – במאה שערים. את ילדותו עשה בחדר, את נערותו בישיבה – וייתכן שהיום היה רב בישראל, או מלמד דרדקים, או אולי אחד מאלה, שהדת היא אצלם מקצוע ומשגעים את המדינה בסוגיה הבוערת, שחייבת למצוא את פתרונה במהרה בימינו, אחרת לא נוכל לעמוד מול צבאות אויבינו הערביים ו"ידידנו" האמריקני, אחרת לא תוכל לבוא האחדות, במערבולת הזו שלנו – סוגיית הסוגיות הבוערת: מיהו יהודי...
אבל יש לו אח. ואותו אח הוא מפקד. ועוד אח – קצין. ואם בגלל האח הבכור, איש צבא קבע מפורסם – ואולי בא לו הדבר בתורשה מאביו, שבערוב ימיו נשא אישה צעירה והוליד בנים ובנות, כי כוחו היה במותניו – הלכו כל הגברים במשפחה לעשות את עתידם בצבא הגנה לישראל.
יואל לא ליקק דבש בצבא. יואל, ידוע כמפקד מוכשר, אמיץ, בעל מחשבה רעננה, קפדן. והקצינים והחיילים מספרים, שבשדה הוא גדול...
יואל עלה בסולם הדרגות במהירות. אבל צל אחיו רדף אחריו. היו אומרים: בוודאי. אחיו של... או – הוא טוב – אבל אינו מגיע לאחיו. יצא לו לשרת תחת פיקודם של מתנגדי אחיו, ויצא לו לשרת גם תחת פיקודו של האח. היחסים בין השניים, יש לשער, היו מעורבים מאוד.
הוא לא אמר לי, אבל אני משערת, שאך טבעי היה, שיואל יכאב את הקשר המשפחתי הזה. אדם רוצה להוכיח את יכולתו הוא, בייחוד מפקד, ולא להיות חומר להשוואה תמידית.
שלושה אחים בצה"ל ושלושתם מפקדים ושלושתם משרתים בצבא קבע – זה עסק ביש. על כן עשה הרבה, כדי לשים קו מבדיל ביניהם בכל הנוגע לענייני מקצוע – צבא, קידום, קשרים – ולהיות רק אחים, אחים אוהבים.
*
הגעתי למחנה הטנקים הרוסיים-שלנו במקרה, מיד אחרי הפסקת האש, שלא נפסקה בגיזרה הזו, למרות ההחלטה הרשמית, ונטיית האוהל בקילומטר ה-101, ומסעותיו של הנרי קיסינג'ר.
הגעתי עם קבוצת אנשים טובים מ"קרן-אור", בראשותו של מבלה עולם אחד ושמו ספקטור, איש ה"פיירקס" ושאר כלים בסיטונות ותכשירי רפואה, גם הם בסיטונות, ורב ספרדי ששמו לופז, הדובר גם אידיש והלבוש נוסח רבני אשכנז, עם קפוטה וכל השאר. היינו בדרכנו לארץ גושן, לחלק שם מתנות צרפתיות לחיילים בחזית. לכולם בער אז להגיע לעבר התעלה. כאילו רק שם נטו את אהליהם גיבורי ומגיני ישראל.
במחנה נתקבלנו על ידי המפקד, גבר מוצק, גא ראש ותקיף פנים, שחיוך וחומרה משמשים אצלו בערבוביה. חשבתי לי אז, שלא הייתי רוצה להיות פקודה שלו. לידו עמד בעלה של ידידתי, עקיבא, איש כפר יחזקאל, מפקד ותיק, שהיה כבר קצין כאשר מפקדו היה עדיין טירון. נערכה סעודה, כיד המלך, ממנות קרב, בחדרו של המפקד, והשיחה נתמשכה וקלחה, וכאשר יצאו הכוכבים וביקשנו ליטל פרידה – אמרו לנו "לאו!" באל"ף רבתי. אורחים נהיה להם.
וכאשר ביקש ספקטור לעמוד על המקח, חדל המפקד יואל לחייך. "לא זזים מכאן. בפקודה."
לאחר מכן הבינונו כולנו, שכל אותה העת לא היה פנוי לשיחת רעים, שלמעשה, היו הכוחות במצב כוננות גבוהה, עם אצבע על ההדק. שחיכו אותו לילה לפרוץ מלחמה מחודשת הנה-הנה.
אז – רק אז נדלק ספקטור והאדמה בערה תחת רגליו. עכשיו העת להיות שם. במקום של הסכנה. עכשיו העת להביא את המשקפות ואת המצפנים ואת הסוודרים ואת הפנסים. עכשיו העת לגבר להיות בקו הראשון.
יואל לא אמר מאום. הוא לא עמד לפרש לו, שהקו הראשון הוא כאן לא פחות מאשר מעבר לתעלה.
המתח ירד. דיווחו מה שדיווחו, ולקראת סוף הישיבה בחדר המלחמה הוזמנו לשבת עם האנשים. וישבו שם סביב השולחן ראשים שחורים, בלוריות מלאות סבוכות שיער, וכאלה ששיבה זרקה בשערם, וכאלה שסיפרו בעצב שפעם היתה פה בלורית. סביב שולחן הפיקוד, ישבו אנשים, שיכלו בקלות להיות אבות ובנים, ישבו בדרך ארץ והתחשבות והאזנה קשובה לדעת הצעירים, מין אחוות לוחמים מעבר להבדלי גיל, מעמד, אינטרסים. פער הדורות שכן כאן כמו ברכה. כמו שאבו כוח ותבונה זה מזה. זה היה מפגש דורות, ועדות, ועבר והווה ועתיד וריעות שבחיבה רבה, שבכבוד הדדי.