22.4.73
מה זה צ'ק?
"אבראשה," הוא אומר לחברו. "תן לנהוג קצת."
אבראשה שם עצמו לא שומע.
"אבראשה אחי, תהיה בן אדם."
אבראשה מסובב ראשו לשלילה. סיבוב אחד וחד. אפילו אינו טורח לסובב ראשו פעמיים. המכונית שלו, הוא אומר, המכונית שלו תדע רק יד אחת. של בעליה. אפילו לאשתו לא יתן – אומר ולוחץ על דוושת הבנזין במקום ללחוץ על הבלמים. והמכונית האוטומטית טסה קדימה, בלי שנתכוון לכך, וכמעט משלחת לעולם האמת, שני עוברי אורח.
"תן לרדת. אני מפחדת לעשות איתך את ההרצה."
"אז מה אם עשיתי שגיאה. אז מה אם אני לא רגיל באוטומט..."
"ובהילוכים רגילים אתה כן רגיל."
כל הבעל-בית הזה, כל הנהג הוותיק הזה קיבל את הרישיון לפני שלושה חודשים. באולפן קיבל, ואילו חברו התחיל ללמוד נהיגה עוד ברוסיה. שם היו אנשים אחים נותנים לחברים שלהם את הלב. היו מתחלקים בפרוסת לחם אחרונה. ופה לא נותנים לחבר שלך-כמו-אח, אחד שיחד "עשו ספרים", יחד עשו שביתות רעב, יחד סיכנו את החיים – לא נותנים לנגוע במכונית החדשה.
ומה הוא חושב, שהמכונית שלו עשויה זהב ורק ידיו העדינות ראויות לנגוע בה...? ואת המכונית הזו ממי קיבל. מניין באה לו. מירושת הסבתה, הא?! מן היהלומים שהוחבאו בקומוד עוד בימות הצאר ניקולאי... הא!
הלך לסוכנות וסיפר מעשייה שבלי אוטו לא יוכל להתקדם בחיים. שהוא נחוץ לו לעבודה. סידרו לו הלוואה. מן הקרן המשותפת, שגם הוא יכול ליהנות ממנה לוא אך היה לו מספיק לדמי קדימה.
*
לוא היה מספיק דמי קדימה... לוא לפחות היה לו איזה צרורון קטן. אבל איך מסוגל בחור רווק ועולה חדש – לחסוך. בעל משפחה – כל בעיותיו מוצאות להן פתרון (פחות או יותר) בתוך הבית. טוב. רע. יש אישה לחלק איתה את הלילה, ישנם ילדים שמעסיקים את הבן אדם בערב; ובין ערב ללילה יש אורחים.
ואילו הוא, כמו מסמר בודד תקוע הוא בחדרו. לבדו. חשוב כמו מת. צריך הבן אדם לאנשים. צריך בחור אישה. והוא מחפש. תמיד מחפש. וחיפושים עולים בכסף. אי-אפשר לגשת לבחורה ולהגיד לה ערב טוב אני עולה חדש מרוסיה בואי לחדר שלי. לא רוצה? – אני הולך לחדר שלך. צריך להגיד בקול עדין, אולי את רוצה לשתות קפה. צריך לספר על מוסקבה, על בית סוהר, על שביתות רעב, על ציוניסטים, על "באבי יאר", על כל הדברים שמאוד רוצים לשכוח. לא נעים לזכור מה הוא היה שם ומה הוא פה.
והבחורה מפהקת. שומעת שומעת ואחר כך מפהקת. ציונות לחוד ובחור-בחורה לחוד. ושם, ברוסיה, הוא ידע איך מדברים עם בחורה. היה לו הבית שלו, העבודה שלו. הבגדים שלו, השפה שלו! פה הוא דילטנט. חובב. "פה אני בעל מקצוע בלי כלום" – הוא צוחק בינו לבינו. וברוסיה היה לא רק אומן. היה אמן! בשביל זה יכול היה להרשות לעצמו להישאר ברווקותו...
אז לאיש כזה עולה הכל כפל כפליים. הולך כל ערב לקולנוע. ואם היא צברלה, אז בשביל לא לבייש את עצמו, ושהיא לא תראה איך הוא מגמגם את השפה ושלא תראה איזה שלומיאל הוא, שאין לו שיכון ולא מכונית – לוקחים טקסי, ספציאל. וכך, לפני שחצי החודש נגמר, נגמרת כל המשכורת. וצריך להיסגר בחדר ולבשל על הכירה הקטנה כרוב וכרובית ולריב עם השכנים שצועקים שכל הפרוזדור מסריח מן הבישולים הללו ואי-אפשר כבר לנשום – וכל אלה לפני שהספיק אפילו להכין את הרקע כדי לדבר על אהבה...
*
יש לו קרובים בארץ, זאת אומרת – ישנה אחות של הסבתא שלו. זקנה, אבל כל כך נחמדה וכל כך אוהבת. היא המייצגת את כל הקרובים האחרים, צאצאיה, שאין להם עניין בו, היא מזמינה אותו לשבתות וגם ל"סדר" הזמינה. ואומרת – למה הוא יושב לבדו יש כל כך הרבה בחורות טובות ויפות. יש להן דירה ויש מכונית יש עבודה. יש הכל. אז מה אם הן קצת מבוגרות?...
זהו. בגלל הדאגה האחרונה הזאת חדל ללכת אליה. אין לו עוד כוחות נפש לפגוש שם בבארישניות מקומטות.
אבל היום הלך אל הקרובים. בגלל החבר שלו הלך. הוא קם בבוקר, התרחץ, לא חימם לעצמו תה ואמר שישתה כבר בעבודה. ירד מן המדרגות ושעה שהוא יוצא מחדר המדרגות אל הרחוב – רוח חמה פרצה ונכנסה פנימה. נכנסה ביחד עם ריח חמצמץ של חומר ניקוי להברקת זכוכית. ביחד עם הרוח והריח נכנס גם אורו של בוקר אפור, אביך. אור מעורפל המבשר חמסין. ובחוץ עמד חברו-כמו-אח וציחצח את האוטו שלו. לא להאמין. יותר מאשר המכונית הזו נוסעת, היא עומדת. מכונית גדולה ויפה כמו זו בולעת הרבה בנזין. ובנזין עולה בכסף, בלי הנחה לעולים...
כל בוקר, לפני שאבראשה יוצא לעבודה, הוא מקדים לקום, יורד אליה, מנגב אותה מן הטל, מבריק את הניקלים ואת השמשות – ואותה עת המנוע כבר עובד. אחר כך מכבה את המנוע. נועל את המכונה, ושני החברים נוסעים באוטובוס לעבודה.
"הא, חכה רגע אקח את הז'קט מהדירה וניסע ביחד לעבודה..." קרא אבראשה לעברו, וניגב ידיו במגבת קטנה, קיפל אותה בקפידה והניח בתוך מגירה של המכונית – ואגב כך ליטף את חמוקיה בידיו ועיניו הקיפו את כל כולה.
"היא יפה, הא..." אמר אבראשה.
"יפה," הסכים. "אבל אם לא יסעו איתה, הטיירים יהיו כמו אבן. ייחתכו מעמידה."
"רוצה לעשות איתה סיבוב, הא?" שאל אבראשה.
ידידנו לא שמע את צליל הלעג שבשאלה. נתחייך כולו. עד אשר אבראשה יקח את הזקט מן הדירה יעשה סיבובים אחדים. תן את המפתחות – אמר והושיט ידו. ואבראשה הושיט גם הוא יד ובמקום מפתחות תקע בכפו אצבע משולשת. "נא!"
*
לא ילד הוא. גם אבראשה אינו עוד ילד. הם שני גברים של ממש, בשנות חייהם היפות ביותר. שני גברים עם עבר של עבודה, אהבה, מפלגה, התפכחות, מחתרת. שניים שגדלו במשטר של שוויון. על מה שנשנק גרונו של בחור יהודי גיבור, עולה חדש מרוסיה – על סיבוב במכונית...
לא על סיבוב במכונית, באמת לא. על כך שחברו-כמו-אח מנע ממנו ליהנות ממשהו שהוא שלו.
לא. כי אם יותר מזה. על כך שארבעה גלגלים מסוגלים לסובב ראשו ולהסב לבו של אדם; לעשותו רכושני, זה שלי. זה שלי. האצבע הזו שבאה לתוך כף היד במקום מפתחות – היתה מנעול שסגר כל פתח של קִרבה. פער נפער ביניהם, אף יותר גדול מזה שבינו לבין הישראלי הוותיק. ומין קנאה נוראה קרעה אותו, וקרעה ממנו קרעים.
"במוסקבה חלמתי על ישראל," שמע את עצמו אומר לה, (והיא אומרת "אוי, מוי דאראגוי") "ובישראל אני חולם על... מכונית."
"דושינקה, מאיה, נשמתי שלי," אמרה הדודה הזקנה וחיבקה את ראשו. ועיניה היו מבינות. ועיניה היו מפייסות. עד ששכח עלבונו אותו יום. שכח, שעלה בחזרה לחדרו, ונשאר שם, בטל מעבודה עד שאסף את עצמו והלך לדודה. וזכר, שמכונית אינה אלא מכונה שעוזרת להגיע, אם יודעים לאן נוסעים... שמכונית אינה מן הדברים החשובים ביותר שאדם חדש בארץ צריך להם. שגם אם תהיה לו, אין הוא יודע איזה שימוש יעשה בה כי אין לו ידידים לנסוע אליהם. והאחד והיחיד גר באותו בית, וגם הוא כבר אינו ידיד... שאמנם אפשר לנסוע במכונית לעבודה – אבל לעולה חדש אין מספיק כסף ללוקסוס כזה. ובכלל נוח יותר באוטובוס, ויש דברים קודמים.
אבל הדודה, אחות סבתו, דווקא סברה אחרת. שאסור בתכלית האיסור להפסיד הזדמנות כזו שהיא חד פעמית בחייו של ישראלי. שעכשיו הוא אמנם אומר שזה לא חשוב, אבל זה חשוב וחשוב מאוד, אפילו יותר חשוב מאשר הוא יודע - - - ועד שהוא יודע מה קורה מצא את עצמו צועד איתה אל הבן שלה. העורך דין.
משרדו מלא. יושבים אנשים חשובים וקוראים עיתונים, ופקידות נאות בשמלות קצרות ומחשופים נמוכים, ושער בלונדי ארוך ושופע – רחוקות מן הבארישניות שהדודה היתה מביאה למענו, מדפיסות במכונות כתיבה באצבעות ארוכות שקצותיהן אדומות ושחורות לכה. והדודה הולכת ופותחת את הדלת, ואחת מאותן פקידות אומרת – "אבל גברת שחורי, העורך דין מר שחורי נמצא בישיבה. תיכף אודיע לו שאת כאן..."
"את מתכוונת שבני בישיבה? הוא יקום כאשר אכנס..." היא צוחקת, וכל הממתינים וקוראים עיתונים צוחקים אף הם.
מה דובר שם, אינו שומע, אבל יודע. לב דואג שולח נימי האזנה, מיני מיקרופונים אלחוטיים קולטים ומשדרים לא רק דברים אלא גם מחשבות גם רגשות,
הבן-דוד לא נחפז להושיט יד עוזרת.
"אלה שטויות. רק מוסיפים לפאראדוקס. לא פרנסה, לא דיור, לא קשרים, לא משפחה – תן אוטו. מקדימים מאוחר למוקדם. מולידים אליהם איבה של בני הארץ. לא בא בחשבון. נוסף לכך איפה לוקחים עכשיו כסף בכלל וכסף לבן בפרט, אין לי."
אומרת הדודה: "עד שבאתי אליך. לא כל יום אני באה הנה. נכון?"
קם הבן-דוד מכיסאו והולך לכיסאה. לוקח את סנטרה בידיו: "את חיוורת אמא." אומר ברוך.
"לא אהיה כאן הרבה זמן..." אומרת היא, "עוד מעט אלך..."
"שבי כמה שאת רוצה. יש לי פנאי. כלומר – אין לי פנאי, אבל בשבילך יש לי כמה שאת רוצה."
"אינך מבין. עוד מעט אלך מכאן בכלל. וכל מה שיש לי יהיה לך. תן לנכד של אחותי הלוואה קטנה..."
*
יצאה החוצה, לקחה אותו בידו כמו שלוקחים ילד קטן. "הנה, הבן-דוד שלך רוצה לדבר איתך."
"אמא, ראית שבחוץ יושבים הרבה אנשים. וזה לא התור שלכם. אולי יבוא בן דודנו בפעם אחרת."
"אתה לא מבין? – כמו גבהה הדודה הקטנה שלו – אתה לא מבין. בעוד שבוע לא יוכל לקנות עוד את המכונית. הזכויות שלו נגמרות. טוב – פוקעות. יוכלו להביא רק מארץ המוצא – זה חוק שבא לסדר את העולים מרוסיה. מה אינך מבין. הוא לא יוכל להזמין מכונית מרוסיה. הוא לא יכול לבוא מחר. הוא מוכרח היום."
"אני לא מוכרח" – הוא לא רק אומר. הוא מצפה כך בכל לבו העובר על גדותיו ברחמי נצח של מקופחים.
"טוב, טוב," אומר הבן-דוד, "כמה אתה צריך?"
"הוא צריך אלף לירות." עונה הדודה.
"אלף לירות?! וכמה יש לך?"
"יש לו חמש מאות," ממשיכה הדודה.
"לכמה זמן הוא צריך?" הוא כבר פונה אל אמו.
"לשלושה חודשים." משיב הוא.
"לחצי שנה..." מתקנת הדודה.
ניגש בן-הדוד לשולחן הכתיבה שלו, מוציא פנקס ארוך ומתחיל לרשום משהו.
"הנה. תן לי בבקשה צ'ק דחוי לעוד חצי שנה, ואתן לך צ'ק למחר."
"מה זה צ'ק?" מבקש הוא לדעת.
"מה אתה לא יודע מה זה צ'ק? זהו צ'ק."
"אני לא רוצה צ'ק. אני רוצה הלוואה ואני אחזיר את הכסף. אף קופיקה לא תחסר."
"עורך-דין-שחורי-היקר, מה כל ההצגה. אני ערבה לך. אל תסבך אותו. באמת..."
"מה פה כל כך מסובך. אני מוכרח להבין. תגיד לי, בן דודי היקר, ואיפה אתה מחזיק את הכסף שלך. את החמש מאות לירות שלך. לא בבנק?"
"למה," תמה. הנה פה" אומר. ומוציא ערימת שטרות ומניחם על השולחן.
"ובלילה?"
"מתחת לכר. כמו שצריך. ואיפה אתה מחזיק את הכסף שלך לא בכיס, לא בחגורה?..."
*
עורך-דין-שחורי קורא לעוזרו, והעוזר קורא למזכירה שלו, ונכנס גם לקוח או שניים לראות את האיש שאינו יודע מה זה צ'ק. כולם צוחקים ואילו הוא מרגיש כמו אדם קדמון שנשתייר באורח פלא מתקופה אחרת ואנשים מסתכלים בו בוהים.
"שיצחקו - - - אומרת הדודה כשהיו שוב ברחוב והרוח הנעימה שבאה אחרי החמסין אינה מצליחה לכבות את פניו הבוערות. "יצחק מי שצוחק האחרון. גם לך, בני, תהיה מכונית. בלי מסים" (והבלי-מסים אמרו ללא מלים: ולא תאכל אותך רימה של קנאה, ולא בושה של אבדן הזדמנות, וקיפוח של זכויות; והזכויות האלה הן הרבה יותר מכסף. זהו זהב ששמו ביטחון עצמי...)
*
כן. עכשיו גם לו תהיה מכונית. חדשה. נוצצת. עם צבע מתכת. גם היא תעמוד לפני הבית ותמתין בנאמנות לידיו. והוא יקום אליה חצי שעה לפני הזמן כדי לספוג מעליה במטלית רכה את טל הלילה. ולהקיף אותה במבט. וחבר יחלום לעשות סיבוב במכונית שאינה נוסעת והיא עומדת ועומדת ועומדת כאנדרטה לחילוף משמרות של חלומות.