30.6.60
| אם מפקפק מישהו במציאותם של "זוגות-מן-השמים", יבוא נא ויסתכל בזוג שחקני הטניס בו אני מתבוננת עכשיו. היא – שחרחורת וקלילה. מרחפת, מנתרת כפרפר חינני צבעוני. פעם פה, פעם שם, הודפת את הכדור בתנופה עזה וקומתה הזקופה מזדקפת יותר, מתמתחת כקשת דרוכה. "הו, הו," קוראה היא ועיניה בורקות. איזו נערת-חמד וכבר נשואה... על אצבעה מברקת בגאווה טבעת-נישואין, המכריזה כאילו בקול: "כן, אני נשואה לגבר מקסים זה." והוא – הוא אדוניס. אליל האהבה בכבודו ובעצמו. יש משהו בכדור הזה. יש משהו במקצב הזה, המכניס כל רואיו למעגל הקסם של האוהבים. אלה השניים שייכים איש לרעותו. זוכרים את "הצפור הכחולה"? שניים אלה מצאו את המיועד להם מבית יוצר-כל-חי. למרות דרכי-העפר הפתלתלות של עולם-החולין, למרות כל תמרורי-הרגש הכוזבים – מצאו. אמרתי – יש משהו במקצב. כן. יש בו מסוד השלמות, סוד השמחה, סוד התואם. הכדור המרחף מן האחד לשני, קשור בחוט סמוי מן העין. עת נוגע הכדורון במחבט, עובר רטט, ניצתת אש. והחול מתלהט, והאויר מרטיט בגלים קטנים, וכל העולם הגדול והנהדר שבין פיסת החול הזהוב לבין הים הירוק – מאושר, מאוהב, שיכור אהבה... הכל מחייכים אליהם, ובלב מתעוררים זכרונות אהבה ראשונה, שמשום מה נדמה שהיתה הגדולה והיפה מכולן, ונזכרים בתקוות שתלו בחיי-הנישואין, גם ציניקנים הרואים בנישואין קבורת האהבה, וגם אלה המקווים עדיין. זוג זה מוכיח קבל עם ועדה, שלמרות הכל, קיימים זוגות מן השמים. זוג זה ממריד את המקופחים בזיווגים מגוחכים, כאומר: "צאו וחפשו לכם את היעוד לכם, כי יש אושר והתאמה בחיי הנישואין. אל לכם להשלים עם תעלולי מקרה עיוור. ראו אותנו!" האשה-הנערה מנגבת מצחה הלח. הגבר קרב אליה בחיוך נפלא של עדנה וכבוד. במשובה מניף הוא את המחבט כמניפה ומשיב רוח על פניה הנאים. והיא – אל אלוהים, מה יפים השניים בעומדם כך מול רקיע זוהר, בתוך שמש חובקת קרוב-קרוב. אולם מה קרה לנערת החלומות שלנו? פתע נפלו כתפיה, ראשה הגאה שפל, גופה המתוח כקשת דרוכה – מה אירע לו? והמחבט, והכדור, איים?! "אולי די כבר להשתטות ב'טניס' כביכול?" רוטן גבר צנום, מלא מרה שחורה. "איפה שמת את החולצה שלי," טוען הוא. "אני כבר שרוף כולי. יאללה, הולכים הביתה!" והיא – היא אינה נלווית אליו, היא נגררת אחריו בצעד נשוי מאוד, שייך מאוד, משועמם מאוד. אלוהים אדירים, למה חדלת לזווג זיווגים בשמים?! |