19.2.65
איזה שם יפה יש לה. קוראים לה כרמן טורז. זה מצלצל ספרדית. זה מצלצל "לוהט". זה מצלצל עם קסטניאטות, מחיאות כפים קצובות, רקיעות בנעלים עם עקבים (גם אצל הגברים) וצעיף מתחרה שחורה ופרצוף מסתורי מאחורי מניפה ומלחמת שוורים, וטוריאדור כורע ברך לפני הסניוריטה שלו, ודם וחול ורומנטיקה... ומעל כל אלה – מוסיקה. מוסיקה רווית קצב וקצף וגעגועים; ולורקה בחתונת הדמים. ומאדאם זורז' סאנד עם שופן הגדול שלה – במיורקה.

כרמן טורז – איזה שם נפלא.

בדרך כלל זה רק שם. שם מסחרי יומרני שאחריו לא מסתתרים כל פיוטי הדמיון הרומנטי. בדרך כלל זו נערה חיוורת פחות או יותר, הכל לפי תקציב הפתוח שלה לצרכי קוסמטיקה.

אבל לא הפעם. הפעם זו כרמן אותנטית.

כרמן טורז, הזמרת המופיעה עתה במועדן הלילה של שרתון היא ספרדיה אותנטית מבטן ומלידה. תבוא עליה ברכה. וזמרת מועדוני לילה אותנטית. בלי כל תסביכים של אופרה בגרוש או באלף, גורל מקפח, קהל לא שלה ושאר סיפורים של פרימדונות ווירטואוזים, שלא הגיעו אל הבמות הגדולות ו"ירדו אל העם", אל בארים שם שותים, אל בארים שם באים להתבדר ולקבל מצב רוח, להיראות ולראות איזה רושם זה עושה, לפטפט בחצי קול ולעשות עינים.

ועל כן תבוא עליה הברכה. אני אוהבת אנשים שעושים את מה שהם עושים בלב שלם. בלהט. ולא חשוב מה הם עושים. כל עבודה היא מכובדת אם העושה אותה מכבד את עבודתו – אפילו אותה עבודה אינה נחשבת למכובדת כל כך.

"לא" – אומרת כרמן – "אני לא מתרגזת כשמדברים בזמן שאני שרה. זה מובן מאליו. סוף-סוף אני שרה במועדון לילה, לא כן. מובן שאני אוהבת כשמקשיבים לי. אבל זה עניין שלי. אני צריכה להביא את הקהל העסוק מאוד בשלו ובבת זוגו ובבן זוגה שיקשיבו לי. אם איני מצליחה,  זו אשמתי. סימן שאיני מספיק טובה. ואם כך, אני צריכה להתרגז – – – על עצמי ואף זאת לא. עלי לזכור שאני משמשת רקע. רקע לחוויות. רקע לנועם, להלך רוח, ולמשהו שיבוא אחר כך.

"רקע? מצחיק לשמוע זאת מפיה. לוא צריך היה להגדיר את כרמן בצבע – הצבע שלה היה "אדום".

כשכרמן טורז שרה קשה מאוד לדבר באותו זמן.

אישה גדולה, כתפיה רחבות ומתניה צרות. צווארה חזק ועל צוואר זה נתון ראש גדול, חריף. היא בורכה בטמפרטמנט של הר געש. ובקול אדירים. לא ברור לי למה דרוש לה המיקרופון. כרמן, יש להודות, נראית קצת גסה בהופעתה. קצת וולגארית. אבל כשהיא מחליטה להיות עדינה, רכה, היא שובה את הלב ונוטלת אותו בכף ידה ועושה בו כשפים.

שמעתי אותה ערב אחד בין כוסית לכוסית. וידעתי שכדי לשיר כך צריך להיות אישה בשלה מאוד. כדי לשיר כך צריך להתנסות הרבה, לשמוח הרבה ולסבול הרבה.

אחר כך הלכתי לשמוע אותה, בין ספל לעוגה, ועל זאת בעצם רציתי לספר לכם. אחת לשבוע מתקיימת בשרתון "בין מנחה למעריב" תכנית שלמה לגברות. אמנם, ראיתי גם אדונים אחדים, אך העיקר היו הגברות. וזה גיוון נחמד בבלוי שעות אחר הצהריים לנשים הנוהגות לעשות שעה-שעתיים בשתיית קפה ברחוב דיזנגוף, ואף חידוש בעולם הבידורי שלנו. כי אין עוד תכניות אחר הצהריים במועדוני לילה. כמעט ואין אישה, בייחוד עירונית, שאינה אוהבת את אווירת מועדון הלילה. אלא – לא תמיד יש עם מי ללכת, וכשיש עם מי, אז לא תמיד המי הזה אוהב אווירת מועדוני לילה. והבעלים – כיוון שהם כבר נשואים – גם הם אינם משתגעים ללכת לבארים עם נשותיהם, אם אין איזה אורח מחו"ל שיש לבדר או "יציאה לצרכי ביזנס" – נכון? לא פעם אני תמהה לאן נעלם הבחור, הקוואליר – בבעל. למעשה אותו אדם, וכל כך שונה.

אומרים שהנשואין משנים את הנשים. אולי – באופן חיצוני. הגברים, שכמעט ואינם משתנים באופן חיצוני, איזה שינוי חל בהם. או-לה-לה. וכך קורה שנשים, כל הנשים, אוהבות לרקוד, מתות לרקוד (גם אם הרגלים קצת השמינו, וגם מה שמעל להן, הכרס, קצת גדלה ושיבה זרקה ברקות) ואילו הגברים, שהם נחמדים והכל וכמעט נראים בחורים – איזה זיקנה וכובד-רגלים קפצו עליהם...

*

אין לי תקנה. אני כותבת על כרמן טורז, וראו לאן הגענו. הגברת מירה קורמן גמרה אותי לחלוטין. אגב, מה דעתכן עליה ועל כתיבתה. האם לפטר אותה או שאתן חפצות בהמשך סיפורה. מה אתן מבכרות, שהיא תכתוב בעצמה או שאני ארשום מפיה. אנא, כתבו לי. תודה.

*

איפה היינו? היינו בשעתן של נשים במועדון לילה בת"א ושתינו קפה ואכלנו עוגות. חושך במועדון, ורק "כוכבים מחשמל" מאירים קצת את החשכה. וחבל. קשה לראות מה לובשות הגברות האחרות. קשה להראות מה אנחנו לובשות.

משמתרגלות העיניים לחשכה רואים אמהות צעירות עם ילדיהן. אגודות אגודות של חברות מנסות לפטפט ולשווא. תזמורת איטלקית מחרישה את האוזניים. כשמתרגלים קצת לרעש אפשר לקלוט מילה או שתים שאומרת-לא-אומרת החברה. מלצרים בלבוש מזרחי מגישים את המשקאות וחברותי לבילוי, אורה ובלנקה מתות לשאול אצל המלצרית את תלבושתה המרוקמת, משהו נוסח נער הרמון, לקראת פורים הבא עלינו לטובה. אני אומרת

"נכון שנהדר."

"נחמד מאוד" – מבטיחה אורה.

"ועוד יותר נחמד היה לו קצת הנמיכו את קולם" – מוסיפה בלנקה.

"הם צריכים לתת מוזיקת רקע." אני תורמת.

"רקע לדיבורים שלנו" – מצטחקת בלנקה.

מנהל המקום, בחור סימפטי ואדיב, תולה בנו עיניים מקשיבות. ובאורח פלא התזמורת "יורדת לרקע" אך לא לאורך זמן. ועל הרקע מופיעה כרמן טורז. וכבר לא חבל שהכוכבים הם מחשמל, שחושך באמצע היום ולא רואים מה לובשות האחרות. יש לילה כבד בספרד, בפורטוגל, בפאריס, בלונדון. יש סוהו, ויש פלאס פיגאל ויש טולידו ויש לורקה. 

"כן" סיפרה לי לאחר מכן כרמן כאשר נפגשנו בחדרה – "אני אוהבת את לורקה. אבל בנסיעות אני מרבה לקרוא סיפורי מתח. אם יש לי בית? יש לי ואין לי. עכשיו אני גרה בניו-יורק. אני אני ספרדיה שנולדה בשווייץ. אבי היה שגריר ספרד שם. הו, לא. הוא לא נהנה מן הקריירה שלי במועדוני לילה. אני התחלתי לשיר באופרה, כמובן בפריס, במילנו, בניו-יורק, אבל אני ראיתי שזה לא בשבילי. אני אוהבת עשן. את מבינה.

"עכשיו אני גרה בכל העולם אך בעיקר בניו-יורק. לא. איני נשואה. אי שם מזמן הייתי פעם נשואה. זה לא הלך ומאז אני חיה לבדי. בין הרבה אנשים – לבדי. אם לא קשה לי לחיות לבד? בהחלט לא. איני בטוחה שעתה יכולתי לחלק את חיי עם מישהו."

"כשאת קמה בבוקר. מהו הדבר הראשון שאת עושה?"

"הממ. אני פותחת את הרדיו לפני שאני פוקחת את העיניים." – העיניים נעצמות וחיוך מריר מופיע בזויות הפה. "אחר כך אני מטלפנת. אם אני נמצאת בבית מלון, אני מזמינה את ארוחת הבוקר. אם זה בבית – אני מצלצלת לחברה, למספרה, למישהו..." (שתספר לסבתא שהיא אוהבת לחיות לבד. לסבתא שתספר...).

"מה דעתי על גברים? ככה, לספר בבת אחת? למה לא... אני חושבת, אני חושבת... אני חושבת שהם לא הרבה. זה אנחנו יוצרות אותם. שרות עליהם, קושרות להם זרי תהילה. הם מסכנים. מי צריך אותם. כולם נעשו כמו בתבנית. לכולם אותן חולשות, אותו אי-בטחון, אותם תסביכים מודרניים, אותו שרץ קטן המתחבא מאחרי כל בדיחה. גברים – איזה יצורים... אני מכירה אותם בעל פה. כולם שווים. כולם.

"לא רוצים בהם יותר?"

"לא רוצים."

"בראבו."

"בראבו" – צוהלת כרמן ופיה מלא צחוק, ותוך כדי צחוק היא שרה את שירה הנפלא: "האיש שלי".

"את יודעת מה הייתי רוצה שיקרה פעם. הייתי רוצה שלילה אחד יכנס איש לבאר, והוא יהיה גבוה ורחב כתפיים, ידיו גדולות ופניו שזופות שמש ואכולות רוח. הוא ייגש לבאר ויקח כוס גבוהה, ילגום מעט ולא יוסיף. אני אשיר ולפתע אראה אותו ואדע שזה הוא. אחר כך נשלב יד ביד, לא נשלב, הוא פשוט יקח את ידי בתוך ידו הגדולה ויאמר נלך ואנו נלך אל ביתו שיהיה בכפר. הרבה אדמה ופרות וסוסים ועשב גבוה. הייתי רוצה באיכר פשוט, אחד כמו לחם שחור. להיות קטנה לידו. לכבס לו את כבסיו ולבשל לו את ארוחותו. ללכת לכנסיה עמו בימי ראשון..."

"והוא מוכרח להיכנס דווקא לבאר בו את שרה. זה מוכרח להתחיל דווקא שם?"

"לא" – היא קורצת בעינה – "אולי שמעת איפה יש איש כזה. אני ארוץ אליו, אך, אלוהים. ועוד איך ארוץ."