זרק את עצמו לכלבים

22.11.63
כן נרצה, לא נרצה – בסופו של דבר נגיע אליהם. כי כך גזר יורשו של המוסר בחברה המודרנית-הדמוקרטית – הלא הוא החוק.

כן, רבותי. זה קורה במשפחות הטובות ביותר והנבונות ביותר. לפתע קם האב ומעביר לידי אחד הבנים את כל רכושו, הונו ואונו. ועל פי הרוב אותו יורש הוא לאו דווקא המוצלח והאהוב בבנים. על פי הרוב, הוא ערמומי והרפתקן, או מטומטם ועצל.

וכך קרה במקרה שלנו. וכי מה היה חסר לנו לוא היה המוסר קצת יותר נבון וקצת פחות פזיז. וכי איזה שד דחפו להוריש בעודו בחיים? האם לא ידע שאין לסמוך על ילדים... או שמא, כמו כל היהודים הטובים, נבהל מרשם החברות ופחד שיהא עליו לשלם שבח מקרקעין, רווחי הון, או איך קוראים לזה. או שמא לא רצה שבנו ישלם מס ירושה בבוא שעתו של.

איזה טמבל היה המוסר הזקן הזה. רצה לחסוך לעצמו קצת מצלצלין; רצה להגדיל את הירושה של הבן, וזרק את עצמו לכלבים.

ואם כבר מוכרח היה להעביר את זכויותיו וחובותיו ולהוריש אותם, מה החיפזון? למה לא המתין עד שיגדלו ילדיו ויחדלו להיות קטינים. למה לא העביר אותם לילדיו האחרים: אהבה, נדיבות, יושר...

לוא כך עשה, מה היה חסר לנו – תגידו אתם. ומה היה חסר לו לעצמו. הוא לא היה מתגולל היום בחוצות חסר גג ומחסה. הוא לא היה ישן על ספסלי גנים, ומתכסה בעיתונים כמו איזה קלושאר; הוא לא היה נאנח בלילות ללא שנה: "אי, דמוקרטיה, דמוקרטיה! למה פתית אותי לתת את כל רכושנו וכוחנו לבן הסורר הזה שלך" (כשכועסים על הבן, הוא תמיד שלך – לא שלו ושלנו...)

כן, דמוקרטיה, אשת חיקו של המוסר, פיתתה אותו לתת הבכורה בידי החוק, שקולו – קול יעקוב, וידיו – ידי עשיו.

אני דווקא נהניתי כשפגשתי את הזוג הזקן מרעיד מקור לפני פתח בית בנם. הנאה סאדיסטית היתה זו. לוא ראיתם איך ניסו להסתיר פניהם בעיתון, כדי שלא אכיר אותם.

מוסר, דמוקרטיה, אהלן! – איפה הייתם כל הזמן? וד"ש מהמשפחה.

איזו משפחה?

מה אתם מתממים. מהבן שלכם.

את מכירה את הבן שלנו? – הסמיקו.

וכי מי לא מכיר אותו. וכי יש ברירה. אם לא מכירים אותו, חביבי, הולכים לבית הסוהר.

אוי ואבוי. אנו מצטערים ומתנצלים.

אין צורך. אין זו אשמתו אלא אשמת אשתו הגברת ביורוקרטיה.

ואיך היא.

נה!

ויש לכם ילדים.

אתם רוצים להגיד שלא ידעתם שיש לכם נכדים. אוי ואבוי. ולזה יקרא כיבוד אב ואם. ולזה ייקרא נחת מבנים. יש לכם נכדים חמודים. קוראים להם עורכידינצ'יקים. לכל אחד מהם יש בית ספר לריקוד. הם מומחים גדולים לטוויסט...

וי לי. טוויסט מה זה?

טוויסט זה יופי. בלי טוויסט אי אפשר לחיות. כולם משתעבדים לו. הנה הערב נתקיים נשף נפלא בבית בנכם. בין שאר האנשים החשובים היה שם איזה קרוב רחוק, שופט עליון, מר צדק.

זה אחי, רעד מוסר. – מה? הוא עוד חי?!

כן, בקושי. הוא נראה לי רציני מדי וקצת זקן מדי, אבל זה לא חשוב. הוא ישב שם ולא חייך ורק השקיף ממעל. אבל כשהנכדים החמודים שלכם, העורכידינצי'קים התחילו לרקוד טוויסט, הוא פשוט יצא מכליו משמחה, ומחא כפיים כמו משוגע. הוא חיבק אותם אל לוח לבו, אחד אחד, ונשק להם ומעינו נשרה דמעת עקרות, כי הוא ערירי, לא עלינו. אין לו אישה ואין לו ילדים...

דמוקרטיה הניחה ידה על צווארה שהלם כמו פטיש מהתרגשות:

הגידי, והם דיברו על סבתא. הם זוכרים אותי?

ואת סבא – הזכירו?

אתם יודעים איך הדור הצעיר, אין פנאי. זמן הוא כסף. הם עסוקים עם עצמם, בייחוד האינטליגנציה. אבל אני מבטיחה לכם שמצבם מצוין, עושים הרבה כסף, יש להם בתים יפים ומכוניות מהודרות.

נחת מילדים – נאנחה דמוקרטיה. – ותגידי – איך הכרת אותנו. האם הם דומים לנו?

זה כתוב על כרטיס הביקור שלהם. אבל ככה – תנו ואסתכל. אולי יש משהו בעיניים. אולי יש משהו בקול.

לפתע הרגשתי שמישהו מושך בשרוולי. היה זה עורכדינצ'יק לבית חוק, המוזיניק שלהם:

עפרה, הציגי אותי לפני סבא וסבתא. אני זקוק להם.

העורכדינצ'יק הזה הסתבך עם אביו. וכמו שכתבתי בראשית סיפורי, אם נרצה ואם לא נרצה, כל אחד מאתנו, אפילו הוא עורך דין, סופו להגיע אליהם. אליהם – הכוונה אל עורכי הדין. ומאז הוא הסתבך, אינו אוכל ואינו ישן, אינו עובד ואינו רוקד טוויסט. כל היום הוא מתרוצץ בין אחיו עורכיהדינצ'יקים, ומחפש עדויות והוכחות. "איפה אתם, כל דודי, צדק, יושר, אהבה... איפה אתה סבא מוסר"... מיבב הוא ונופל על צווארו של הישיש. וזה מלטף אותו, את נכדו שראה בפעם הראשונה.

נכד, הוא אומר לו לפתע. מה אתה דואג. הלא יש לך אחים, עורכי דין. בחר לך את הטוב שבהם ומסור לו את העניין וידבר בשבילך עם אביך.

מסרתי, סבא. והרבה כסף אני משלם לו, אפילו הוא אח. אבל, אבוי, מה שלא תעשה בעצמך, לא יעשה בשבילך שום עורך דין. אי אפשר לסמוך עליהם. אי אפשר...

אתה מספר לנו.