30.12.60
בדיוק ב"ויהי בחצי הלילה" יכבו האורות, שפתיים בשפתיים יגעו – רגע אחד ארוך ושנה תמימה שאפס בסופה – תימוג, ושנה חדשה מבטיחה תכבוש את העולם כולו. האם מותר לנו לישון ברגע גורלי כזה? וכי מי אנחנו שניבדל, מיתר הגויים?
מה יש? משכורת מקבלים לפי הירח? (הלואי!) והאוצר לפי מה הוא נוהג? לפי העברי או הכללי? ובכלל. כל הפוריטניות הזו כבר יצאה מן האף. היא היתה טובה בימים ההם, אך לא בזמן הזה. בימים ההם, כשהיינו צעירים וחלוצים, ישוב ולא מדינה. עכשיו יושבים בינינו זרים – ומה הם יגידו עלינו, אם לא ננהג כבני אדם, ולא נחוג מאורע כביר כזה? הם יגידו שאנו ברברים. כן, ברברים!
הלילה היה עוד צעיר-צעיר, כשלבשנו בגדי-חג ויצאנו לקדש פני השנה החדשה. לפי מנהג ארצנו הקדושה, פתחנו את הערב בארוחה דשנה על טהרת המאכלים האסורים. דרורה טענה, שהבשר “האחר” הזה ובעל המסעדה כאחד, מעוררים אצלה בחילה. אמנון הסמיק כסלק. דרורה זו, אשתו הקטנה מן המושבה, עושה לו בושות. מן המסעדה המפוארת הלכנו להתאוורר לאורך שפת הים. אכן, אפשר לנשום שם לפרקים, בין גל ניחוח הפלאפל, ובושם הביוב. טיילנו עשר דקות – וישר ליפו. אומרים – דיפלומטים שותים שם... עד שהצלחנו להדחק לקברט החשוך מאוד, איבד שרוליק את "הפרפר" ונינה איבדה אחד מעקבי נעליה. לא נתנו לנו להיכנס בשום אופן, למרות שהוכחנו שהזמנו מקום לפני חודש. ואז הציל אותנו דודו מגבעת ברנר. יש לו סמוקינג מן הימים הטובים ההם, כאשר היה שליח בווינה, והוא לא מכר אותו. היה לו שכל. הוא אמר לנו, שנמתין בחוץ והוא ילך לרגל. הוא ניגש לדלת ודיבר אנגלית. הוא נכנס – ולא יצא. עד היום לא חזר.
ראינו שמן הקברט הזה לא נרווה נחת. נסענו איפוא ל"בוטל-פארטי". אני אומרת לכם – המצאה גאונית. להישאר אלמוני. אחרת, הייתי מחסלת אותו במו ידי. מה לא תרמה החברה שלי לטובתו: שלוש גבינות שווייצריות, ממרחים לסנדוויצ'ים, שתי עוגות עגולות, שתים-עשרה נקניקיות, ארבעה דגים מטיאס, בקבוק קוניאק אחד ועוד דברים של מה בכך. בתמורה, מותר היה לה להזמין את בעלה ועוד שני אורחים חשובים, בתנאי שהאורחים האלה יפארו את המסיבה. יהיו אנשי החברה הגבוהה, יביאו קוניאק מובחר, ויאושרו תחילה על ידי המארחת, הגברת קוני-למל, שתרמה את ביתה ואת מצב-רוחה העכור כרונית. שני האורחים הנוספים האלה היינו אנחנו. כלומר: אני ובחירי, דודו המסכן וחברתו מן הקיבוץ, אמנון ודרורה בת המושבה, צביקה ורינה מן הבוהימה, אסתר ואליעזר הנחמדים באמת, רב רפורמי מאמריקה ועוד שניים-שלושה זוגות. אז מה יש? יהיה יותר שמח. בדרך ל"בוטל-פארטי" נזכר בחירי, שהוא שכח את הבקבוק. נסענו הביתה וכאן מצאנו פתק מאיר-עיניים, מה אני אומרת? – מחשיך עיניים – דבוק לדלת. "הגברת קוני-למל מצטערת מאוד, אבל היא אינה מרגישה בטוב, והיא מבקשת את סליחת המוזמנים."
ומה יהיה על הגבינות ועל הממרחים ועל הדגים המלוחים-מטיאס ושאר המטעמים שתרמה ידידתי?
כיוון שכך, כמעט פרצתי בבכי. כולנו היינו מדוכאים עד מוות. מתנו לשמוח. החלטנו שאנו מצפצפים על הגברת קוני-למל – בנשף שבהרצליה תהיה החברה. מי לא יהיה שם! נוסעים להרצליה.
אנו דוהרים. שעת-חצות מתקרבת ואנו עלולים עוד להיתקע באמצע הדרך. זאת לא יקרה. וכי מי זה משוגע להתנשק במכונית? כלומר, בדרך-כלל זה לא כל כך רע, אבל אם כבר פעם מותר ואף מצווה להתנשק בציבור, אז למה לעשות זאת במכונית?!
הגענו, תודה לאל, עוד בשנה שעברה. השנה הצעירה עמדה כבר על המפתן רועדת כולה מחוסר סבלנות. גם אנחנו. צחקנו באנגלית ובצרפתית. ה”פורטיה” אמר לנו, שאין אף זר אחד. אף אחד לא מדבר עברית. בפנים היו המון נשים לבושות במעט-מאוד. כולן היו בלונדיניות, לכולן היו אפים סולדים. בפינה עמדה אחת בלונדינית אמיתית באמת עם אף אוריגינלי מלידה. לא רק אני ראיתי אותה, גם בחירי ראה. זה היה בדיוק בדקה החמישים-ותשע. נהיה לי קצת חושך בעיניים, ואמרתי למוטקה שיחזיק אותי חזק. כשפקחתי את עיני, היה אחר הכל. מוטקה טען שאני מקלקלת לו הכל. הוא לא הספיק. היתה לו מטרה נהדרת, אז דווקא אז אני צריכה להרגיש ברע. כמה שהגברים הללו תמימים.
לפתע הופיע הוא. זה שבגללו הפכתי עולמות, כדי להיות מוזמנת אצל הגברת קוני-למל. הוא שאל אותי למה לא באתי ל"בוטל-פארטי". סיפרתי לו על מחלתה של המארחת. "חה-חה", הוא צחק. אני בא משם. לדעתי, היא יותר מדי בריאה. הוי, כמה שאתן הנשים תמימות..."
נו, עוד שוטטנו בעיר, לאורכה ולרוחבה. העיר צהלה ושמחה. השירה הגיעה עד לב-השמים ואפילו תינוק לא נם. רק לי היה משהו עצוב על הלב. וכך, איך להגיד, היו לי יסורי מצפון אידיאולוגיים ועקרוניים. השמתם לב, כשאי אפשר לשמוח, מפתחים מיד תיאוריות ואידיאות ופרינציפים? בכל אופן, כשלבסוף חזרנו הביתה, מצב-הרוח עלה משהו. ושרנו וצהלנו, וצחקנו כיאה למאורע ואז יצא השכן שלנו, אחד דיפלומט מהשגרירות הזרה, בחלוק בית ומבוהל מאוד. "מה קרה?" שאל בחרדה, "מישהו חלה?"
"מה זאת אומרת מה קרה? סילווסטר!"
"אהה – אמר תסלחו לי. שכחתי. חג שמח לכם."