17.12.76
נוסעים לקדום – אם נוסעים – בדעה קדומה וקבועה מראש. נוסעים בהתלהבות ובהזדהות מלאים וגם בהערצה ובקורטוב של קנאה – שהנה למה מסוגלים אנשים היודעים להתרומם מעל היומיום, היודעים להעמיד את טובת ארץ ישראל מעל טובתם האישית. נוסעים גם כמו לכת קיצונים קצת היסטרית, מצולמת וכתובה מאוד בעיתונים ובכלי התקשורת האחרים, ש"עושה בעיות" וגורמת להתנגשות מיותרת בין אחים (חיילי צה"ל ו"מתנחלים"); המחריפה את הסכסוך היהודי-ערבי, שמה ללעג את המדינה ומוסדותיה הנבחרים באקטים הפגנתיים (אפילו הם חלוציים); בוחרת לקיים את מצוות ישובה של ארץ ישראל – דווקא מעבר לקו הירוק של מדינת ישראל.
יש נוסעים מבולבלים. כמוני. התפעלות מזה, וספקות מזה. הרבה ספקות, ביקורת, ועייפות. השבת תמלא שנה לעלייתם לקרקע. ו"אלון מורה" (כפי שאנשי קדום מתעקשים לקרוא לה) בעצם כבר ירדה מן הכותרות. האם עלתה על מפת מדינת ישראל? שנה בחיי אדם זה כבר לא אקט הפגנתי, זו פיסת חיים נכבדה. שלוש-מאות-שישים-וחמישה ימים של מאתיים נפש. שבעים ושלושה אלף ימים ולילות, זריחות ושקיעות, ימי-עמל וגם חוסר מעש, תקווה ופקפוק, ויתור והשלמה וכעס.
כי תבוא ליישוב שעל צלע ההר בשומרון תראה "ישוב" בקרונות רכבת. מיני קרונות שינה עלובים שהיושבים בהם הפכו אותם לבונבוניירות של חיים. סביב רק שמים והרים וכביש צר מתפתל ונעלם בין עיקולים. כפעם בפעם, דליל דליל, מעירה את הכביש מתרדמתו מכונית בודדת מן הגדה, ופעמיים ביום מגיע גם אוטובוס. כשיוצאים הגברים העובדים בחוץ, עומדת קדום הקטנה בודדת בכוורת קרונותיה. ויש אולי טעם לשאול מה טעמה של ישיבה זו, באיזו מידה נקבעות עובדות בשטח, באיזו מידה מייהדת את השומרון קבוצת הקרונות האלה שבתוך מחנה צבא. האם כל העסק הזה אינו פיקציה? מין "עיר הסדר" בתוך מחנה צבא, שמחר ירים את עצמו, או יחליט להרים את קרונות "אלון מורה" – יתנו להם צו תנועה, והקרונות ינועו...
את כל השאלות השארנו מחוץ למחנה. אין הם מעניינו של "האורח לרגע" – שבא לעשות רפורטז'ה בלי עט ובלי נייר,
שבת קודש בקדום.
כביש במתנה
ישנו שלט ועליו כתוב "אלון מורה", אבל כדי להיכנס לקבוצת הקרונות המלבינה מרחוק, צריך לעבור במחנה צבא, וצריך שהש"ג ירשה לך לעבור. הוא מרשה, לאחר שבדק מי היושב במכונית. ליד ההגה יושב גבר צעיר בעל ראש נאה. כיפה סרוגה ועליה רקום "אלון מורה". לידו איש צעיר מן הנהג, אף הוא בעל כיפה כנ"ל, וכתפיו צרות יותר (אחד הרווקים שלנו...). לידי עוד בחור צעיר, וכמובן כיפה לראשו – ומשמאלי – נקניקים וחלות מתוקות לשבת המגרות מאוד את התיאבון. המכונית – גדולה והדורה, המכונית של אלון מורה. היא שייכת לאמנון וייס – איש עסקים תל אביבי, הנוסע יום יום לתל אביב וחוזר ל"ביתו" בקדום כל ערב. מחצית הגברים מוצאת פרנסה "בחוץ", ונוסעת יום יום לתל אביב – מי באוטובוס, מי במכוניתו, מי במכונית של חברו. רק במחיר הדלק לנסיעה הלוך וחזר אפשר לפרנס משפחה...
ליד בניין המפקדה עוצרים וצופרים. המפקד ניגש ומכניס למכונית אגרוף ידידותי.
"אהאלן."
"שבת שלום!"
"תהיה בריא."
"גם אתה. ורשום! אתם חייבים לנו ארבעים ושמונה אלף לירות כביש."
"תהיה בריא."
"מעניין שאנשי קדום סוללים כביש לצה"ל."
"לא נשכח לכם את זה."
"גם אנחנו לא, נקזז כנגד מים."
לשנה לעליה לקרקע סללו אוהדי קדום, קבלנים פרטיים ואנשים מן ההתיישבות העובדת, כביש מחבר למחנה, ודרך אספלט יפה. כעין רחוב מסתעף בין הקרוונים על הסלעים וה"קדומים" חוגגים. ערב שבת וכל "אלון מורה" בחוץ. ילדים משחקים ב"כיכר", ילדות עם צמות קלועות ריחניות, לאחר חפיפה, וילדים צחקניים, לאלה ואלה לחיים פורחות, אותה פריחה של יושבי הרים.
שביל האספלט הזה, השילוט ושמות רחובות, כיאה לעיר – מכניסים סדר, נותנים גושפנקא של רצינות למצבור הקרונות הארעיים. לאט מבחינה העין גם בגינות זעירות, בפרחים, בשיחים, בנדנדות וכיסאות נוח. מן החלונות הזעירים, העטורים בווילונות, מביטים פנים יפות, שבתיות, ולולא הכביש אפשר היה לחשוב שזו בכלל תפאורה על במה.
*
"אבא, מה הבאת?"
אבא אינו נחפז להראות. בטרם ייכנס לביתו הקט יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר, ויש חברותא וכבר יושבים על ה"מרפסת" ודנים, ומישהו פורק את תוכן המכונית, וריח של תבשיל טוב עולה באפך, סעודה שלא מן המניין לפני כניסת השבת, מפרעה על חשבון מעדני שבת מתחממים על הפלטה. קיגל, וצימעס, ומרק – וביצים בבצל.
המארחים שלי
האור נדלק, ובחוץ עדיין יום. השולחן ערוך, ספל בוהק לתה, צנצנת קפה, עוגיות, פרח באגרטל. במרחק הושטת יד מהביל קומקום ממורק על פלטה של שבת. הקומקום מזמזם ענוגות, כמו נאנח מהנאה תחת כיסוי של מגבת חמה. תנור חימום חשמלי מפיץ חום נעים, והריח של מאפה טרי, שבתי, עומד בתוך הבית הזעיר, וחודר מבעד לדלת הפתוחה מן העיירה כולה.
בקרון אין איש זולתי – ואני מרגישה מוקפת ידידים. כל דבר בבית הקטן אומר לי: בבקשה, התכבדי. הכורסה קוראת לשקוע בה; הספל מבקש צקי בי תה; העוגיות אומרות – אנחנו טעימות; הספרים אומרים – קחי אותנו ביד. כדאי. הקירות אומרים – ברוך הבא בצל קורתנו.
הכל פתוח וגלוי ומזמין – בית שלם על תכולתו, חיי אדם, עברם, מאווייהם, אוצרות קטנים שאצרו בדרך חיים – בעלי הבית אינם, אבל הבית מספר את סיפורם שעה שהוא הופך אותך לבן-בית בו. ולאט אני למדה את אהבת ארץ ישראל שלהם, השמה לב לאבן, לקוץ, לחרס. התמונות והתצלומים – שוב של נופי הארץ, נופים אינטימיים ליריים. איזו נהיה ליופי ואיזה קו עיקש ובוטח בדרכו מצוי בבית הזה. מאיזה חומר נוצקו בעליו?
לאחר מכן אני לומדת לדעת שביתי הוא ביתם של המינצים. שהם דור ראשון לשושלת מתנחלים ללא פשרות שנסעו לבניהם בעופרה – שם מצפים לנכד שייוולד. מר מינץ הוא מנהל מפעל המתכת במקום. הוא איש בעל השכלה גבוהה, קצין בעל דרגה בכירה שניהל מפעל גדול. היה, מה שאומרים, מנהל גדול עם משכורת הולמת ותנאי מגורים הולמים, שקם יום אחד ועזב הכל כדי להגשים. תחילה במחולה, אחרי כן ב"אלון מורה". נאבק בכל "העליות" כמו כל הקבוצה, והוא ורעייתו הם למעשה "זקני" הכפר, המבוגרים ביותר, והנועזים ביותר...
וכיוון שהזכרנו את המפעל – ראוי לציין שהוא בעצם מקור ההכנסה העיקרי של "אלון מורה", שהוא מעסיק מספר גדול של הגברים במקום, וכי בין לקוחותיו (ולא רק לשם שמים) מצוי משרד הביטחון.
אושר אינו נמדד במטרים
הבית הקט מאורגן להפליא. ברוחב לב, בטוב טעם. ומה התימה – בשנים-עשר מטרים מרובעים של קרון כמו זה חיים בדרך כלל חמישה-שישה אנשים, וכאן רק זוג אחד... יסבירו לך. אז יש "סלון" ומטבח, ופינת אוכל, ושרותים – כמובן, והול כניסה, וחדר שינה. וכי כמה שטח מגורים דרוש לאדם כדי שיהיה מאושר? אושר אינו נמדד במטרים, מסתבר. הרבה יותר קשה להיות אחד בחמישה חדרים מאשר חמישה – בחדר אחד...
כיוון שהיה פנאי בידי, הלכתי לחפש לי ספר לקריאה. האיצטבא מלאה ספרים. ספרי קודש יפים. וגם ספרי שירה. ובינתיים התחיל היום להעריב, ומן התכונה ב"רחוב" ניכר שעוד מעט קט הולכים לבית הכנסת. בחלונות הקטנים שממול עמדו נשים ובירכו על נרות, ורואים גם קצה בלוריות של ילדים. בקרוני עמד טס כסף ממורק ושני פמוטות עתיקים, שני נרות מונחים בצד וקופסת גפרורים. עמדתי מול החלון והבטתי אל השבת שבאה כמלכה, וידי קובעות את הנרות בפמוטות. הדלקתי את הנרות וכיסיתי עיני כפי שנהגה לכסותן סבתי, ומאי משם דליתי תפילה.
יידישע מאמעס
דניאלה באה לקרוא לי. התפילה מתחילה בבית הכנסת, אם טרם החלה. ואנו צועדות אל המרכז הרוחני של אלון מורה, הנמצא על ראש הגבעה, ובו בית הכנסת, הישיבה, גני הילדים, בית הספר, הצרכניה והדואר. מלא בית הכנסת (הוא גם בית העם והישיבה...). גברים צעירים וילדים קטנים. שלושים וחמש משפחות חיות באלון מורה, שבעים מבוגרים – ומאה ושלושים ילדים. לבד מפרופסור ח"ן שנאלץ לעזוב את המקום מטעמי בריאות (בישוב נשארו בתו ובנו ומשפחותיהם) ועוד שניים-שלושה אנשים שהלכו מטעמים אחרים - איש ממתנחלי אלון מורה לא עזב. להיפך, על הגרעין המקורי נוספו משפחות רבות.
מעטות המשפחות שיש להן ילד או שניים. למרות גילם הצעיר, תמצאו פה גברים ונשים בני עשרים וחמש ושלושים ולהם ארבעה וחמישה ילדים. יפות ונאות נשות "קדום". צעירות, מטופחות, ממש חתיכות. עם זאת, משוח עליהן חוט של חן יהודי, מין בגרות של יידישע מאמעס. כמו ניסיון חיים של דורות למודות נשים צעירות אלה, המתבטא בדרך דיבורן, בצורה שהן נוהגות עם עצמן ועם זולתן, בדרך המחשבה, בדרך ניהול הבית, ביחסים עם האיש שלהן, בדרך ארץ שיש ל"ראש המשפחה", בכל תנועה ניכרת האישה היהודיה שנולדה הרבה לפני יום היוולדה. שומעים את מה שיש להן לומר בהקשבה ובכבוד שנוהגים להעניק למבוגר ממך.
כאן זה לא ש"הבעל רצה, והאישה הלכה אחריו", אם כי גם בכך די. כאן הנשים שותפות למעשה היישוב, למאבק, לתכנון ולביצוע. על שכמיהן מוטל עיקר ההגשמה. שעה שמחצית הגברים נודדת החוצה להביא פרנסה, הן נשארות ביישוב. עובדות במפעלים שהקימו בעצמן מלא-כלום כמתפרה (המוכרת תוצרתה לכל בתי האופנה המעולים המוכרים בגדי ילדים...) במלאכת מחשבת מאמייל, והן מייצרות תכשיטים, דברי-נוי ומזוזות (נתקבלה הזמנה גדולה ליצוא של יותר מאלף מזוזות, וזו רק התחלה), הן עוסקות בהוראה, חובשות, עזרה לצורף האמריקאי העובד בכסף ובזהב – אך בעיקר מקיימות את הבתים. הופכות קרונות שרצפותיהם רקובות, שעולים סרבו להתגורר בהם – לארמונות קטנים של אושר.
לא הילד ולא האב ואף לא האם ולא האורחים – איש אינו יוצא מקופח בשל כך שהמקום צר. גודלו של הבית כגודל הלב, כגדול מסירות הנפש, ולאלה כנראה אין גבול בקדום. מכל פלאי הטכניקה המודרנית בבנייה, מכל חכמות השיכונים המחפשים להיטיב את איכות החיים, איש לא הצליח לבנות "איכות חיים" שמסוגלת להשתוות לזו שמצאנו באלון מורה. מבני הקרטון הם אחיזת עיניים חיצונית. האמת היא שהחומר ממנו בנוי הישוב הוא סינתזר של "כל ישראל ערבים זה לזה", מסורת במיטבה, אמונה לא בגוף אלא ברוח חובקת עולם, חבר אנשים ונשים שהדת, האמונה ואהבת ישראל הן דרך חיים וכל החיים בעבורם.
יחד איתנו, בעזרת הנשים, יושבות כמה נערות-רווקות, מתנדבות של שנת שירות וגם אורחות. יושבות הן על ספסל הפונה אל בית הכנסת של הגברים שמעבר לקיר. החלון גבוה, וממקום מושבן לא ניתן לראות את ארון הקודש, את המתפללים, את מנעים-הזמירות לפני התיבה. בית הכנסת מופרד ונאה, ואילו חלקו השני של הצריף, המשמש גם עזרת נשים, הוא גם חדר אוכל, ומעבר לצרכניה, ומקום להיאסף בו ולהמתין בגשם, עומד שם גם פסנתר לשיעורי נגינה.
אני רואה שלדניאלה לא אכפת. היא אינה מרגישה עצמה מקופחת. היא אינה חושבת שכבודה של תורה ייפגע, אם עזרת הנשים לא תהיה פה. העיקר שלבית הכנסת תהיה צורה, גם נשים אחרות חושבת כך. בעל ואישה – יחידה אחת הם. בית הכנסת שלו יפה. ומכאן שגם לה יש חלק בו. ובכלל – כל עניין המלחמה לזכויות הנשים, כל סיפור הנשים המשוחררות... לא שחרור הן מחפשות, לא שוויון. אישה יהודיה אינה מקופחת, וחלקה אינו נופל משל הגבר.
התנ"ך מול החלון
אנו עומדות כדי לראות את הנעשה בבית הכנסת פנימה. מי הוא בעל הקול הנדיר? אורח – מסבירה דניאלה – אחד שרוצה להתיישב, ומחזר אחרי היישוב כבר חודשיים רבים. אישרנו אותו, אלא שאין קרונות. מחכים עוד שלושים זוגות שרוצים להצטרף.
הגברם לובשים טליתות, ומתפללים כשהם נשענים אל עמודי התפילה שלפניהם. מחזיקים אותם בידיים. העמודים זזים איתם, לפי תנועות גופם. ככל שצעיר האדם, עזה יותר התנועה. הילדים משתוללים. לעין האפיקורסית שלי דומה התפילה למחול של אנשים עם עמודים.
בחור צעיר בעל ראש מתולתל מנענע את העמוד. פעם כמו המבוגרים, פעם כמו הילדים. מי הוא?
"זהו החייל שלנו."
"החייל שלנו" ברוך גרין בן שבע-עשרה. לפני שנה הגיע מניו יורק, ישר משדה התעופה לאלון מורה, בלי שהכיר בה איש. קרא על ההתיישבות של גוש אמונים, "נידנד" להוריו עד שהרשו לו לעלות. אך סיים את לימודיו – הגיע לישוב ונתקבל. עבד בו שנה, וכאשר הגיע לגיל שבע-עשרה – נתגייס לצבא. ביתו הוא אלון מורה, והוא בא הנה לכל יום חופשה ולכל שבת. הוא החייל הראשון שלהם, והיישוב דואג לו כמו לבן, גם במגורים, גם בצרכים חומריים. כאשר הגיע לשומרון, לא ידע צורת אות עברית. היום הוא מדבר עברית רהוטה – מדבר, קורא, כותב, מתפלל, ונושא בגאון את הכיפה הסרוגה והרקומה. הנער הזה נראה מאושר! מה נער – גבר צעיר וחסון כאלון, שכל אלון מורה היא ביתו, שדרכו כבר סלולה לפניו, דרך בוטחת, עם טעם, עם מטרה, עם חיי צוותא, עם רצינות וצחוק ושורשים. עם בית תפילה, שכאשר אתה מרים את עיניך מן הספר ומביט דרך החלון – אתה מצוי בתוך הנוף, בהרים שעליהם כתוב בספרים.
"את מבינה איזה אושר זה, לראות את התנ"ך מול החלון..." אמר לי מר סאפר, עולה מארצות הברית, שבביתו סעדתי את ארוחת ליל השבת. הוא בן עשרים ושש, ורעייתו הנאה צעירה ממנו. הוריו עלו גם הם, והם בעלי רשת חנויות של קוסמטיקה וצרכי-בית בערים הגדולות. שני ילדים קטנים לו, והרעיה מבטיחה שבשום מקום לא יכול היה להיות כל כך טוב לילדיה, בשום מקום לא נראו הילדים כה טוב ובשום מקום לא נהנו מחיים יפים ובריאים – כמו באלון מורה. ביתם אינו רק הקרון, אלא כל מה שסביב – הגינות, הכביש הקטן, הגבעות המתחילות להפריח זרי פרחים, עדינים, בורות המים העתיקים, הבתים הקטנים של השכנים – הכל הוא ביתם. לפני ש"קיבלו" את בית הקבע שלהם בהסדר עם משרד השיכון ומשרד הקליטה ושאר גורמים קולטים – טעמו את טעם הצוותא, וכבר לעולם לא ישובו לגור בקוביה נפרדת משלהם. כבר לא ייתכן לשוב לחיי משפחה קטנה הדואגת לצרכיה היא בלבד.
מר סאפר הצעיר עובד ביחד עם אביו בעסקיו, ומכאן שהוא נוסע יום יום העירה ושב לביתו רק עם חשכה. זה קשה קשה מאוד. וגם יקר – יקר מאוד. על כן יצטרך לבחון מחדש מה יעשה.
"תצטרך לעזוב, מה?" אני תורמת.
"חלילה! אצטרך לוותר על העבודה עם אבא. או להביא איתי את העבודה הנה, כמו הנהלת חשבונות, ולמצוא גם עבודה חלקית באחד המפעלים שבמקום. לא באנו הנה לבנות שכונה למגורים. באנו הנה לבנות עיר. ועיר צריכה גם למקורות פרנסה, לתעשיה, למסחר, למלאכה, למדע. יש הרבה מה לעשות כאן. בתי מלון, בתי חולים, בתי ספר, ישיבות...
ואם חלילה יצטרכו לזוז?
מי זז?!
מי ומי באלון מורה
כאמור – שלושים וחמש משפחות. רוב המפרנסים אקדמאים, רובם צעירים. לדוגמא: מרדכי לפיד, בן 32, מהנדס, אב לארבעה ילדים; דוד לוין מארה"ב, בן 26, מרצה למנהל חינוכי; רעייתו שרה – פסיכולוגית; היא עובדת במקום באמייל; הוא צורף. כל נשי אלון מורה נושאות על לוח לבן את ארץ ישראל השלמה שיצק בזהב ובכסף. משה סימון, עורך דין מרמת גן, אב לארבעה ילדים; יוסי ארציאל, בן 30 מורה, אב לחמישה ילדים; ד"ר אחיה אליאש, רופא, אב לשלושה ילדים; אשתו מורה; מנחם אילן, בן 41, ארכיאולוג – גם הוא ויתר על מקצועו, והוא רכז קניות במקום; אשתו שוש אחראית למטבח.
וכן הלאה: אריה אדליס (27) – מחשבים – שלושה ילדים. יהודית – גננת. מיכאל בר נדר (29) ארכיאולוג ומורה דרך, כנ"ל, עובד במפעל המתכת. ילדה אחת. יצחק בורדה (24) עולה מצרפת. עובד במקום. מאיר וכלילה בר-נוי – הוא מנהל חשבונות מתל אביב, כלילה מרכזת את מפעל התפירה במקום. 3 ילדים. ד"ר רוזנצוייג, כימיה, חמישה ילדים. עובד במשק במקום. ר' נחום רכל (33) שבעה ילדים. ראש הישיבה הקטנה בת שמונה אברכים במקום. לשולה אשתו אין פנאי לעבוד בעבודה נוספת... ד"ר יעקב ארמון, רופא ילדים בבילינסון. ומרים. שני ילדים.
אספתי כאן שמות מן הזיכרון, והסליחה עם אלה שלא הזכרתי אותם. מתוך שיחות ששוחחתי עם הגברים ועם הנשים, מתקבל הרושם שחלק רב מאוד מן המתנחלים הם עולים מארצות הברית. רבים הם בנים למי שהיו ישראלים וירדו. הבנים "חוזרים בתשובה" אפוא בדרך הקשה.
יושבת בבית יהודיה כנוכריה
"איך היה בקדום?" שאלו אותי ידידים. "היה יפה?"
היה לי קשה. מודה ומתוודה. היה לי קשה אף כי אלון מורה כולה אירחה אותי, כפי שהיא מארחת כל אורח. היה לי קשה לשאת את החוויה של שבת מרוכזת. לראשונה שמרתי שבת לא להדליק ולא לכבות חשמל, לא לשמוע רדיו, ללכת שלוש פעמים לבית הכנסת, לשמוע כל היום זמירות. לראות את שבת המלכה יושבת כבת בית. לי היה הדבר כרוך במתח רב – בתוך שלווה שהיא דרך חיים ומובנת מאליה, טבעית כאוויר לנשימה. על כל צעד ושעל פחדתי לחלל את השבת. כל פעם תפסתי את עצמי אומרת "שלום" ומחזירים לי "שבת שלום". איני יודעת ליטול ידיים, איני יודעת לברך על מזון. יושבת בבית יהודי כנכריה...
אבל היה לי קשה בעיקר בשל הקנאה. קנאתי באנשים יהודים שנולדו בתוך מסורת ישראל. קנאתי באמונה שאנשים אלה חדורים בה, הערבה לביטחון דרכם. הייתי רוצה שתנועה זו של גוש אמונים, של הכוח לחדש ימינו כקדם, של התעלות מעל צרכי היום יום הפעוטים שלנו תהיה נחלת כולנו. שלא נפרוט את חזון הגאולה ושיבת ציון – למטבעות עוברות לסוחר... קנאתי בנחלתן של נשות "קדום", שבתיהן הקטנים מלאים תינוקות, שמגדלים שם ילדים אפילו על אצטבות... קנאתי באימהות ובנשים היהודיות טובות סבר, חכמות, זריזות ידיים צנועות ונחבאות אל הכלים – יודעות להיות עזר כנגדו – למרות תארים אקדמיים, למרות עוז רוח ועשיה שווה בבית, בחברה ובעם.
"קשה יהיה להפוך את תנועת גוש אמונים לתנועה גדולה, כל עוד היא נחלתם של חובשי כיפות. אתם חייבים לדאוג שיצטרפו אליכם גם חילונים", אמרתי בשיחה. והם אמרו – אדרבא, איך עושים את זה? אנחנו מעוניינים לקבל חילונים לבין שורותינו. אף כי יש לנו יותר משלושים משפחות המחכות להצטרף אלינו, נבכר משפחה חילונית על פני משפחה מסורתית. לא אחת – שתבאנה רבות. אנו מבינים שהצמדת "גוש אמונים" לכיפה היא גורם מרתיע לגבי רבים התומכים בנו ואינם יכולים להגשים בשל מגבלת הדת.
"ואם הם יחללו את השבת?"
"אפילו אם יחללו. מה שיעשו בביתם – עניינם הוא."
"ואם ינגנו ברדיו?"
"נשתדל לא לשמוע..."
מכאן לכאן נסתבר שלא כל יושבי "קדום" מוצאם ממשפחות דתיות, ולא כולם באו מ"בני עקיבא". נצטרפו משפחות חילוניות אחדות, וראו, מה קרה? הם נתקלקלו והפכו דתיים... אם משום שקשה לפרוש מן הציבור, אם משום שהדת והמסורת הם דבק טוב למסירות נפש.
יש אולי תוספת תמריץ לחילונים שבינינו היודעים לראות גם חולין וגם קודש. לא רבים יודעים שקדום היא בעצם מדינה קטנה משוחררת ממסים. שעה שהגדה סואנת וגועשת בגלל מס ערך מוסף שעומדים להנהיג בגבוליה, קדום סואנת ורוגשת ונעלבת – על שלא גובים אצלה מסים. תארו לעצמכם מה יכלו להיות חיינו במדינת היהודים, לולא היינו חייבים במסים. איזה גן עדן זה היה. איזו פריחה כלכלית. איזה מקור משיכה למשקיעים יהודים מכל העולם...
"חלילה. אין לך מושג כמה זה מעליב כשלא גובים. כאילו מחרימים אותך..."
*
והנה קדום, שישה קילומטרים משכם, לא רחוק מקלקיליה, ואיזה חמישה-עשר קילומטר מכפר-סבא – ושעה שבכל הארץ משברים לעצמם יהודים את ראשם הפיקח איך להתחמק ממס הכנסה, איך להתחמק מתשלום מס רכוש ומס עסקים ומס מעבידים ומס בטיח – יושב קומץ בחורים ובחורות, נעלב עד עומק נפשו – ומתפלל לרגע שיגיע למקום פקיד שומה...
לא מאהבת מסים, אלא מכמיהה לנסים – להכרה באלון מורה היושבת בשומרון היהודית. כי בתוך האווירה הפסטורלית – יושב הספק ומכרסם. יש להם עניין עם החלטה שטרם נפלה על בניין הארץ, על זכויותינו בה, על גבולותיה. יש להם עניין עם מנהיגות המשאירה את מתיישבי "קדום" תלויים על בלימה, בלי לומר מה, כמו שמשאירים את ערביי השטחים...