23.9.66
ישנו שיר עם יהודי ישן:
"אויפן וועג / שטייט א בוים
שטייט ער איינגעבויגן
גייט א איד נאך ארץ ישראל
מיט פערוויינטע אויגען..."
ובתרגומו של אברהם שלונסקי:
"על השביל / עץ עומד
הוא כפוף גיבע
יהודי לארץ ישראל
בדמעות נוסע."
בשיר הזה נזכרתי, כשנסעתי לקבל את ידידי, שחזר ארצה אחרי חמש שנים של היעדרות. עמד ידידי זה בנמל חיפה, כפוף ופרוע, כמו אותו עץ גווע, אלא שהיהודי עליו מספר השיר בכה מאושר – ואילו הישראלי החוזר שלנו - - -.
לידו עמדה אשתו הצעירה לנצח חובקת בזרועותיה את תינוקם "האמריקני" (יש לו פספורט אמריקני!) – והיא חיוורת, "מצוברחת", מתוחה כמו קפיץ ועיניה תרות ללא הרף כאילו מחפשת היא משהו.
"איזה סדר פה. יש אותיות לפי א"ב של השמות, אבל לא מעמידים את המזוודות לפי האותיות של הנוסעים ולך תחפש. סדר יש במדינה זו..."
"האני" (דבש), מזהיר הבעל, "ששש, דרלינג". הוא לוטף לחיו של התינוק, ומשיב "יס דרלינג", "נו דרלינג" – במשמעת ברזל של בעל-אמריקני-למוד-ניסיון.
מה קרה להם? – אני תוהה. נסע לו זוג, צמד-חמד של אנשים נורמליים, נחמדים, עם בלורית פרועה וחיוך בעיניים, עם שלוש מזוודות ואלף ואחת תקוות, עם ילד שובב בעל פרצוף מנומש; וחוזר זוג של מלפפונים חמוצים. הלוך הלכה הבלורית הפרועה, ועצב שוכן בעיניים; ילד מנומס ומעומלן ואי הנמשים החצופים של הילד השוב?
אלף ואחת מזוודות ואף לא תקווה אחת.
"זה יפה מאוד שטרחת לבוא לקחת אותנו," אומר לי ידידי אחרי שעתיים של "יס דרלינג, נו דרלינג" ושתיקה מעיקה.
"לך לעזאזל," אני עונה לו בנחת.
"מה את מעקמת את הפה כאילו בלעת זבוב?"
"אלה דברים של בן אדם!"
ניצוץ ישראלי וקריצת עין ים תיכונית. עוד רגע קט והפרצוף הלועזי אולי ינשור. אך לא. האישה נותנת עיניה על המזוודות המשובחות ועל הסבלים המצווחים. אלי!
אלי – (זה שם ידידי) – קופץ לדום פנימי: "יס דרלינג."
"הוי אלי אלי למה, למה, עזבתנו..."
"את יודעת, את לא השתנית בכלל. כל הזמן את שרה." – הוא מספיק לומר לי, לפני שהוא צולל למערבולת של מזוודות, ארגזים, תיקים וסלים, עגלות ילדים, גרמופונים וערימות גבוהות של פירות ושימורים ומלבושים לדורי דורות.
רץ הוא ומזיע וחליפתו המפוספסת הבהירה תלויה עליו כמו חלוק רחצה. מכל האולם כולו הוא איתר את מטענם, ואני אחריו ודרלינג עם התינוק אחרינו. "הנה, זה שלנו, וזה שלנו, ושם, - גם שם שלנו. זהירות, זו זכוכית, ושם פיירקס. בובי (זה הצבר השובב לשעבר) שים לב, דרלינג, לטייפ שלך."
*
אחרי שלוש וחצי שעות של התרוצצות ומריטת עצבים וידיים רועדות בשל פחד המכס, (פחד שווא כי לא שולמה אפילו פרוטה שחוקה אחת. סוף סוף היו או לא היו יותר משלוש שנים בחו"ל והם מואילים לחזור ארצה, בעת כזו...) ואישור של עוד אלף אלפי דברים שעוד יבואו בארגז הגדול, כיאה לחוזרים לארץ מורעבת – מצאנו את עצמנו בחוץ.
אנו נוסעים.
אלי ואני במכונית עמוסה אחת; דרלינג במכונית עמוסה שנייה; בובי והטייפריקורדרים ושאר האביזרים החשמליים, במכונית השלישית. אלי זה כבר לא סתם אלי החביב והחרוץ והנבון והפיקח – אלי הוא כבר דוקטור. ואיזה קשרים הוא קשר באוניברסיטאות שם; ואיזה אנשים הוא הכיר; ואיזה מנהגים הוא רכש; ואיזה אוכל אכל; ואיזה יידע! מה יעשה בידע שלו פה?
ואשתו – איך, איך תסתגל לחיים פה; לאקלים; למזג האנשים; לדירה הנושנה; לשכנה התוחבת אפה לכל עניין; למכולת הדחוסה. תודה לאל. לזו לא תזדקק. היא כבר דאגה לכך.
ובובי – שוב יקראו לו ג'ינג'י. שוב יצלו תפוחי אדמה במדורה ולו יתנו את השרופים, כי הוא הכי קטן בשכונה...
"נעצור ונשתה קפה," אני אומרת, ואלי מתכווץ כולו. זה יעלה הון, עם כל המכוניות האלה. עוד אין עבודה צריך לחשב כל פרוטה.
"אלה חברה טובים, נסתדר איתם" – אני מבטיחה.
אשתו חוששת להיגינה. "בטח לא רחצו את הספלים בסבון."
אכן – אמריקנית מאה אחוז.
ג'ינג'י שמח בלי סוף.
"אה," קורא גי'נג'י בצהלה. "לוק, מאמי. המבורגר, כמו במיאמי."
"דנדי עם אננס, אגס-אנד-צ'יפס, סטייק-אלא-מוד עם קוקה קולה... למון-פיי, וויסקי-אנד-סודה..."
"יפה כאן," לוטף אלי את הבאר עשוי עץ הטיק (המזויף); ואשתו בודקת בקפידה את כיורי הנירוסטה, והגרילרים המודרניים, והטפטים שעל הקירות, והכתובות שעל הטפטים, והכוסות הגבוהות, והכיסאות הגבוהים והמזנונאים המחייכים ומתלוצצים, ועשרות הטוריסטים משוודיה, בחצי לבוש, המגלה הרבה מאוד עור שזוף. וכל האווירה הזו של נופש וחינגה.
היה רגע קריטי נורא, בטרם ננעצו השיניים בתוך הכריך החם. השיניים ירדו עליו כמו גליוטינה, בחשד, בסלידה כלשהי, וחזרו לנגוס לתיאבון.
תודה לאל. אמרתי אל לבי. עמדנו במבחן.
ואז בא תור הקינוח והמשקאות והתפוזים ואחר כך למון-פיי ואחר כך גלידה, וכל מאכל נבדק בזהירות ובחשדנות ולבסוף אושר בחיוך של מבינים.
ואילו בובי הג'ינג'י, תבוא עליו הברכה, צהל ללא מעצורים. "כמו במיאמי-ביץ', כמו במיאמי-ביץ'. אפילו יותר טוב."
*
בחזרה במכונית, כבר נתנו אמון בשני הנהגים שאכלו עמנו וניסו ביחד עמנו להמתיק את מרירות הגלולה של שיבה ארצה. העברנו חלק מן המטען ונסענו כולנו ביחד.
ומכאן לכאן, ממראה הכבישים הרחבים, והמכוניות המודרניות והאכילה במזנון, והשירה ברדיו ומראה האנשים שזופי הפנים והחייכניים והלבושים לא בסמרטוטים:
"לא יאמן, לא יאמן," אמרו פעם הוא ופעם היא."מה לא יאמן?"
"מה שרואים פה?"
"ומה חשבתם כי תראו?"
"אני לא יכול להאמין למראה עיני. ובכן לא כל כך נורא?"
"וכי מי אמר לכם שכל כך נורא."
"מי: מי היה צריך להגיד. קיבלנו עיתון יום יום."
*
בשכונה אהבו את אלי ואשתו. השכונה הדביקה שלט גדול על הכניסה לביתם: "ברוכים החוזרים". הגינה היתה מושקית, הערוגות עשויות, ועוד "שער ניצחון", עשוי פרחים, הוצב בכניסה ממש. השכנה, זו שאצלה הופקד המפתח והיתה דואגת להשכיר ולפנות את הדירה, כיבדה את הבית בפנים. ריח הקפה נישא באוויר, ועוגה גדולה, אף היא עם כתובת, ציפתה להם. החברים של "בובי" לא הלכו לבית ספר וחיכו לו בעיניים גדולות מאוד, והיה כה יפה עד שדמעות נדחקו לעיני כל.
ואז ישבו כולם על המרפסת הגדולה, ובעלת הבית עוד יושבת כמו אורחת ואינה יודעת להחליט אם לאהוב את ביתה או לא לאהוב אותו, וכבר רואה בעיני רוחה איך תשנה אותו ואיך ייראה עם כל החמודות שהביאה עמה, ואחת השכנות רצה להביא את הסנדביצ'ים, ואחרת עוד משקאות. ואז נכנס ג'קי הגדול, טפח על שכמו העדינה של אלי טפיחה גדולה וחברית:
"יא, טמבל. למה חזרת לגיהינום הזה?"